הזמינו אותי היום לצפות בפרק הראשון של העונה החדשה של הישרדות במשרדים של אבוט המאירי ברמת החייל בתל אביב. המקום שבו עורכים בימים אלה את הפרקים של העונה.

את הפרק ראינו, מספר קטן של בלוגרים, בחדר קטן. קצת כיבוד על השולחן, ומסך לא גדול במיוחד. אין ספק שלערוץ 10 יש בעיות תקציב. בכל אופן, אני הרגשתי הרבה יותר בנוח עם הסיטואציה. הרבה יותר נוח לכתוב ביקורת כשלא לוקחים אותך לבית מלון או עושים לך מסאז'.

לפני הפרק

מכיוון שלא באמת חשוב לי לראות את הפרק לפני כולם, מה שהיה חשוב לי זה שדיברנו קצת עם העורך הראשי של התוכנית, רועי סטריקובסקי (אני לא באמת זוכר את השם. חיפשתי בגוגל). שערך גם מספר עונות קודמות (את הרביעית והחמישית בטוח, והשלישית בטוח לא).

לפני שאתם (האנשים שבאמת אוהבים את הישרדות) מתלוננים למה לא תקפתי אותו במיליון שאלות על כל הדברים שהוא הרס במשך שנים בתוכנית, אז אתם חייבים להבין את הסיטואציה שהיינו בה. היינו קבוצה מאוד קטנה, והוא התחיל עם "כולם פה אוהבים את התוכנית?" בנימה כזו, שאם היה מדובר במנחה מערוץ הילדים, אז כולנו היינו צריכים לצעוק ביחד "כְּאֵן!". כולם אמרו שכן, אבל מבחינתי, אם הם לא ראו את הפרק ששודר השבוע בעונה 24 בהישרדות האמריקאית, אז הם לא באמת אוהבים את הישרדות. סתם בטח עוד כמה אנשים שחושבים שדן מנו אסטרטג.

אחרי ששמענו את המשפטים הרגילים שאומרים לנו לפני כל עונה, "העונה הכי טובה אי פעם, העונה שערוכה הכי טוב וכו'", עברנו לשלב השאלות. מישהי שאלה על זה שאושרי כהן לא עשה צבא, ואני הבנתי שאני חייב להיות האיש הרע, כי אם לא אני, אז אף אחד לא יעשה את העבודה הזאת. בכל זאת העורך הראשי של העונה הקודמת, שהייתה באמת מחורבנת במיוחד.

הנה מספר דברים שאני אמרתי לו, למרות שהרגשתי שהאנשים מסביבי לא מבינים למה אני תוקף אותו כל כך.

"אתם תמיד אומרים שהגמר מצולם בארץ בגלל שאתם מפחדים שהזוכה יחשף לפני סוף העונה. עבר מלא זמן מאז שהעונה צולמה, עדיין אין שמועות על העונה, ואף אחד לא יודע כלום. אולי הגיע הזמן שתצלמו את הגמר על האי ולא בארץ?"

"בגלל שמתמודדים יודעים שהגמר בארץ, וכולם יראו מה הם אמרו עליהם, אז הם חוששים לומר את כל מה שעל ליבם."

"האם גם העונה יהיו הדחות ללא מועצת שבט?"

"לא, אני ממש לא אוהב משימות הדחה."

"אבל יותר מעניין מתמודדים אסטרטגים."

"למה שפשוט לא תעשו את זה כמו שעושים את זה באמריקה."

"ההבדל הוא שבארצות הברית, גם כשיש טוויסט חדש, עדיין מספרים להם הכל מראש."

"עוד לא הייתה אף עונה ישראלית שהייתה יותר טובה מאיזושהי עונה אמריקאית."

היו עוד כמה דברים שאמרתי לו ואני לא זוכר, אבל באמת שהרגשתי האיש הרע, במיוחד שאף אחד אחר לא שיתף איתי פעולה.

אתם בטח רוצים לדעת מה הוא ענה לי. לא איש בשורות אנוכי. התשובות שלו היו פחות טובות ממה שחשבתי שיענה. משום מה הוא טוען שהוא יודע מה הקהל הישראלי אוהב, ומתברר שהקהל הישראלי אוהב כשהמתמודדת הטובה ביותר בעונת האוהדים נגד שורדים לא העפילה לגמר בגלל שנפלה למים באיזו משימה שלא מייצגת כלום על המשחק. בכלל, הקהל הישראלי לא מתעניין במשחק ובאסטרטגיה ומעדיף מתמודדים "מעניינים". האמריקאים בכלל מעתיקים מ-אי-תנו המון דברים, כך שאין מה להתלונן.

הרייטינג של התוכנית יורד כל עונה, אבל משום מה אני זה שלא יודע מה הקהל אוהב. אני לא חושב שיש מישהו בארץ שזוכר חצי מהמתמודדים של העונה האחרונה, אבל מה שחשוב זה ללהק מתמודדים מעניינים ולא אסטרטגים. הוא אשכרה אמר שהוא לא מלהק אנשים שהמטרה שלהם היא לזכות במיליון. רציתי לצעוק עליו "ה-פוך בנ-א-דם! אתה צריך ללהק רק אנשים שבאים לתוכנית בשביל לזכות במיליון, כל השאר לא יעשו שום דבר מעניין במשך כל העונה, והתוכנית תצא מחורבנת.". הוא לא רוצה מתמודדים שמדיחים זה את זה בגלל שהם רוצים לנצח את המשחק, הוא רוצה שהם ידיחו מתמודדים אחרים בגלל שהם לא אוהבים אותם.

בכלל, אני לא בטוח שהוא לגמרי מבין שמדובר במשחק. למשחק חייבים להיות חוקים, אחרת הוא כבר לא משחק, אלא סתם קישקוש. גם אם החוקים בארה"ב משתנים קצת מעונה לעונה, עדיין המתמודדים יודעים על השינוי מראש, ועדיין הבסיס נשאר. כשסתם עושים שינויים וטוויסטים בכל שבוע, הצופה מרגיש שמה שהוא רואה לא צודק, ונעשה במכוון בכדי להעיף מתמודד מסויים, או להציל מתמודד אחר. צופה שחש שמרמים אותו וחושבים שהוא טיפש, לא ירצה להמשיך לצפות בתוכנית.

כמו שכתבתי פה מלא פעמים – אני לא נגד התוכנית. אני מאוד רוצה שהיא תצליח, ואני די בטוח שאני יודע מה הנוסחא שתהפוך את התוכנית למצליחה, והיא שונה לחלוטין ממה שנעשה עד עכשיו.

אנשים שיודעים כמה אני אוהב את התוכנית תמיד שואלים אותי אם הייתי רוצה להתמודד בתוכנית, להחליף את גיא זוארץ או כל מיני כאלה. היום חשבתי על זה קצת, והבנתי שמה שבאמת אני רוצה לעשות זה להיות העורך של התוכנית. אני רוצה ללהק מתמודדים שרוצים לזכות במיליון, מתמודדים אינטליגנטים, מתמודדים שראו הישרדות, מתמודדים שיעשו עניין בתוכנית לא בגלל שהם דוגמנים, אלא בגלל שהם יוסיפו תוכן אמיתי לפרקים. אני רוצה שהצופה ירגיש שאף אחד לא מרמה אותו, שיש חוקים ברורים למשחק, והכל נקי ללא התערבויות של ההפקה. אני רוצה להרוג את אי המתים. אני רוצה לצלם את הגמר על האי, ולראות האם העולם ימשיך להתקיים.

הפרק

ראינו את רוב הפרק. אני כמובן לא רוצה להרוס לכם, ולכן לא אספר לכם מה בדיוק קורה בפרק, אבל בכל זאת אומר לכם מה אני חושב עליו ועל חלק מהמתמודדים (אולי יש כאלה שיראו את זה כסוג של ספויילר).

קודם כל היה פרק לא רע, אבל זה לא חדש כי בדר"כ הפרקים הראשונים לא רעים, כי עדיין אין תחושה שההפקה דוחפת את האף שלה לכל דבר.

הפרק מתחיל עם משימה שהייתה יכולה להיות מוצלחת יותר, אבל היא קצת נמרחה יותר מידי זמן. הדבר החיובי במשימה היה שהיא חשפה לנו שהעונה יש הרבה כוסיות. במשימה המתמודדים היו צריכים להתכופף הרבה, וכמות הזוּמים על הישבנים של הדוגמניות שהיו שם, הראו שמרינה כבר מזמן לא התחת של המדינה. אני בדר"כ נגד דוגמנים ודוגמניות בתוכניות ריאלטי, אבל אני מודה שהפעם גם אני התלהבתי.

המשימה השנייה הייתה מהמשימות האלה שמאוד מורכבות, שתמיד מקשות עליי את המעקב, ושאני רק מנסה בהן להבין מי מוביל.

מבחינה אסטרטגית, מסתמן שיש פה עונה מאוד בעייתית. הרבה מתמודדים מכירים זה את זה, שלא לדבר על זה שחלקם חברים, או אפילו יצאו לתקופה מסויימת. כנראה שהמקרה הכי קיצוני הוא של אושרי כהן ואיתי תורג'מן, שמתברר שהם חברים הכי טובים, שותפים לדירה, שותפים לעסק, שותפים לחברות, ונראים בדיוק אותו דבר. מולם יש מישהו כמו עזאם עזאם, שמעולם לא פגש אף אחד מהמתמודדים האחרים.

יש כמה קטעים בפרק שממש אפשר לשים לב מי הם "המקובלים" ומי אלה שנשארים לבד. באיזה צד אתם חושבים שהקוביות של מייקל לואיס נמצאות?

בוקי נאה הוא באופן מאוד לא מפתיע, המתמודד הכי מעניין בפרק. הוא יותר אינטליגנט מהאחרים, יותר מצחיק מהם, ולכן הרבה יותר מעניין מהם. הוא מקבל הרבה מאוד תשומת לב מהעריכה, וזה כמובן מחזיר אותי לשאלה, למה ממשיכים ללהק לתוכניות הריאלטי כל כך הרבה דוגמנים, כשבסופו של דבר הם תמיד משעממים ת'תחת, ומי שבאמת מעניין אלה האנשים הרגילים, השמנים, הזקנים, המכוערים, החכמים, אלה שלא באים לתוכנית בשביל להפוך לסלב סוג ז' שהולך להשקות כל שני וחמישי (וראשון ושלישי ורביעי). בוקי הוא גם היחיד שיצא לי לפגוש לפני כן בסיור שהוא מעביר בתל אביב. אני לגמרי בעדו, אבל לפי מה שראיתי עד עתה, קשה לראות אותו מגיע רחוק מידי, כי הוא עושה המון טעויות, כמו לנסות להיות מנהיג או זה שקובע דברים.

איתי שגב מאוד מתאמץ להצחיק. זה מעייף והרבה פעמים לא עובד. המתמודד השני שהגיע על אותה משבצת, משה פרסטר, עדיין עושה את אותו משה מעלילות משה בעיר הגדולה, וזה עובד לו מצויין.

מבין כל המתמודדות שהגיעו על תקן הכוסיות, מסתמן שיוליה פלוטקין, המתולתלת שהייתה בחסמב"ה (ושיחקה שם עם תורג'מן, ומתברר שגם יצאה איתו לאיזו תקופה) הכי שווה. וממש אין לי תלונות על אנה אהרונוב ועוד כל מיני שאין לי כוח בשעה כזו לבדוק איך קוראים להן.

עזאם עזאם הספיק לעשות המון טעויות בזמן המועט שראיתי, אבל בינתיים המתמודדים מחזיקים ממנו. אם הוא ימשיך כך, הוא גם יעוף מהר מאוד. יש איזה קטע שמדברים אליו לא יפה (למרות שכנראה בצחוק) אבל הוא נעלב. למזלו, הוא לא מראה לאחרים שהוא עושה מזה עניין. מתמודד שכן מסתמן כ"בכיין" הוא דורון ג'מצ'י, ואם זה לא ישתנה מהר, הוא גם יעוף.

האמת שכולם נראים לי מתמודדים כל כך חלשים, שהכי הגיוני לי שכולם יודחו אחרי מקיסמום שלוש-ארבע הדחות. את שאר העונה גיא זוארץ יעביר לצופים עם מיטב שיריו.

אחרי הפרק

באופן מפתיע מספר אנשים שאלו אותי אם אני כותב העונה או לא על הישרדות בבלוג. נכון לרגע זה, אני חושב שאכתוב, אבל בטח שלא אחרי כל פרק. אני מאמין שזה יהיה אחת לכמה פרקים. השאיפה היא לא להפוך את זה לעונש, ולכתוב רק כשיהיה לי משהו שאחשוב שהוא באמת מעניין. אם העונה תהיה באמת הכי טובה כפי שנאמר לנו, אז בטח אכתוב הרבה, אבל אם היא תהיה בלי נסבלת, לא אסבול בכוח.

את הפסקה הזאת אני כותב לאחר שסיימתי לכתוב את הפוסט הזה ולקרוא אותו לפני שאני מפרסם אותו. עד היום היה לי קל מאוד לכתוב פוסטים על מפגשי הבלוגרים של ערוץ 10, אבל הפעם הפוסט הזה בקושי נכתב. האירוע שהחבר'ה של הערוץ ארגנו היה אחד מהמושקעים ביותר עד היום (אולי המושקע ביותר), ומאוד נהניתי בו, אבל היו בו דברים שהפריעו לי וגם פגעו בהנאה שלי. חשבתי הרבה זמן מה לכתוב, והאם לכתוב רק את הדברים החיוביים, או שגם את הדברים הפחות טובים. בסופו של דבר יצא שהפוסט הזה כולל הרבה ביקורת על האירוע.

אני לא יודע מה אנשים אחרים שהיו באירוע יבחרו לכתוב, אבל אני החלטתי לכתוב את כל מה שחשבתי לנכון.

בסוף שבוע שעבר היו לי הרבה תוכניות ליום חמישי האחרון. הייתי אמור להתחיל איזה קורס חדש, ובגלל זה להגיע מאוחר לצפייה במשחק של מכבי עם החבר'ה (+חבר  שעבר לחו"ל וקפץ לבקר), אבל ברגע שהגיעה ההזמנה למפגש לקראת "היפה והחנון" החלטתי לוותר על הכל. כנראה שלא הייתי מוותר על כלום אם זה היה מפגש "רגיל", אבל מכיוון שכתבו לנו שמדובר באירוע שימשך כיממה, החלטתי לפספס את השיעור הראשון ולנסות לתאם עם חבר שלי (זה מחו"ל) ליום אחר. קצת אחרי שאישרתי את בואי למפגש, התקשרו אליי להודיע שהקורס נדחה בשבוע. אתמול דיברתי עם החברים, והתברר שחבר שלי לא הגיע בסוף, ובכלל נפגוש אותו בשבוע הבא. אפילו הבנתי, שלמרות שמכבי ניצחו, היה משחק די מסריח.

הכל טוב, הכל הסתדר נהדר, אבל איך היה המפגש עצמו?

הרעיון היה כזה. ערוץ 10 הזמינו שבעה בלוגרים ושבע בלוגריות, לקחו אותם למלון בחיפה, וחילקו אותם לזוגות שמתחרים זה בזה. מאוד מזכיר את היפה והחנון, בייחוד בגלל שהשבעה בלוגרים היו באמת חנונים. הבעיה הייתה שמשלב זה, הקשר לתוכנית עצמה נהיה טיפה רופף. בכל המפגשים הקודמים של ערוץ 10, תמיד הנושא העיקרי היה התוכנית עצמה, והיו מפגישים אותנו עם מישהו מההפקה או מישהו מהמתמודדים. הפעם, הדבר היחיד שבאמת היה קשור לתוכנית היה שראינו את הפרק הראשון. אני חושב שאם היינו יכולים לדבר עם זוג מתמודדים (יפה וחנון), עם מספר "יפות", או אפילו עם זוג מהעונה הקודמת שיספר לנו על השינוי ה-ע-צום שעבר בעקבות התוכנית, המפגש היה יכול להיות הרבה יותר מוצלח. נראה לי שחשוב לציין בשלב זה, שאחד מהבלוגרים שהוזמנו היה איליה קונסטנטינוב, שהיה אחד מהמתמודדים בעונה הראשונה. יצא לי לדבר מספר פעמים עם איליה בזמן האירוע, ואומנם הוא ענה על כל מה ששאלתי אותו לגבי התוכנית, אבל הייתה לי תחושה שהוא קצת התעייף מכל השאלות האלה. הוא הוזמן בתור בלוגר ולא בתור משתתף שבא לדבר על התוכנית.

התחרות בין הזוגות כללה משימות שהזוגות היו צריכים לעשות ביחד, וגם לישון לילה אחד בחדר בבית מלון (מיטות נפרדות). כולנו אנשים מבוגרים, ועל פניו הדבר הזה אמור לעבור בשלום, אבל אני חושב שהיה כדאי לידע את המוזמנים שזה מה שיהיה באירוע. אני שודכתי להדר, ומכיוון ששנינו רווקים, לא נראה לי שהיו צריכות להיות בעיות. הבעיות נוצרו עם חלק מאלה שהיה להם בן או בת זוג בבית, ולא הפתיע אותי כשמישהי ביקשה להחליף איתי חדר, כך שהיא תישן עם מישהי ואני עם מישהו. הבקשה מאוד לגיטימית לדעתי, מכיוון שבסופו של דבר, למרות שנפגשנו במפגשי בלוגרים קודמים, אנחנו עדיין זרים.

המשימות שהוטלו עלינו היו: לנחש לאן נוסעים (לא ידענו שאנחנו נוסעים לחיפה), לצלם בונבוניירה עם הכיתוב "היפה והחנון 2", תחרות בהכנת קוקטילים, כתיבת ביקורת על הפרק ב-140 תווים, בחירת מתנה ליפה/לחנון מהאתר Baligam, ולרשום את הניתוח הגרפולוגי שלנו. המשותף לכל המשימות האלה, זה שהיה צריך לעשות אותן בפייסבוק. התחרות לא הייתה למי יצא את הקוקטיל הטעים יותר, או מי צילם את הבונבוניירה באופן המוצלח יותר. התחרות הייתה למי יש יותר "לייקים". מי שמכיר את פרופיל הפייסבוק שלי, יודע שהרבה לייקים אני לא יכול לקבל (כ-80 חברים שרובם לא נכנסים יותר מידי לפייסבוק). כנראה שזו הסיבה ששידכו לי מישהי עם 10,000 חברים (לא אפשרי? מתברר שזה אפשרי כשיש לך שני פרופילים). אני ממש שונא את כל הסיפור הזה של הלייקים. אני כמעט ולא עושה כאלה בכלל, ובטח לא לאיזו מטרת פרסום. מכיוון שהייתי חלק מזוג, השתדלתי לא להרוס לה, ועשיתי מה שהתבקשתי (אפילו קיבלתי שלושה לייקים ושתי תגובות!). קשה לומר שהייתי מרוצה מכל זה. נראה שאם הייתה משימה אחת "אמיתית" בין הזוגות (משהו פיזי, משהו שהזוג באמת משתף פעולה, ושהמנצח נקבע לפי מה שעשה ולא לפי גדוד הדבילים שלוחצים לו על Like), הכל היה הרבה יותר טוב.

למרות שאני תמיד הרגשתי קצת שונה מכל שאר הבלוגרים שמגיעים לאירועים האלה, התברר לי שהסיפור הזה הפריע לרובם. כבר מהמפגש בלוגרים הראשון שהשתתפתי, שמתי לב להבדל ביני לבין האחרים. כמעט לכולם יש חשבונות פייסבוק עם מלא חברים, חשבונות טויטר פעילים, ואייפונים מלאי אפליקציות. החברים שלי בפייסבוק מכילים כמעט ורק אנשים שבאמת חברים שלי, והאפליקציה הכי מתוחכמת בפלאפון שלי היא שהוא יודע לשלוח אסאמאסים. אין ספק שזה הפתיע אותי לגלות שיש גם אנשים עם מיליון חברים שמתבאסים לעשות לייקים לדברים שהם לא באמת מחבבים.

ברגע שהמיניבוס שלנו עזב את כביש החוף, פנה ימינה לכיוון הכרמל, מרכז חיפה, התבאסתי. חיפה מזכירה לי את הצבא, ואומנם עברו הרבה שנים, אבל עדיין התקופה הזאת עושה לי רע. היעד של המיניבוס היה מלון קראון פלזה, שממוקם אי שם באזור מרכז הכרמל (אני לא מספיק שולט בחיפה. תחפשו את זה באחד מאתרי המפות אם זה חשוב לכם). הנוף של החדרים הוא לכיוון הים, כך שבאמת יש נוף משגע. מאוחר בלילה יצאנו (חלק מהבלוגרים) להסתובב קצת בסביבה, ולהפתעתי מתברר שלפחות בימי חמישי, העיר לא נסגרת בתשע. היו מספר מכובד של מקומות שהיו פתוחים בסביבות אחת-שתיים בלילה, ובסה"כ האווירה בעיר הייתה נחמדה. המלון עצמו גם היה נהדר, ומאוד נהניתי מהשהות בו. האוכל היה מצויין, ובטח בשביל אחד שרוב הזמן אוכל בחדר האכול המעאפן שלנו בעבודה, או אוכל מהמקפיא שלי, היה ממש כיף לאכול אוכל שהוא באמת טעים. אני לא יודע מה המחירים, אבל אין ספק שלי היה כיף במלון ואפילו בסביבה הזו של חיפה.

אנשים שנכנסים לפה רגילים שאני כותב על טלוויזיה, אז כן, בכל הבלאגן הזה גם ראיתי את הפרק הראשון של היפה והחנון 2 (לפחות עד לרגע שמכריזים מי מועמד להדחה). במילה אחת: מצחיק. בשלוש מילים: מאוד מאוד מצחיק.

אולי בהמשך העונה ינסו לרגש את הצופים, אבל בשלב הזה העריכה לא מרחמת על המשתתפים – כל היפות סתומות שרק עסוקות במראה שלהן, וכל החנונים הם פריקים שמתקשים ליצור קשר עם העולם (במיוחד אם לעולם יש ציצי). במשימה הראשונה של הבנות הן התבקשו להשלים פתגמים ולענות על שאלות של ידע כללי בסיסי. לא הראו לנו אפילו בת אחת שעונה נכון על השאלות, למרות שברור שהיו כאלה שידעו לענות על מספר שאלות. הבנים התבקשו להתחיל עם בחורה (/שחקנית) וגם שם הראו לנו רק את אלה שהתקשו בזה. התוצאה שהתקבלה מעריכה זאת, היא רצף מטורף של קטעים מצחיקים. בניגוד לתוכניות כמו הישרדות, שבהן עריכה כזו הייתה יכולה לפגוע בתוצאה הסופית, ב"היפה והחנון" זה בדיוק מה שאני מצפה לקבל, ונראה שבדומה לעונה שעברה, גם הפעם עשו עבודה מצויינת.

בתור צופים מנוסים בריאלטי מסוג זה (ואם אתם קוראים פה, כנראה שאתם כאלה. תשלימו עם זה.), ברור שיהיה לכם קל לזהות שחלק מהדברים מבויימים, ונראה לי שאפילו חלק מהחנונים לא ממש מגה-חנונים, אלא יותר אנשים רגילים מהפקולטה למדעים או מהפקולטה להנדסה, ששמו להם משקפיים גדולים והלבישו אותם בסוודר. הבנות שלוהקו, לוהקו בעיקר בגלל בּוּרוּתן, ולא בגלל המראה החיצוני שלהן. נראה שהן מאוד משקיעות במראה שלהן, אבל קשה לומר שהן היו יפות אמיתות.

לא יודע מה אתכם. אני מתכוון להיות צופה קבוע.

היפה והחנון 2. ערוץ 10. יום שלישי ב- 21:00.

לסיכום: המון תודה לחבר'ה בערוץ 10 שהזמינו אותי לאירוע כל כך גדול ומושקע. למרות כל הדברים הפחות חיוביים שכתבתי עליהם, היה ממש כיף. שמחתי מאוד להכיר אנשים חדשים, שעל אף שהם שונים מהאנשים שאני בדר"כ מסתובב איתם, היה לי ממש אחלה להעביר איתם את היממה הזאת.

היום בבוקר הייתי בעוד מפגש בלוגרים של ערוץ 10. הנושא הפעם היה לרדת בגדול, והמיקום היה במלון קראון פלזה סיטי סנטר הממוקם במגדל המרובע במגדלי עזריאלי.

קיבלתי את ההזמנה בתחילת השבוע, והיה כתוב בה לבוא עם בגדי ספורט. באמת שהתלבטתי רבות אם להגיע. מצד אחד מדובר בתוכנית שלא ממש יצא לי לראות באופן קבוע, וגם הייתי די בטוח שנעשה איזו פעילות אירובית בחדר כושר (כי לא נראה לי הגיוני שנשחק כדורסל בתוך הבניין המרובע של עזריאלי). מצד שני, ההזמנה הזאת נפלה עליי בזמן מאוד מסויים – השבוע הראשון אחרי החגים.

השבוע הראשון אחרי החגים

הבלוג הזה הוא לא בלוג אישי. לא כזה שאני מספר על דברים שקורים לי בחיים ביומיום (קם, עובד, רואה טלוויזיה והולך לישון... חיים מרתקים!), אבל הפעם אני חושב שיש איזשהו קשר בין מפגש הבלוגרים הזה למה שקורה איתי.

לפני כמה חודשים עברתי לגבעתיים, לא רחוק מעזריאלי (עוד סיבה להגיע למפגש). בערך לפני כשנה, כשגרתי בצפון הישן בתל אביב, הברך שלי התחילה לעשות לי בעיות. הסיפור הזה הרס לי רצף יפה של ריצות מסביב לירקון (בין הנמל לאיילון). אני חושב שהדבר שהכי אהבתי בלגור בתל אביב היה הריצות בירקון, וכשעברתי לגבעתיים ידעתי שזה משהו שעלול להיות חסר לי. הבעיות בברך גרמו לי לחשוב שגם ככה אני לא רץ, כך שאולי זה לא יהיה כל כך בעייתי אם אתרחק מהירקון.

שבוע שעבר החלטתי שהגיע הזמן לנסות לחזור לרוץ. אחרי מספר ימים של חופש, שאכלתי בהם ממש הרבה, עליתי על המשקל בשביל לגלות שאני נמצא עכשיו בשיא המשקל שלי. בכלל בשנה האחרונה עליתי במשקל בצורה די משמעותית. אני יודע שאני עדיין נחשב לאדם רזה, אבל בתור אחד שתמיד היה הכי רזה שיש, לא נעים לי לראות איזו כרס קטנה, ובכלל לא נעים לי להרגיש פדלאה.

הנוהל שלי בתל אביב היה שהלכתי עד לירקון (סוג של חימום), רצתי, ואז חזרתי ברגל הביתה (סוג של שחרור). ממבט ראשון במפה, חשבתי לעצמי שפארק הירקון (מזרחית לאיילון) נמצא רק כשני קילומטרים מהבית החדש שלי בגבעתיים, כך שלא אמורות להיות לי בעיות מיוחדות לשחזר את הנוהל של ללכת ברגל לפארק. ביום ראשון החלטתי ללכת לבדוק מה הולך שם בפארק הירקון. הלכתי עד לגבול הדרומי של הפארק (הגבול עם רמת גן) והתברר לי שכל הסיפור הזה של ללכת לפארק הולך להיות טיפה יותר מסובך ממה שחשבתי. מתברר שהחלק הדרומי של הפארק הוא ממש טבע. כשחשבתי על פארק הירקון, חשבתי על מדשאות, עצים, ושבילים מוארים. בחלק הדרומי יש עצים ודשא, אבל הם לא נראים כמו בפארקים שנמצאים באמצע גוש דן, אלא ממש כמו בטבע, ועוד בלי תאורה (...סססאמק אלי ישי הזה עם השעון חורף שלו). אחרי שקצת הסתובבתי שם ברחובות, החלטתי לוותר וחזרתי הביתה (סה"כ 8 ק"מ הליכה).

ביום שלישי החלטתי לנסות שוב. הפעם התכוננתי מראש, ולפני שהלכתי לפארק, ישבתי הרבה זמן עם המפות של גוגל, ותכננתי מסלולי כניסה לפארק, וגם סימנתי לעצמי מסלולים פוטנציאלים לריצה. הרעיון היה להגיע לפארק, ולראות איך המסלולים האלה נראים במציאות, כך שאם ארוץ בהם, אוכל אחר כך לבדוק בגוגל מה המרחק שרצתי. נכנסתי לפארק באזור לא סלול וחשוך לחלוטין. השעה הייתה בסביבות שמונה, כך שעדיין היה נראה לי סביר להסתובב בחורשות חשוכות. אחרי דרך לא קצרה, הגעתי לאזור של האגם, האזור שבו רציתי לבדוק את המסלולים הפוטנציאלים. החלטתי לפנות צפונה ולנסות לעשות את אחד מהמסלולים עם כיוון השעון. בשלב מסויים הבנתי שבעצם לא עשיתי את המסלול שתכננתי, והחלטתי לנסות לעשות אותו נגד כיוון השעון. המסלול החדש היה ארוך מהצפוי, והיה לי ברור שהשבילים של הפארק הובילו אותי למסלול אחר לגמרי. בסוף השביל פשוט נגמר, ומצאתי את עצמי בהדר יוסף. ניסיתי לחזור בדרך אחרת, אבל הגעתי שוב לשביל שהוביל אותי להדר יוסף, רק שהפעם הלכתי בכיוון ההפוך. מפה לשם מצאתי את עצמי מתברבר בפארק, עד שהחלטתי לחזור הביתה – שוב דרך אותם אזורים חשוכים, רק שהפעם היה כבר יותר מאוחר.

כבר הלכתי פעם מתל אביב לקרית אונו, אבל עד יום שלישי האחרון, 18 ק"מ עוד לא יצא לי ללכת.

יש פה הרבה מסלולים שעשיתי הלוך וחזור

המלון, הקיק-בוקסינג והאוכל

ההזמנה למפגש בלוגרים הייתה נראית לי המשך ישיר לרצון הכללי לחזור לפעילות ספורטיבית. ההליכה עד לעזריאלי, החסוֹת שיאכילו אותנו (בכל זאת הנושא הוא לרדת בגדול), ההליכון שבחדר הכושר שהחבר'ה של ערוץ 10 בטח מתכננים בשבילנו, וההליכה חזרה הביתה. לא רע בשביל שישי בבוקר.

הגעתי לקומה 11 במגדל המרובע (לא היה יותר נכון לקרוא לו "המגדל עם הבסיס הריבועי"?), והופנתי לחדר עם שולחן גדול ומרובע (כן, כן...) שעליו הייתה ארוחת הבוקר. ברגע שראיתי מה יש לאכול, הבנתי שטעיתי לגמרי בקשר למה שחשבתי שיהיה במפגש הזה. ארוחת הבוקר הייתה פשוט מעולה! היו מלא דברים, והכל היה מאוד טעים. הבעיה הייתה שכל הזמן חשבתי על זה שמתוכננת לנו איזו פעילות ספורט כלשהי, ולא הייתי בטוח שכדאי לאכול יותר מידי. היה קשה להתאפק, ואכלתי די הרבה.

אחרי האוכל דיבר איתנו מנהל המלון. הוא הראה לנו מצגת עם כל הדברים שיש במלון, את היתרונות שלו, וכמה הכל נפלא ונהדר. בכלל הייתה הרגשה שהמלון מאוד משקיע, ובאמת הכל היה מצויין מבחינת האוכל והשירות שקיבלנו. אני לא יודע איך זה מרגיש לאורח במלון, אבל יש לי הרגשה שגם האורחים מרוצים. אני משער שהמלון הוא חדש יחסית, כי הבניין (לא משנה מאיזו גיאומטריה) הוא חדש למדי (אתם בטח זוכרים שבמשך שנים היו רק שני מגדלי עזריאלי) ויכול להיות שבגלל זה הם כל כך משתדלים. אם המלון רוצה להצליח הוא חייב להמשיך בדרך זו. ברגע שמתחילים לחשוב איפה לחסוך, אולי מרוויחים כמה שקלים, אבל בסופו של דבר יוצאים מופסדים. נכון לעכשיו הכל שם היה ממש מתוקתק.

הפעילות הספורטיבית לא הייתה חדר כושר, אלא שיעור קצר בקיק-בוקסינג/אירובי עם מוטי חטואשוילי (משתתף מהעונה השנייה של לרדת בגדול, וזה שנעשו עליו עוד סרטים בהמשך). הבחור מלא אנרגיה, ואני לא מת על הדברים האלה, אז אני מודה שקצת רימיתי ולא באמת התאמצתי. מלבד זה שנזכרתי עד כמה הגפיים השמאליות שלי מוגבלות, עד כמה אין לי קואורדינציה, ועד כמה אני לא גמיש, כל הסיפור הזה לא היה קשה מידי. זה כמובן גרם לי להצטער שלא אכלתי יותר מארוחת הבוקר המצויינת.

לשמחתי גם ארוחת הצהריים הייתה מצויינת. היה מבחר מאוד גדול, והכל היה מאוד טעים. אחרי שבשבוע שעבר הייתי צריך לאכול את האוכל המצ'וקמק שהכנתי לעצמי, ואחרי שנים של האוכל בחדר האוכל אצלי בעבודה, הארוחה הזאת בהחלט הייתה אחת מהארוחות הצהריים הטעימות שיצא לי לאכול בזמן האחרון.

יאיר קרני והימים שבאמת רצתי

עוד מישהו להרצה לנו היה יאיר קרני, שהוא מומחה בתזונה לספורטאים והשתתף בלרדת בגדול בתור יועץ (שמופיע גם בתוכנית עצמה), אבל הוא מגדיר את עצמו בדיוק כפי שאני זכרתי אותו – כ"רץ למרחקים ארוכים".

בגיל 5 עברתי עם משפחתי לקיבוץ העוגן, וגרנו שם 3 שנים. לקיבוץ הזה היה קטע כזה שהיו בו הרבה אנשים שרצו (אז זה היה הרבה פחות טרנדי מהיום), וגם גר בקיבוץ אלוף הארץ במרתון (היום הבנתי שהוא היה אלוף הארץ גם בהרבה מרחקים אחרים). אני לא יודע מה קדם למה. אם קרני גרם לכך שהרבה אנשים היו רצים בקיבוץ הזה, או שהרבה אנשים רצו שם ובגלל זה קרני הצליח כל כך בתחום.

כל הסיפור הזה של הריצות, היה מאוד מדבק, וגם אני נדבקתי בזה אי שם בכיתה א'. יום אחד אבא שלי סיפר לי שבדיוק שכן שלנו יצא לריצה, והוא אמר לי מה המסלול שהוא רץ בו. התלהבתי ואמרתי לו שגם אני רוצה. מאותו יום, כל יום רצתי ארבעה קילומטר, כאשר אבא שלי רוכב לידי על אופנים (בכל זאת ילד קטן רץ לבד על הכביש מחוץ לתחומי הקיבוץ). באותה תקופה הייתי ממש סוג של פורסט גאמפ, הייתי כל הזמן רץ, ולעולם לא הייתי מתעייף.

בכיתה ג' עברתי לרמת גן והכל השתנה. פתאום היה פחות נוח לרוץ, גיליתי את מכשיר הטלוויזיה, ועם הזמן איבדתי את כישרון הריצה שלי.

קרני דיבר איתנו על זה שבעונה הזאת יהיה דגש מיוחד על כך שהמתמודדים לא רק ירזו, אלא גם יעשו את זה בצורה בריאה. הוא גם הסביר לנו על דיאטות (כדאי לכם לשתות הרבה מים, חלב, קפה ולאכול איזה פלפל חריף שקר כלשהו). הייתה שם איזו בלוגרית (מצטער שאני לא יודע את השם) שממש נשמע שהיא מבינה בדיאטות, והיא טענה שהשיטה של קרני גורמת לכך שאנשים משקיעים את כל חייהם בזה, ובכך הם בעצם חייבים לעזוב את העבודה. אין לי מושג בנושא, אז אני רק כותב את זה שתדעו שלא כולם מרוצים מהשיטה שלו (לשיפוטכם).

מוטי חטואשוילי

בסוף היום מוטי סיפר לנו את הסיפור שלו מהרגע שהגיע לתוכנית ועד היום. אני חושב שכבר כתבתי על זה בבלוג מתישהו – אני ממש אוהב כשמישהו יודע לספר סיפור. לפעמים סיפור יכול להיות מעניין בתאוריה, אבל אם מישהו לא מספר אותו טוב, אז הוא ישעמם אותך למוות. מוטי יודע לספר את הסיפור שלו בצורה מרגשת ומעניינת. נראה לי שהוא סיפר את הסיפור כל כך הרבה פעמים, שהוא כבר יודע איפה צריך לשים דגש, איפה לזרוק בדיחה.

מבלי להכנס לכל הסיפור (אתם יכולים לראות חלק ממנו בסרט על מוטי) אני שמחתי לשמוע שהוא נוגע לא רק לאנשים עם בעיות השמנה, אלא גם לכל אלה ששואפים להיות מפורסמים. יש היום יותר מידי כאלה, ועזבו את זה שזו כבר מכת מדינה – זה ממש פוגע בליהוק של הישרדות (מי שקורא פה קבוע, יודע למה אני מתכוון).

לרדת בגדול

ראינו את הפרק הראשון עד רגע לפני השקילות (שקובעות מי מודח), והיה נחמד מאוד (יש מספר ליהוקים מוצלחים). החידוש לעונה הזאת הוא שהפעם יהיו זוגות, כך שבטח יהיו הרבה ריבים בין חברים, זוגות נשואים, אחים וכד'. נראה לי שיש פוטנציאל שהעונה הזאת תהיה מוצלחת יותר מהרגיל.

אישית, אני מעולם לא ממש הבנתי את הקונספט של התוכנית. יש הדחות סטייל הישרדות, אבל מצד שני כל אחד יכול לזכות, גם אם הוא מודח. בכלל, למה שבתחרות להורדת משקל, ידיחו מישהו רק בגלל שהוא לא נחמד?.. השאלה היא האם אפשר היה לעשות תוכנית ריאלטי שתהיה מעניינת גם ללא הדחות.

מרוב ריאלטי שאני רואה, שמתי לב שאני כבר לא מסוגל לראות פרק מבלי להעיר כל כמה רגעים "הקטע הזה מבויים" או "הטסטה הזאת ניתנה בכלל על ארוע אחר". לא בטוח שאנשים ישמחו לראות איתי טלוויזיה. עוד משהו שכנראה לא היה אמור להטריד אותי, אבל הוא הטריד אותי, היה שכמעט ולא הראו לנו בכלל את אחד הזוגות (האקסים), ואני לא בטוח אם זה אומר שהם יודחו בקרוב.

תודה לערוץ 10. היה אחלה אירוע.

לסיום

תכננתי ללכת לפארק אחרי המפגש, לראות אולי אצליח למצוא את עצמי ואת המסלולים בפארק הזה באור יום, אבל בסוף לא היה לי חשק וכוח.

נכון לעכשיו אין לי כניסה נורמאלית לפארק ואין לי מסלול ריצה.

כמו לפני כל עונה של הישרדות, ערוץ 10 מארגן מפגש בלוגרים. הפעם, לקראת העונה הרביעית שמתחילה ביום ראשון, המפגש היה ביער בן שמן, וכלל צילום תמונות תלת-ממדיות, משחק פיינטבול, מפגש עם אביגיל פרל וגיא גולד (מתמודד חדש) וצפייה בקטע מהפרק הראשון של העונה.

היה ממש אחלה. תודה לחבר'ה מערוץ 10. שיחקתם אותה כרגיל.

כחולים נגד אדומים, שלושה סיבובים של פיינטבול. עזבו את הראשון והשלישי – אני הייתי הגיבור של הסיבוב השני.

זוכרים את הסצנה רגע לפני הסוף של 'מת לחיות', כשג'ון מקליין מגלה שנשאר לו רק כדור אחד?

כמה רגעים לפני שהסיבוב השני הסתיים בשיוויון ללא נפגעים, ניערתי את הנשק וגיליתי שנותר לי רק כדור אחד. בקבוצה שלי כולם כבר פרשו כי המחסניות שלהם התרוקנו. בשלב הזה החלטתי שאני חייב לגלות כמה אנשים עומדים מאחורי העצים מעבר לקו האמצע. עזבתי את העץ ששמר עליי, הרמתי ידיים, וצעקתי "תירו בי! אני חשוף!". חשבתי שאני רחוק מספיק ולא חששתי. מאחורי אחד מהעצים ראיתי מישהי שמנסה לפגוע בי – היינו one on one. התחלתי להתקדם, וברגע מסויים היה נראה לי שהיא מנערת את הנשק שלה. החלטתי שזה הזמן המתאים. כדור אחד – ישר בראש.

מתוך הבלוג של ערוץ 10

פגשתי את אביגיל. הקוראים הקבועים של הפוסטים מהעונה הקודמת יודעים שזה רגע משמעותי לבלוג. אביגיל ממש לא איכזבה. מדובר באחלה בחורה – אנטיליגנטית, מצחיקה ומודעת לעצמה. מאוד מקווה שהיא תצליח יותר מבפעם הקודמת.

פגשנו גם את גיא, מתמודד אחד משבט האוהדים. אם ראיתם כתבות מצולמות על העונה החדשה, יש סיכוי טוב שנתקלתם בגיא, כי הוא הנציג היחיד של "האוהדים" שמתראיין לתקשורת. אני מאמין שהסיבה לכך היא שהוא היחיד מהשבט שבאמת אפשר להגדירו כאוהד של הישרדות. שאלתי אותו אם יש עוד אוהדים כמוהו, והוא יצא מזה בתשובה "לא באותה מידה". בקיצור, נראה שהוא האוהד היחיד בשבט האוהדים.

[הפסקה הבאה מכילה ספיילרים לעונות 15 ו-19 של הישרדות ארה"ב] גיא אמר שהוא תכנן לשחק כמו טוד מעונה 15 וראסל מעונה 19, אבל בסופו של דבר, ברגע שהיה על האי, הכל השתנה. אני לא חושב שבאמת אפשר לתכנן מה בדיוק לעשות בכל שלב במשחק, אבל בהחלט אפשר לתכנן דברים בסיסיים שצריך לעשות בשביל להתקדם. זה בדיוק ההבדל בין טוד לראסל. טוד עשה כמה מהלכים מסויימים ושמר על האסטרטגיה שלו לאורך המשחק, לעומת ראסל שעשה את המהלכים שהוא הביא מהבית, גם כאשר הם היו חסרי כל היגיון, וגם כאשר היה ברור שזה יפגע בו בסוף. אם גיא ינסה לעשות "ראסל", אני לא בטוח שזה יביא לו את המיליון (אולי רק בזכות האסאמאסים) אבל זה בטח יכול להוסיף הרבה בלאגן לעונה.

[בפסקה הזו יכול להיות שיש ספויילר לעונה הקרובה של הישרדות ישראל] אני לא בטוח מה זה אומר, אבל נראה שאביגיל וגיא הם סחבקים רציניים. בשלב מסויים גיא הסתלבט על זה שאביגיל ישנה הרבה . חשבתי על שלושה הסברים אפשריים:

1. שניהם הגיעו לאיחוד או לערבוב השבטים (אם היה כזה... (אל תשכחו שמדובר בעונה קצרה)).
2. שניהם היו ביחד בוילת המודחים (או איך שלא יקראו לזה העונה).
3. אחרי העונה גיא ניסה לדבר עם אביגיל בטלפון או לקבוע איתה משהו לשעות הבוקר, וגילה שהיא עדיין ישנה.

לא. לא ראינו את הקטע התלת-ממדי של הפרק הראשון.

ראינו את הקטע הכי טוב בפרק, וכנראה אחד הטובים של העונה. ראינו את המשימה הראשונה של העונה. על פניו משימה די סטנדרטית, אבל היו בה מספר דברים שהפכו אותה למוצלחת במיוחד (הפעם אין ספויילרים). אני חושב ששווה לראות את הפרק בשביל המשימה.

דבר שהיה מאוד משמעותי במשימה הזו, היה שכמעט ולא הייתה קריינות של גיא זוארץ. אני מאוד מקווה שזה משהו שימשיך העונה, כי זה פשוט הגדיל את ההנאה מהמשימה באופן משמעותי. החשש שלי הוא שאולי ראינו קטע שלא ערוך עד הסוף, וביום ראשון נראה את אותו קטע, רק עם הצעקות הרגילות של זוארץ בסגנון "בשבקין רץ במהירות" או "מעיין נופלת למים" (כן גיא, אנחנו יכולים לראות את זה לבד).

אתם מוזמנים גם לקרוא מה אני חושב על העונה החדשה בפוסט שכתבתי לפני המפגש.