סליחה תקלה: אני לא יודע מה השתבש. אני חושב שזה קשור לישראבלוג. הפוסט הנוכחי נראה בסדר גמור באקספלורר, אבל משום מה חסרות בו שורות שלמות בגוגל כרום. מקווה שזה יסתדר.

מכירים את זה שאתם מתאהבים במישהי (או במישהו. מפה אני אמשיך עם "מישהי") שאתם יודעים שלעולם לא תוכלו להיות איתה? לי זה קורה המון.

מכירים את זה שאתם חושבים שאתם מתאהבים במישהי שאתם בכלל לא מכירים "בעולם האמיתי", מישהי שראיתם בטלוויזיה, בסרט, או אולי סתם ברחוב? גם זה קורה לי המון. אפילו היום בצהריים, כשהייתי בתור בקופּה בסופּר. בדיוק סגרו אותו (יום שישי), ואיזו בחורה צעירה ניסתה לצאת, אבל לא הצליחה לפתוח את הדלתות. היא ביקשה עזרה, אבל אף אחד לא עזר לה. מכיוון שכנראה הייתי היחיד שהסתכל לעברה, היא הסתכלה עליי בחזרה. חייכתי אליה, כמבין את מצבה, והיא חייכה אליי, ביקשה שוב מהאוויר שמישהו יעזור לה, ואז החלה לקפוץ במקום. זה היה מאוד מצחיק, ואי אפשר היה שלא להתאהב בה באותו רגע. רגע אחר כך מישהו פתח לה את הדלת, והיא קראה לשני ילדיה הקטנים שיצטרפו אליה.

בכמה חודשים האחרונים אני מאוהב ב-ויי. ויי הארט (Vi Hart). את ויי "פגשתי" לראשונה לפני כמה חודשים. מישהו מחבריי לפייסבוק עשה לייק לוידאו שהיא העלתה. הוידאו היה לא פחות מגאוני, ובעקבותיו ראיתי את כל סירטוני הוידאו שויי העלתה ליו-טיוב. אפשר לומר שהסרטים של ויי מחולקים לשני סוגים, לפי שני התחומים שהיא מתעסקת בהם – מתמטיקה ומוזיקה. היא גם מגדירה את עצמה כמתמוזיקאית (mathemusician). רוב הסירטונים שלה עוסקים בשירבוטים בזמן שיעורי מתמטיקה משעממים.

אני לא יודע בני כמה אתם, אבל אני העברתי שנים רבות בשירבוטים בזמן שיעורים. חלקם במחברת, חלקם על השולחן (דרך מצויינת להסוות תשובות למבחנים), חלקם ציורים של ממש, וחלקם כל מיני קישקושים. אני כבר לא זוכר שום קישקוש, אבל אני זוכר שכמעט תמיד היה מאחוריו איזה היגיון, איזה משחק ששיחקתי בשביל להעביר את הזמן.

ויי עושה בדיוק את זה. היא משחקת עם השירבוטים האלה, ומראה שמאחורי כל אלה יש הרבה מתמטיקה. אפשר לומר שאפילו את המתמטיקה האמיתית, ולא זו המשעממת עם ה-x-ים וה-y-ים האלה שהמורה מתעקשת עליהם כל הזמן. אפשר לדוגמא, לצייר כוכבים בשיעור על "פירוק לגורמים", או אולי לנסות למצוא שיטה לצייר שורה של גמלים בזמן שיעור על "סדרות אינסופיות".

לאחורנה ויי העלתה שלושה סרטונים מעולים שעוסקים בספירלות שיש בטבע. בעקבות סרטונים אלה, היא גם העלתה איזה סרטון קצרצר על זה שיש לה בעיה עם בית האננס של בובספוג (אחת הסדרות האהובות עליי), מכיוון שהספירלות שממנו הוא בנוי לא אפשריות. ילדים נודניקים מיד התלוננו שזה לא בסדר שמה שמפריע לה זה כמה ספירלות על אננס, בזמן שיש דברים חמורים יותר בסדרה כמו זה שפרל הלווייתן היא הבת של מר קראב הסרטן, או זה שבובספוג ופטריק נראו יושבים ליד מדורה (מתחת למים, כן?). ויי ענתה גם להם. אבל מה שמדהים זה שהיום צייר הרקע של הסדרה שלח לה תשובה. ומהיום, הבית של בובספוג כבר לא יראה כך:

אלא כך. כלומר, נכון מתמטית.

בימים אלה ויי מגשימה סוג של חלום שלי. לא הרבה אנשים יודעים, אבל אחד מהנושאים שהכי מעניינים אותי זה חינוך. אני לא עושה עם זה שום דבר, כך שכנראה וזה ישאר עיסוק שרק היה לי מחשבות לגביו. אני אף פעם לא מפסיד כתבות בנושא (כתבות כמו זו על החינוך בפינלנד), ותמיד מאוד מפריע לי לראות ילדים נכשלים בכל מיני דברים בגלל שלא לימדו אותם כמו שצריך. זוכרים ששון גיטלמן (ההוא מבי"ס למוזיקה) היה ב"אחד נגד מאה"? הוא הצליח די יפה בתוכנית, אבל התקשה בשאלה הבאה:

טוב, יופי אני גאה בכם שהצלחתם לפתור אותה. שון התקשה, למרות שהוא ניתח את השאלה מצויין. אני אצטט אותו "אם זה 30 אפים, זאת אומרת אחד בכל איש. 40 מרפיקים זה 2 בכל איש. ו-200 ציפורניים זה כאילו 20 ציפורניים בכל איש". אתם קולטים? הוא אפילו עלה על הטריק שיש גם ציפורניים ברגליים. אני גם בטוח שהמורה שלו לימד/ה אותו חילוק (אולי אפילו חילוק ארוך!). אני גם בטוח ששון קיבל 100 במבחן בחילוק. הבעיה היא שהוא לא מבין את המשמעות של אותה פעולת חילוק שהוא למד. מתברר שגם 47 מתוך 90 הילדים לא ידעו שצריך לחלק.

לפני מספר שבועות ויי הצטרפה לפרוייקט אינטרנטי בשם "אקדמיית קהאן" (Khan Academy). פרוייקט של סרטוני וידאו של שיעורים במגוון נושאים כמו מתמטיקה, פיסיקה, מחשבים, כלכלה וכו'. אני צפיתי במספר סרטונים שם (יש אלפים) והם ברמה מאוד גבוהה, ולדעתי מסבירים את הדברים הרבה יותר טוב מהמורה בתיכון. בכלל, נראה לי רעיון מצויין ללמוד משם, כי באותה הזדמנות גם מתרגלים את האנגלית (יש פרוייקט עכשיו לתרגם חלק מהסרטים לעברית).

מאוד שמחתי לראות שמישהי כמו ויי, שיכולה להצליח בכל מקום שתבחר, בחרה לתרום לפרוייקט מסוג כזה.

הלוואי שהייתי יכול להיות מוצלח כמו ויי, או לפחות להיות עם מישהי כמוה.

הפוסט הכי קל שכתבתי. כמעט שלא הייתי צריך להשקיע מחשבה.

לא להאמין שיש אנשים שמקבלים כסף על פוסטים כאלה.

לאחרונה נרשמתי לאתר היכרויות. מכיוון שאני לא בעניינים, רציתי לראות מה קורה שם לפני שאני משלם להם. לא לשפוך סתם כסף.

בואנה, אתם לא מבינים! למחרת בבוקר מצאתי חמש הצעות מחמש בנות ממש שוות במייל שלי. כולן רצו לדבר איתי בצ'אט, וראיתי שאם אשלם לאתר, אוכל לדבר איתן.

איזה עסק משתלם. אפילו לא שמתי תמונה, וכמעט שלא כתבתי על עצמי כלום (גיל, גובה וצבע עיניים), ועדיין חמש בנות שוות (נראה לי שחלקן היו יכולות להיות דוגמניות אם היו רוצות) פנו אליי. לא יכולתי להתאפק. רצתי לחדר השני, לקחתי את כרטיס האשראי, ורצתי חזרה למחשב. מלאתי את כל פרטי התשלום, והופ, קיבלתי הודעה שההרשמה הצליחה.

פניתי לתמי, שהייתה הכי שווה מכל החמש. היא כתבה שהיא עובדת בחברת הייטק מצליחה ביותר ומרוויחה הרבה מאוד כסף. ממש בחורה מציאה. איך כל העולם פיספס אותה, והנה אני הולך להשיג אותה בקלי קלות. אני בטוח. היא הרי כתבה שאני ממש מוצא חן בעינייה, ושהיא מצפה לפגוש אותי.

כתבתי לה בחזרה, שאשמח להפגש איתה, וגם הוספתי מספר טלפון ליתר ביטחון.

תאמינו לי, כל כמה דקות בדקתי אם היא חזרה אליי. לצערי זה לא קרה. לא אחרי כמה דקות, וגם לא אחרי כמה ימים. אחרי שבועיים שלא שמעתי ממנה כלום (היא גם לא התייחסה להודעות הנוספות שכתבתי לה) התחלתי להבין שמשהו לא בסדר.

באופן שאני לא יכול להסביר, וללא שום קשר לפוסט שקראתי פה בבלוג או לכתבה שהופיעה ב- ynet מספר שבועות אחר כך, באה לי הארה. פתאום נזכרתי שלפני כמה שבועות (בדיוק כאשר הפוסט הזה פורסם בבלוג הזה, וכמה שבועות לפני שהכתבה ב- ynet פורסמה), גוגל השיקו מנוע חיפוש חדש שמאפשר לחפש לפי תמונות (אם כי היו לפניו מנועי חיפוש תמונה פחות פופולארים כפי שצויין בכתבה ב- ynet בעקבות תגובה שנכתבה מספר שבועות לפני-כן בפוסט הזה).

וואו, אני כל כך הייתי בשוק. תראו מה התקבל מהחיפוש תמונה בגוגל :

הא?! מי זאת הבר רפאלי הזאת? איפה תמי שלי?

שמתי תמונה של תמי, ובסוף התברר שזו בכלל איזו דוגמנית. איפה ההייטקיסטית השווה שלי? יכול להיות שאתר ההיכרויות עבד עליי?

מיד בדקתי את התמונות של ארבע הבנות האחרות שפנו אליי.

שרון, הסטודנטית למדעי המוח, היא בכלל שחקנית בשם יעל בר זוהר.

חגית, סופרת הילדים, היא דוגמנית גרמנייה בשם קלאודיה שיפר.

עדי, המנכ"לית של מקדונלד'ס בישראל, היא זמרת בשם נינט טייב (זכתה באיזו תחרות שירה או משהו כזה).

קרן, השרה לקידום חברתי, היא מישהי בשם ג'וליה רוברטס. עובדת בזנות.

הכותב גל הוא בעל הבלוג הזה. הוא לא אוהב שעובדים עליו או מעתיקים ממנו.

כתבות שלא ברור מה הקשר שלהן לפוסט הזה:

גוגל נגד הפרופילים הפיקטיביים של פייסבוק – פורסם ב- 15 ביוני 2011

חיפוש התמונות נגד בחורות האילוסטרציה – פורסם כמעט חודש מאוחר יותר

בפוסט הבא מוזכרת מישהי. גם אם אתם יודעים מי זאת, אני מבקש לא לציין את שמה בתגובות, או אפילו לרמוז מי היא.

אנשים מגדרים אותי כבלוגר, כנראה מהסיבה הפשוטה שיש לי בלוג. הגיוני. יצא לי להכיר מספר בלוגרים בחיים שלי, ומלבד זה שיש לנו בלוג, לא חושב שהיו לי מאפיינים אחרים שיש בדרך כלל לבלוגרים. אין לי אלפי חברים בפייסבוק (אפילו לא מאה), אין לי סמארטפון (שוקל לקנות), אני לא עושה "לייק" לדברים מסחריים (מלבד ערוץ טלוויזיה מסויים, שרציתי להגיב לתמונה שלי ששמו שם). תאמינו או לא, אבל שאר האנשים שמוגדרים כבלוגרים, מחזיקים בכל הטוּב הזה.

לא כולם יודעים, אבל אני טוקבקיסט. אני חתיכת טוקבקיסט. אני פשוט מת על הדבר הזה. אני יכול להגיב ברצינות, אני יכול לצחוק, אני יכול להגיב רק בשביל להרגיז אנשים אחרים. אני מוצא את עצמי נכנס לכתבות רק בגלל שאני יודע שהטוקבקים יהיו מוצלחים. אני אוהב לגלות שכמעט תמיד הטוקבקים שלי מודגשים (באתרים שיש אופציה כזו).

את הבלוג הראשון שלי התחלתי לכתוב לפני שמונה שנים. אחת הסיבות העיקריות לפתיחת הבלוג הייתה המורה שלי לספרות. כתבתי על זה באחד מהפוסטים הראשונים באותו בלוג, שבניגוד לבלוג הזה, היה בלוג שכתבתי בו כמעט ורק על דברים אישיים מהחיים שלי. את הבלוג ההוא כתבתי בשביל להוכיח לעצמי שאני יכול לכתוב. הפופולאריות הגדולה שלו עזרה לי בזה.

לתגובות יש הרבה כוח. הכתבות נעלמות מהעמוד הראשי אחרי כמה שעות (או פחות) אבל מה שאתם כותבים נשאר שם ומחכה לאותו אחד שבטעות יגיע לשם עוד כמה ימים, חודשים או שנים. נראה שאת ההשפעה הגדולה של הטוקבקים כבר קלטו בהרבה גופים, ולכן יש הרבה תגובות שחשודות שנכתבו על ידי טוקבקיסטים בתשלום. תסתכלו פעם בתגובות על כתבה כלשהי על ציפי ליבני. יש שם איזה 90% תגובות סוּפר שליליות, ללא קשר לכתבה עצמה. זה תמיד קצת מוזר לאור התוצאות של הבחירות האחרונות.

המורה שלי לספרות שנאה אותי. הרבה ילדים חושבים שיש איזה מורֶה ששונא אותם. עזבו שטויות, המורה הזאת באמת שנאה אותי. היא לימדה אותי גם מקצוע שנקרא "הבעה והבנת הנקרא" ולא הייתה מוכנה להגיש אותי לבגרות. אחרי שבמשך כל השנה לא עברתי את ה- 40, היא טענה שאין סיכוי בעולם שאעבור את המבחן. אמא שלי התקשרה אליה להתחנן שתגיש אותי, ובסוף, אחרי שגרמה לאמא שלי לבכות, היא נתנה לי 55. אני לא זוכר בדיוק, אבל קיבלתי בסוף משהו כמו 85.

לא כל התגובות זהות. אין לי בעיה לרדת על שחקן כדורסל שהתחמק מלשחק בנבחרת, אבל חודש אח"כ לשבח אותו על הביצועים שלו ב- NBA (אם היה על מה). אין לי בעיה לקרוא לשחקנית טניס לוזרית כשהיא מפסידה ל- 7 בעולם, אבל להפוך אותה ל"מלכה" אחרי שהיא מנצחת את מקום 143 בעולם. הדבר שהכי חשבו לי בתגובות שלי, זה שהן יגררו תגובות אחרות. בניגוד לבלוג הזה, שממש קשה למצוא אנשים שמוכנים להגיב, בטוקבקים קל לסחוט כאלה. דוגמא שבזמנו "צילמתי" הייתה בעקבות עלייתה של שחר פאר לשמינית הגמר בטורניר במדריד. הגבתי לתגובה הראשונה ב-ynet (זו התגובה היחידה שלי. כל השאר לא שלי, למרות שהשתמשו בשמי). אני מודה שלא הייתי תמים כשהשתמשתי ב"פרה", אבל בטח שלא ציפיתי לכל התגובות בהמשך.

בחופש שבין ט' ל- י' המורה לספרות נתנה לנו לקרוא את "התפסן בשדה השיפון". קראתי אותו פעמיים בחופש הזה (ומאז קראתי אותו עוד כמה פעמים. גם באנגלית). בתחילת השנה היינו צריכים להגיש עבודה, כדי להוכיח שקראנו את הספר. בין היתר היינו צריכים לכתוב איזה קטע הכי אהבנו בספר. כל הכיתה כתבו שהם הכי אהבו את המפגש בין הולדן לאחותו פיבי. אני הייתי היחיד שבחר קטע אחר. אני בחרתי את הקטע שהולדן פוגש את המורֶה שלו להיסטוריה. קטע מאוד מצחיק שמופיע ממש בתחילת הספר. המורה שלי התעקשה שלא קראתי את הספר, וזה שבחרתי קטע מתחילת הספר רק מוכיח את זה.

בשנים האחרונות, המורה של לספרות, כבר לא מורה. היא הפכה להיות סופרת. עד כמה שאני יודע, היא הפכה להיות סופרת מצליחה. אני נתקל מדי פעם בכתבות עליה בכל מיני מקומות. אני אף פעם לא מגיב. בתמונות שמופיעות בכתבות היא תמיד נראית בדיוק כמו שנראתה אז. ככה זה ששכבת איפור עצומה, מסתירה את הפנים האמיתיות.

מוזר שהיא בחרה ב"תפסן". היו מורות שבחרו ב"בעל זבוב". היא בחרה ספר שחלק מאוד מרכזי בו הוא הסלידה של הולדן מאנשים מזוייפים. נראה לי שהיא כל כך מזוייפת, שהיא בחרה ספר שאדם מזוייף צריך לא לאהוב, ובכך היא ניסתה להסתיר את הזיוף שלה. היה הרבה יותר הגיוני אם היא הייתה בוחרת ב"בעל זבוב". קל לדמיין את כל החנפנים וחנפניות של הכיתה נצמדים אליה (ומקבלים את ה-100 שלהם), ואני גם בטוח שלא היו לה בעיות לרצוח ילדים כמוני.

לאחרונה נתקלתי בכתבה שהיא כתבה לאתר מסויים. בתחתית היו מעט תגובות, וכולן משבחות את כתיבתה הנהדרת, ואת אופיה המדהים. רציתי להתפוצץ. אני משתדל לא לשנוא אנשים, אבל זה לא תמיד בשליטה. התחלתי לכתוב. כבר ראיתי בראשי איך הטוקבק הזה ישפיע על העתיד. נזכרתי באותן ביקורות שליליות שיצא לי לקרוא על ספרים באמזון, ואיך זה גרם לי לא להיות בטוח שכדאי לי לקנות ספרים מסויימים. כשמתחילים לכתוב, לא תמיד יודעים לאן זה ילך, ולפעמים זה מתפתח לכיוונים עצומים שלא חשבתם שתגיעו אליהם. התגובה שכתבתי הייתה רעה, רעה אבל מתוחכמת. מתוחכמת כל כך, שאף אחד לא היה יכול לדמיין שאני לא באמת קראתי איזשהו ספר של אותה סופרת. מתוחכמת כל כך שמי שהיה קורא את התגובות, היה חושד שאת שאר התגובות הסופרת כתבה לעצמה, ורק התגובה שלי היא האמיתית.

כשסיימתי לכתוב את התגובה, לחצתי על ה-X שבפינה. לא יכולתי לשלוח את מה שכתבתי. זה נוגד את מה שאני מאמין בו.

בשבוע שעבר סיימתי קורס איור. יכול להיות שמדובר במשבר גיל ה-33 ואולי באמת הרגשתי שאני זקוק לזה.

הבהרה: אני יודע באופן כללי מה ההבדל בין איור לציור, אבל אל תצפו שאשתמש יותר מידי במילה 'איור' או בהטיות השונות של הפועל 'לאייר'. זה לא בא לי בטבעיות.

עוד הבהרה: אני לא באמת יודע מה ההבדל בין חוג לקורס. נראה לי שילדים הולכים לחוגים ומבוגרים לקורסים.

כשהייתי ילד תמיד נחשבתי לזה שיודע לצייר. ילדים אחרים תמיד היו מתלהבים מהקשקושים שהייתי מצייר על השולחן בשיעורים משעממים (הידעת? ככל שהשולחן יותר מקושקש קל יותר להסתיר תשובות למבחנים). כמובן שגם הייתי חלק מועדת הקישוט (לא נראה לי שעשיתי שם יותר מידי). הבעיה הייתה שאחרי התיכון הפסקתי לצייר כמעט לחלוטין. בצבא, בלימודים ובעבודה לא הייתי צריך לצייר כלום, ובגלל זה הרגשתי איך הביטחון שלי יורד עם השנים. הגעתי למצב שגם כשרציתי לצייר משהו, לא הייתי מצליח להוציא את זה לפועל. בדרך כלל הייתי מתחיל, ומגלה שהתוצאה יוצאת לי שונה לחלוטין ממה שהיה לי בראש לפני שהתחלתי. אני מודה שהסיפור הזה קצת הלחיץ אותי, ולמרות שעד שנרשמתי לקורס הזה, לא באמת עשיתי עם זה משהו, אבל חששתי שיגיע היום שלא אוכל לצייר בכלל.

כשהייתי ילד ההורים שלי שלחו אותי לחוג ציור. הסיפור הזה היה קצת טראומתי בשבילי. מצאתי את עצמי מוקף בילדים שאין להם מושג מהחיים שלהם בציור, וכנראה שההורים שלהם שלחו אותם לחוג  בשביל שיקשקשו על הדפים של המורה לציור ולא על הארנונה, חשבון החשמל או הצוואה. זו שהעבירה את החוג קלטה אחרי כמה דקות שאני יוצא דופן ונתנה לי משימות אחרות משל הילדים האחרים. זה לא שכנע אותי להשאר, ואחרי שיעור אחד, פרשתי לשחק כדורגל עם החברים.

על הקורסים של אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב שמעתי במקרה, כאשר ידידה שלי סיפרה לי שהיא נרשמה לקורס בעיצוב שקר כלשהו. חשבתי להציץ לראות איזה קורסים יש שם, וממש התלהבתי מהאופציה ללכת לקורס הטניס למתחילים (הייתי פעם באחד כזה אבל זה היה לפני הרבה שנים). הבעיה הייתה שהקורס מועבר בשעות הבוקר, וזה לא הסתדר לי עם העבודה. האופציה השנייה שלי הייתה קורס ביידיש, אבל אין קורס כזה בכלל. בסופו של דבר מצאתי את עצמי מתלבט בין קורס האיור, קורס הרישום וקורס הכתיבה היוצרת (גם בזה יש לי בעיות). אחרי קצת בדיקות בגוגל הבנתי שהקורסים בכתיבה ורישום לא מתאימים לי כל כך, והחלטתי לפנות במייל לגליה ארמלנד, המדריכה של קורס האיור, בשביל לנסות להבין אם הקורס באמת בשבילי. חוץ מזה שחפרתי לה על ההיסטוריה שלי (הפחד לצייר והטרואמה מהחוג) גם שלחתי לה את חמשת הציורים היחידים שציירתי בשנים האחרונות. מהתשובה שלה לא באמת הצלחתי להבין אם הקורס בשבילי, אבל היא הייתה מספיק נחמדה בתשובה שלה, שהחלטתי להרשם לקורס.

מאוד נהנתי מהקורס. כל יום חמישי במשך עשרה שבועות, היו לי שלוש שעות שפשוט ישבתי וציירתי. אפילו לא הפריע לי יותר מידי שפספסתי את ההתחלות של המשחקים של מכבי. אני חושב שבסה"כ השגתי מהקורס את מה שציפיתי. המטרה הכי חשובה הייתה להחזיר לי את הביטחון ואני חושב שזה באמת קרה. אני מרגיש שאם אני ארצה לצייר משהו, אין סיבה שאחשוש לעשות את זה. חוץ מזה למדנו קצת טכניקות וכל מיני דברים בסיסיים (בעיקר פרופורציות של פנים או גוף של אנשים) שתמיד הרגשתי שחסרים לי כי מעולם לא למדתי ציור או כל אומנות אחרת.

אני מתקשה לזכור מתי הייתה הפעם האחרונה שבה ציירתי עם צבעים עד שהגעתי לקורס הזה. כנראה שזה היה אי שם בשיעור ציור בכיתה ד', כשהמורה הכריחה אותנו להשתמש בצבעים. אני ממש הופתעתי לגלות שאני מתחבר לזה כבר מהשיעור הראשון, ושזה מוסיף הרבה מאוד לציורים שלי. באותו שיעור גליה נתנה לנו כל מיני משימות (לצייר חפץ כלשהו, מכשפה, זקנה, ילד שובב וכו'). אחת המשימות הייתה לדמיין מפלצת ולצייר אותה. אני חושב שהמפלצת שאני דמיינתי הושפעה קצת מאלה של Where the Wild Things Are ואולי גם מההוא מרחוב סומסום ששר "מנה מנה", אבל ציירתי את מה שהופיע לי בדמיון, ויצא לי די דומה. אני זוכר כמה הופתעתי לגלות שהצביעה בעפרונות צבעוניים באה לי ממש בקלות. הבעיה הייתה עם חלק מהציורים האחרים שלא יצאו לי בדיוק כפי שרציתי. אחרי השיעור הראשון הרגשתי בדיוק את חוסר הביטחון שהיה לי בשנים האחרונות. אין לי בעיה לצייר מפלצת שאף אחד לא יודע איך היא אמורה לצאת, אבל ממש קשה לי לצייר זקנה או ילד שובב.

בהמשך הקורס ציירנו גם עם צבעים אחרים (לא עפרונות). אני מודה שהיה לי קצת יותר קשה להתחבר לאופציות האחרות. עם העפרונות הרגשתי שאני שולט במה שיוצא לי, אבל במכחול ובגיר היה לי הרבה יותר קשה. אני לא יודע אם זה בגלל שאני לא רגיל להם, אבל הרגשתי שהם דרשו ממני יותר מידי עבודה.

המשימה העיקרית בשיעור של צבעי הגואש הייתה לצייר את שלוש הדמויות מהשיר פנקס הקטן. אחרי שציירתי בעיפרון את הדמויות, בחרתי לצייר את פנקס עצמו בצבעי גואש בגלל שהייתי מרוצה מזה שהוא יצא לי די דומה למה שרציתי (מסכן, אפלולי וקצת לא שפוי). הרעיון בגואש הוא שצריך לצייר מלמטה למעלה. מתחילים מהרקע, ולאט לאט עוברים לפרטים. התוצאה הסופית יוצאת כמו כתמי צבע, ואותה צריך לשפץ עם משהו מדוייק יותר. אני שם לכם פה את פנקס בגרסה של העיפרון ובגרסה של הצבעונית, בשביל שתראו איך העניינים התחרבשו לי. הפה יצא לי גדול מידי, לא התחלתי מהרקע, ולכן הייתי צריך לצייר אותו בסוף עם עפרונות, ובכלל הניסיונות שלי להציל את הציור עם העפרונות לא יצא טוב (גליה טענה שזה בגלל שלא מהלתי את הצבעים מספיק במים ובגלל שהעפרונות הצבעוניים שלי מחורבנים).

עם גירי הפסטל הסתדרתי הרבה יותר טוב, אבל הם מאוד ליכלכו אותי, כך שאני לא בטוח שאשוב להשתמש בהם. אני לא יודע אם זה רק הגירים המעאפנים שלי, אבל אני לא באמת הבנתי מה ההבדל בין גירי פסטל לבין גירים רגילים (כאלה של המורה). בכל אופן העבודה עם הגירים הייתה הרבה יותר קלה בשבילי. מציירים מה שרוצים, ואז מורחים את זה בשביל להשיג אפקטים של אור וצל. די פשוט בסה"כ. אחת המשימות שקיבלנו בשיעור הזה הייתה לצייר קלפי "רביעיות" של חנוך רוזן. היה חנוך רוזן שמח, חנוך רוזן כועס או חנוך רוזן בשירותים אחרי שאכל חומוס מקולקל. אני הייתי צריך לצייר את חנוך רוזן העצוב.

אחת מהמשימות שיותר אהבתי הייתה לצייר את המשפט "הילדה הכי יפה בגן" (ללא קשר לשיר). לא באמת האמנתי שאהיה מסוגל לצייר גן ילדים, ועוד להצליח לצייר ילדה אחת יותר יפה מהאחרות, אז החלטתי לתחמן וציירתי ילדה שעומדת לבד באמצע גן/חורשה, כך שהיא בכל מקרה הילדה הכי יפה בגן, הילדה הכי מכוערת בגן, או הילדה הכי אהבלה בגן. אומנם הילדה יצאה לי טיפה גדולה מידי ביחס לעצים (היה לחץ של זמן) אבל בסה"כ אני מאוד מרוצה מהתוצאה.

עוד ציור שאני ממש מרוצה ממנו הוא זה שהיינו צריכים לצייר טקסט מתוך ספר אמיתי. גליה הביאה לנו טקסט מתוך ספר ילדים (מבלי שראינו איך זה נראה בספר האמיתי) והיינו אמורים לצייר את אותו. בכלל, לאורך הקורס גליה מביאה המון ספרי ילדים שמצויירים מאוד יפה. הטקסטים היו מתוך הספר "מפלצת סגולה" של רינת הופר, אבל מכיוון שלא ידענו על מה הספר (לא ידענו אפילו את שמו) לא יכולנו לדעת את הרעיון מאחוריו (כל עמוד מוביל לעמוד הבא, וסוף הספר מחזיר אותנו לתחילתו). אני קיבלתי את הטקסט מהעמוד הראשון - "פעם אחת מפלצת סגולה נשכה את רוני בשמלה. רוני חיבקה חזק את הפּילה. הפילה תפסה זנב של חתולה.". הציור לא מושלם, אבל אני חושב שהוא הכי טוב שלי בקורס.

(בתמונה הקטנה אפשר לראות את העמוד המקורי מהספר)

אני חושב שהציור שהכי גרם לי להבין שחזר לי הביטחון היה בשיעור שלמדנו על לבוּש ותנועה. בשיעור הזה קיבלנו הרבה משימות קטנות, ואחת מהן הייתה לצייר זקנה שהולכת לים. בשיעור הראשון ממש התקשתי לצייר סתם זקנה, ועכשיו לא היו לי כלל בעיות לצייר זקנה מאוד ספציפית (זקנה שהולכת לים!). אולי היא קצת מזכירה את פרידה מהאח הגדול, אבל אני עדיין ממש מרוצה מזה שדמיינתי זקנה מסויימת והיא אשכרה יצאה לי.

אני השגתי את מה שרציתי מהקורס, אבל היו גם אנשים שלא התחברו לקורס או לא היו מרוצים ממה שקיבלו. אני חושב שזה תלוי בציפּיות שאנשים באים לקורס מסויים. יש לי הרגשה שיש אנשים שבאים לקורס כזה וחושבים שאחרי עשרה שיעורים של שלוש שעות הם יהפכו למאיירים מקצועיים, אבל אני לא חושב שבאמת אפשר להפוך לכישרוניים מקורס כזה. המקסימום שאפשר זה לחזק דברים שכבר נמצאים בך.