סליחה תקלה: אני לא יודע מה השתבש. אני חושב שזה קשור לישראבלוג. הפוסט הנוכחי נראה בסדר גמור באקספלורר, אבל משום מה חסרות בו שורות שלמות בגוגל כרום. מקווה שזה יסתדר.

מכירים את זה שאתם מתאהבים במישהי (או במישהו. מפה אני אמשיך עם "מישהי") שאתם יודעים שלעולם לא תוכלו להיות איתה? לי זה קורה המון.

מכירים את זה שאתם חושבים שאתם מתאהבים במישהי שאתם בכלל לא מכירים "בעולם האמיתי", מישהי שראיתם בטלוויזיה, בסרט, או אולי סתם ברחוב? גם זה קורה לי המון. אפילו היום בצהריים, כשהייתי בתור בקופּה בסופּר. בדיוק סגרו אותו (יום שישי), ואיזו בחורה צעירה ניסתה לצאת, אבל לא הצליחה לפתוח את הדלתות. היא ביקשה עזרה, אבל אף אחד לא עזר לה. מכיוון שכנראה הייתי היחיד שהסתכל לעברה, היא הסתכלה עליי בחזרה. חייכתי אליה, כמבין את מצבה, והיא חייכה אליי, ביקשה שוב מהאוויר שמישהו יעזור לה, ואז החלה לקפוץ במקום. זה היה מאוד מצחיק, ואי אפשר היה שלא להתאהב בה באותו רגע. רגע אחר כך מישהו פתח לה את הדלת, והיא קראה לשני ילדיה הקטנים שיצטרפו אליה.

בכמה חודשים האחרונים אני מאוהב ב-ויי. ויי הארט (Vi Hart). את ויי "פגשתי" לראשונה לפני כמה חודשים. מישהו מחבריי לפייסבוק עשה לייק לוידאו שהיא העלתה. הוידאו היה לא פחות מגאוני, ובעקבותיו ראיתי את כל סירטוני הוידאו שויי העלתה ליו-טיוב. אפשר לומר שהסרטים של ויי מחולקים לשני סוגים, לפי שני התחומים שהיא מתעסקת בהם – מתמטיקה ומוזיקה. היא גם מגדירה את עצמה כמתמוזיקאית (mathemusician). רוב הסירטונים שלה עוסקים בשירבוטים בזמן שיעורי מתמטיקה משעממים.

אני לא יודע בני כמה אתם, אבל אני העברתי שנים רבות בשירבוטים בזמן שיעורים. חלקם במחברת, חלקם על השולחן (דרך מצויינת להסוות תשובות למבחנים), חלקם ציורים של ממש, וחלקם כל מיני קישקושים. אני כבר לא זוכר שום קישקוש, אבל אני זוכר שכמעט תמיד היה מאחוריו איזה היגיון, איזה משחק ששיחקתי בשביל להעביר את הזמן.

ויי עושה בדיוק את זה. היא משחקת עם השירבוטים האלה, ומראה שמאחורי כל אלה יש הרבה מתמטיקה. אפשר לומר שאפילו את המתמטיקה האמיתית, ולא זו המשעממת עם ה-x-ים וה-y-ים האלה שהמורה מתעקשת עליהם כל הזמן. אפשר לדוגמא, לצייר כוכבים בשיעור על "פירוק לגורמים", או אולי לנסות למצוא שיטה לצייר שורה של גמלים בזמן שיעור על "סדרות אינסופיות".

לאחורנה ויי העלתה שלושה סרטונים מעולים שעוסקים בספירלות שיש בטבע. בעקבות סרטונים אלה, היא גם העלתה איזה סרטון קצרצר על זה שיש לה בעיה עם בית האננס של בובספוג (אחת הסדרות האהובות עליי), מכיוון שהספירלות שממנו הוא בנוי לא אפשריות. ילדים נודניקים מיד התלוננו שזה לא בסדר שמה שמפריע לה זה כמה ספירלות על אננס, בזמן שיש דברים חמורים יותר בסדרה כמו זה שפרל הלווייתן היא הבת של מר קראב הסרטן, או זה שבובספוג ופטריק נראו יושבים ליד מדורה (מתחת למים, כן?). ויי ענתה גם להם. אבל מה שמדהים זה שהיום צייר הרקע של הסדרה שלח לה תשובה. ומהיום, הבית של בובספוג כבר לא יראה כך:

אלא כך. כלומר, נכון מתמטית.

בימים אלה ויי מגשימה סוג של חלום שלי. לא הרבה אנשים יודעים, אבל אחד מהנושאים שהכי מעניינים אותי זה חינוך. אני לא עושה עם זה שום דבר, כך שכנראה וזה ישאר עיסוק שרק היה לי מחשבות לגביו. אני אף פעם לא מפסיד כתבות בנושא (כתבות כמו זו על החינוך בפינלנד), ותמיד מאוד מפריע לי לראות ילדים נכשלים בכל מיני דברים בגלל שלא לימדו אותם כמו שצריך. זוכרים ששון גיטלמן (ההוא מבי"ס למוזיקה) היה ב"אחד נגד מאה"? הוא הצליח די יפה בתוכנית, אבל התקשה בשאלה הבאה:

טוב, יופי אני גאה בכם שהצלחתם לפתור אותה. שון התקשה, למרות שהוא ניתח את השאלה מצויין. אני אצטט אותו "אם זה 30 אפים, זאת אומרת אחד בכל איש. 40 מרפיקים זה 2 בכל איש. ו-200 ציפורניים זה כאילו 20 ציפורניים בכל איש". אתם קולטים? הוא אפילו עלה על הטריק שיש גם ציפורניים ברגליים. אני גם בטוח שהמורה שלו לימד/ה אותו חילוק (אולי אפילו חילוק ארוך!). אני גם בטוח ששון קיבל 100 במבחן בחילוק. הבעיה היא שהוא לא מבין את המשמעות של אותה פעולת חילוק שהוא למד. מתברר שגם 47 מתוך 90 הילדים לא ידעו שצריך לחלק.

לפני מספר שבועות ויי הצטרפה לפרוייקט אינטרנטי בשם "אקדמיית קהאן" (Khan Academy). פרוייקט של סרטוני וידאו של שיעורים במגוון נושאים כמו מתמטיקה, פיסיקה, מחשבים, כלכלה וכו'. אני צפיתי במספר סרטונים שם (יש אלפים) והם ברמה מאוד גבוהה, ולדעתי מסבירים את הדברים הרבה יותר טוב מהמורה בתיכון. בכלל, נראה לי רעיון מצויין ללמוד משם, כי באותה הזדמנות גם מתרגלים את האנגלית (יש פרוייקט עכשיו לתרגם חלק מהסרטים לעברית).

מאוד שמחתי לראות שמישהי כמו ויי, שיכולה להצליח בכל מקום שתבחר, בחרה לתרום לפרוייקט מסוג כזה.

הלוואי שהייתי יכול להיות מוצלח כמו ויי, או לפחות להיות עם מישהי כמוה.

בפוסט הבא מוזכרת מישהי. גם אם אתם יודעים מי זאת, אני מבקש לא לציין את שמה בתגובות, או אפילו לרמוז מי היא.

אנשים מגדרים אותי כבלוגר, כנראה מהסיבה הפשוטה שיש לי בלוג. הגיוני. יצא לי להכיר מספר בלוגרים בחיים שלי, ומלבד זה שיש לנו בלוג, לא חושב שהיו לי מאפיינים אחרים שיש בדרך כלל לבלוגרים. אין לי אלפי חברים בפייסבוק (אפילו לא מאה), אין לי סמארטפון (שוקל לקנות), אני לא עושה "לייק" לדברים מסחריים (מלבד ערוץ טלוויזיה מסויים, שרציתי להגיב לתמונה שלי ששמו שם). תאמינו או לא, אבל שאר האנשים שמוגדרים כבלוגרים, מחזיקים בכל הטוּב הזה.

לא כולם יודעים, אבל אני טוקבקיסט. אני חתיכת טוקבקיסט. אני פשוט מת על הדבר הזה. אני יכול להגיב ברצינות, אני יכול לצחוק, אני יכול להגיב רק בשביל להרגיז אנשים אחרים. אני מוצא את עצמי נכנס לכתבות רק בגלל שאני יודע שהטוקבקים יהיו מוצלחים. אני אוהב לגלות שכמעט תמיד הטוקבקים שלי מודגשים (באתרים שיש אופציה כזו).

את הבלוג הראשון שלי התחלתי לכתוב לפני שמונה שנים. אחת הסיבות העיקריות לפתיחת הבלוג הייתה המורה שלי לספרות. כתבתי על זה באחד מהפוסטים הראשונים באותו בלוג, שבניגוד לבלוג הזה, היה בלוג שכתבתי בו כמעט ורק על דברים אישיים מהחיים שלי. את הבלוג ההוא כתבתי בשביל להוכיח לעצמי שאני יכול לכתוב. הפופולאריות הגדולה שלו עזרה לי בזה.

לתגובות יש הרבה כוח. הכתבות נעלמות מהעמוד הראשי אחרי כמה שעות (או פחות) אבל מה שאתם כותבים נשאר שם ומחכה לאותו אחד שבטעות יגיע לשם עוד כמה ימים, חודשים או שנים. נראה שאת ההשפעה הגדולה של הטוקבקים כבר קלטו בהרבה גופים, ולכן יש הרבה תגובות שחשודות שנכתבו על ידי טוקבקיסטים בתשלום. תסתכלו פעם בתגובות על כתבה כלשהי על ציפי ליבני. יש שם איזה 90% תגובות סוּפר שליליות, ללא קשר לכתבה עצמה. זה תמיד קצת מוזר לאור התוצאות של הבחירות האחרונות.

המורה שלי לספרות שנאה אותי. הרבה ילדים חושבים שיש איזה מורֶה ששונא אותם. עזבו שטויות, המורה הזאת באמת שנאה אותי. היא לימדה אותי גם מקצוע שנקרא "הבעה והבנת הנקרא" ולא הייתה מוכנה להגיש אותי לבגרות. אחרי שבמשך כל השנה לא עברתי את ה- 40, היא טענה שאין סיכוי בעולם שאעבור את המבחן. אמא שלי התקשרה אליה להתחנן שתגיש אותי, ובסוף, אחרי שגרמה לאמא שלי לבכות, היא נתנה לי 55. אני לא זוכר בדיוק, אבל קיבלתי בסוף משהו כמו 85.

לא כל התגובות זהות. אין לי בעיה לרדת על שחקן כדורסל שהתחמק מלשחק בנבחרת, אבל חודש אח"כ לשבח אותו על הביצועים שלו ב- NBA (אם היה על מה). אין לי בעיה לקרוא לשחקנית טניס לוזרית כשהיא מפסידה ל- 7 בעולם, אבל להפוך אותה ל"מלכה" אחרי שהיא מנצחת את מקום 143 בעולם. הדבר שהכי חשבו לי בתגובות שלי, זה שהן יגררו תגובות אחרות. בניגוד לבלוג הזה, שממש קשה למצוא אנשים שמוכנים להגיב, בטוקבקים קל לסחוט כאלה. דוגמא שבזמנו "צילמתי" הייתה בעקבות עלייתה של שחר פאר לשמינית הגמר בטורניר במדריד. הגבתי לתגובה הראשונה ב-ynet (זו התגובה היחידה שלי. כל השאר לא שלי, למרות שהשתמשו בשמי). אני מודה שלא הייתי תמים כשהשתמשתי ב"פרה", אבל בטח שלא ציפיתי לכל התגובות בהמשך.

בחופש שבין ט' ל- י' המורה לספרות נתנה לנו לקרוא את "התפסן בשדה השיפון". קראתי אותו פעמיים בחופש הזה (ומאז קראתי אותו עוד כמה פעמים. גם באנגלית). בתחילת השנה היינו צריכים להגיש עבודה, כדי להוכיח שקראנו את הספר. בין היתר היינו צריכים לכתוב איזה קטע הכי אהבנו בספר. כל הכיתה כתבו שהם הכי אהבו את המפגש בין הולדן לאחותו פיבי. אני הייתי היחיד שבחר קטע אחר. אני בחרתי את הקטע שהולדן פוגש את המורֶה שלו להיסטוריה. קטע מאוד מצחיק שמופיע ממש בתחילת הספר. המורה שלי התעקשה שלא קראתי את הספר, וזה שבחרתי קטע מתחילת הספר רק מוכיח את זה.

בשנים האחרונות, המורה של לספרות, כבר לא מורה. היא הפכה להיות סופרת. עד כמה שאני יודע, היא הפכה להיות סופרת מצליחה. אני נתקל מדי פעם בכתבות עליה בכל מיני מקומות. אני אף פעם לא מגיב. בתמונות שמופיעות בכתבות היא תמיד נראית בדיוק כמו שנראתה אז. ככה זה ששכבת איפור עצומה, מסתירה את הפנים האמיתיות.

מוזר שהיא בחרה ב"תפסן". היו מורות שבחרו ב"בעל זבוב". היא בחרה ספר שחלק מאוד מרכזי בו הוא הסלידה של הולדן מאנשים מזוייפים. נראה לי שהיא כל כך מזוייפת, שהיא בחרה ספר שאדם מזוייף צריך לא לאהוב, ובכך היא ניסתה להסתיר את הזיוף שלה. היה הרבה יותר הגיוני אם היא הייתה בוחרת ב"בעל זבוב". קל לדמיין את כל החנפנים וחנפניות של הכיתה נצמדים אליה (ומקבלים את ה-100 שלהם), ואני גם בטוח שלא היו לה בעיות לרצוח ילדים כמוני.

לאחרונה נתקלתי בכתבה שהיא כתבה לאתר מסויים. בתחתית היו מעט תגובות, וכולן משבחות את כתיבתה הנהדרת, ואת אופיה המדהים. רציתי להתפוצץ. אני משתדל לא לשנוא אנשים, אבל זה לא תמיד בשליטה. התחלתי לכתוב. כבר ראיתי בראשי איך הטוקבק הזה ישפיע על העתיד. נזכרתי באותן ביקורות שליליות שיצא לי לקרוא על ספרים באמזון, ואיך זה גרם לי לא להיות בטוח שכדאי לי לקנות ספרים מסויימים. כשמתחילים לכתוב, לא תמיד יודעים לאן זה ילך, ולפעמים זה מתפתח לכיוונים עצומים שלא חשבתם שתגיעו אליהם. התגובה שכתבתי הייתה רעה, רעה אבל מתוחכמת. מתוחכמת כל כך, שאף אחד לא היה יכול לדמיין שאני לא באמת קראתי איזשהו ספר של אותה סופרת. מתוחכמת כל כך שמי שהיה קורא את התגובות, היה חושד שאת שאר התגובות הסופרת כתבה לעצמה, ורק התגובה שלי היא האמיתית.

כשסיימתי לכתוב את התגובה, לחצתי על ה-X שבפינה. לא יכולתי לשלוח את מה שכתבתי. זה נוגד את מה שאני מאמין בו.

הפוסט הבא מכיל תכנים שאינם ראויים לילדים ותכנים שאינם ראויים כלל.

אי שם באוקטובר 2010 הלכתי לבית של חבר שלי לראות כדורסל עם החבר'ה. חבר שהגיע מאוחר, סיפר לנו בהתלהבות שהייתה לו עכשיו שיחה מוצלחת עם איזו כוסית-על בפייסבוק. בהפסקה של המשחק, הוא גרר אותנו לחדר המחשב בשביל שנראה עד כמה היא שווה.

מעבר על חלק ממבחר התמונות הדי גדול של הבחורה הזאת, גרם לי להסכים שהפעם באמת מדובר בכוסית-על (הרבה פעמים אני לא מתחבר לטעם של החבר הזה).

כשחזרתי הביתה נזכרתי באותה בחורה מהפייסבוק. מצאתי אותה בין חברי הפייסבוק של החבר שלי, וגם התברר לי שיש לי עוד חבר שהוא חבר שלה בפייסבוק.

טלי רבינוביץ....

וואי, איזו בחורה...

איזה חיוך...

איזה...

עוד פודקאסט על הישרדות. שוב אוכל הודי באינדירה יחד עם מאיה ומעיין. הפעם הצטרף לדיון גם ששת. דיברנו על הפרק האחרון (פרק 14) כי לא קרה כלום בפרק לפניו.

בתוכניות הקודמות אמרו לי מספר אנשים שאני מדבר מעט, אבל לעניין. בתוכנית הזו אני פשוט נדהמתי לשמוע כמה אני חופר. מהרגע שהתחלנו לדבר על טל ירוק, אני לא סותם.

את התוכנית תוכלו לשמוע פה:

V.I.Podcast (תוכנית רביעית)

או פה:

V.I.Podcast באתר iCast

אפרופו, הלינק האחרון – אריה מערוץ 10, שמקליט ועורך אותנו, נורא התרגש לספר לנו שאפשר למצוא אותנו ב- iCast, ואני כאילו... "וואו... מגניב לגמרי... סופסוף...אה... מה זה iCast לעזאזל??".

אז מתברר שאני אפילו הייתי בעבר באתר הזה. לפני כמה חודשים שידרו ב- 88FM  את כל המצעדים הלועזיים של שנות השמונים של רשת ג' בשידור חוזר, וגם אמרו שכל השירים נמצאים באתר iCast, אז נכנסתי לראות מה פספסתי (מתברר שיש שם עוד מצעדים).

היום הסתובבתי קצת באתר, והאמת שמדובר באחלה אתר לאנשים שאוהבים רדיו.

זהו. תאזינו לפודקאסט, ותספרו מה אתם חושבים עליו כמובן.