לפני שאני מתחיל
היה לי יום מטורף. קמתי מוקדם בבוקר, בשביל שאוכל לצאת מהעבודה מוקדם. לקחתי מההורים את הכביסה הנקייה, וטסתי לבניין של ערוץ 10. אחרי המפגש עם נאור ציון, חזרתי הביתה. ניסיתי לתפוס שלושה אנשים בטלפון, אבל כולם לא ענו לי. הלכתי לרוץ בירקון. בדרך חזרה אכלתי פיצה אצל דלאל "הסובל". נראה לי שסכסכתי בינו לבין נאור, כי הוא התעצבן שנאור לא סיפר לו על ההקרנה של הפרק. כשהגעתי הביתה התברר שחבריי לא לגמרי מסננים אותי, וראיתי שלוש שיחות שלא נענו. חזרתי לאחד מהם. עשיתי קקי(!) והלכתי להתרחץ.
עכשיו אני פה. אני לא יודע מתי אסיים לכתוב את הפוסט, אבל אני לא רוצה לחכות למחר, כי זה יום הזיכרון, וזה עלול להגרר לכך שלא אכתוב את הפוסט הזה לעולם.
מסיבה לא ברורה, אני שומע עכשיו את ארז טל וקרן פלס בגל"צ. אני שונא אותה.
אני צריך לקום מחר לעבודה. לא יודע איך זה יצא לפועל, אבל כנראה שהחיים קשים.
הודעה על הישרדות
אני יודע שאלפי אנשים (יובל? מישהו?) מחכים לפוסט על הישרדות. לא יודע מתי אכתוב אותו. בארדו, לא קרה כלום בפרק, ויכול להיות שפשוט אכתוב עליו בקצרה בפוסט הבא על הישרדות.
אז איך הכל התחיל?
אם אני לא טועה, זה התחיל בפוסט של סיכום חצי העונה של הישרדות. אחרי שהוא פורסם באתר של הישרדות, איזה אודי מערוץ 10 פנה אליי במייל והציע לי להצטרף לאיזה מועדון בלוגרים. לא התלהבתי לשבת בין בני 17, אז הסברתי לו שאני לא מתלהב לשבת בין בני 17, והוא אמר לי שזה לא רק עם בני 17. מפה לשם הסכמתי לנסות.
עד כמה שאני מבין את הרעיון מאחורי כל הסיפור הזה, זה שערוץ 10 החליט לפנות לבלוגרים עם הרבה קוראים (יובל? מישהו?!), להזמין אותם להקרנות וכד', ובתקווה שהם יכתבו על המפגשים האלה, ויעלו את הרייטינג של הערוץ (אולי פשוט תשדרו לאנטנות?).
לשמחתי, האירוע הראשון שהזמינו אותי אליו היה מפגש עם נאור ציון, שאותו אני תמיד חיבבתי.
ההיסטוריה שלי עם נאור
אין כזו ממש. ראיתי אותו פעמיים בתל אביב. פעם באבן גבירול, ופעם בפיצוציה בבן יהודה. שמעון, חבר שלי, שנכנס בשביל לקנות דובוני גומי, מאוד התלהב לראות את נאור.
אהבתי כמעט את כל מה שעשה. "נופלים על הראש" או "סופר-בבר", הכל היה אחלה. המערכון שלו על סממית ביטן תמיד היה האהוב עליי. עד היום אני וחברים שלי מנסים לזהות פרחות סמויות.
מה הלך במפגש מלבד נאור?
ערוץ 10 מאוד השקיע. אוכל, מתנות, בלאגנים. החדר היה מלא בפוסטרים לכבוד האירוע, ואני חשבתי שלערוץ 10 יש בעיות בתקציב. אצלנו בעבודה מתקמצנים על דפי A4 ודיו, ומבקשים שנדפיס על דפים משומשים, אבל להם יש תקציבים לפוסטרים באיכות גבוהה.
קשה לי להגדיר את האוכלוסיה של הבלוגרים. היו שם מכל הגילאים, אבל באופן כללי אפשר לומר שכולם נראו די חננות. כל החיים שלי אני מוקף חננות (מקווה שאף אחד לא יעלב. אני לא חושב שלהיות חנון זה משהו לא טוב, וזו פשוט ההגדרה הכי טובה לרוב הגדול של האנשים שהיה בחדר), אבל עדיין הם היו שונים מאלה שאני רגיל. הרגיש לי שאין בחדר מהנדסים (החננות שאני רגיל אליהם בשנים האחרונות), אבל כן יש אנשים ממדעים מדוייקים, כאלה שלומדים מתמטיקה או פיזיקת המרחב. היו גם כאלה שנראה שלמדו, לומדים או ילמדו כל מיני מקצועות-שקר כאלה. יוּ נוֹ, תקשרות, קולנוע, יפנית של ימי הביניים, כל מיני מקצועות חרטא כאלה.
לא דיברתי עם יותר מידי אנשים. עם שני אלה שישבו משני צידי דיברתי קצת.
חוצמזה, להפתעתי הכרתי מישהו. אותו אודי מערוץ 10, זה פנה אליי בתחילת הסיפור. דיברנו לפני כן בטלפון, ידעתי את שמו, אבל לא עשיתי את הקישור. לפני הרבה שנים עבדנו ביחד בבלוקבסטר ברמת גן. צירוף מקרים נחמד.
ההקרנה המוקדמת לפרק "סכסכן במאפיה"
אין ספק שמדובר בפרק הטוב ביותר עד היום ב"חברים של נאור" (משתי העונות). אתם חייבים לצפות בו. הוא ישודר ב- 5 במאי, יום שלישי. אחד מהדברים היותר טובים שנראו על מסכי הטלוויזיה בארץ. אל תפספסו!
נאור ביקש לא לעשות ספויילרים, אז לא אעשה ממש. רק אספר באופן כללי, שבפרק הזה נאור מוצא את עצמו בין שני ראשי הפשע הגדולים בתל אביב, ומתבקש לסכסך בינהם.
הפרק מתבסס על הסרט "בעבור חופן דולרים", הראשון בטרילוגיית המערבונים של סרג'ו לאונה. אני אוהב את הטרילוגיה, אבל לטעמי הסרט הזה היה החלש ביותר מבין השלושה (בניגוד לכל טרילוגיה אחרת, כל סרט היה מוצלח יותר מקודמו). אני משער שנאור ציון בחר בעלילה של הסרט הזה כי היא הייתה הכי פשוטה/בסיסית, ומכיוון שהסיפור בפרק היה מורכב גם ככה בשביל פרק אחד (כפול) ניסיון לבסס אותו על סרט מורכב יותר היה בלתי אפשרי.
הסצינה האחרונה של הסרט הייתה דווקא לקוחה מהסרט השני שנקרא משום מה בעברית "הצלפים" (במקום השם המוצלח יותר "בעבור עוד כמה דולרים"). גם פה הבחירה קצת מוזרה, מכיוון שמבין שלוש סצינות הסיום בשלושת הסרטים, זו הייתה החלשה ביותר.
לאורך הפרק (ובעיקר בסופו) ניתן לשמוע את המוזיקה המצויינת מהסרטים. זה מאוד הוסיף לחוויה, ממש כמו שזה הוסיף לחוויה בצפייה בסרטים עצמם.
לאורך כל הפרק חיכיתי לראות את הצילומים המיוחדים מאותם מערבונים מפורסמים. בפעם הראשונה שזה קרה, זה היה לקראת סוף הפרק, כשנאור נוסע במכונית. בסצינת הסיום זה קרה שוב, אבל עדיין זה לא היה מושלם. אני כמובן מדבר על התקריבים שתמיד הופיעו בסרטים האלה. אותו זוּם על הפרצופים המזיעים, הדוחים והמגעילים של הדמויות. בפרק זה קרה מעט מידי, והפרצופים לא היו מזיעים מספיק. אני חושב שזה יכל להוסיף המון לפרק.
מלבד העלילה המעניינת והזורמת, הפרק היה מוצלח בגלל השחקנים המעולים שהיו בו. איציק כהן נתן הופעה מרשימה במיוחד. עמוס לביא היה גם מוצלח מאוד (אני תמיד אזכור אותו בתור המפקד בסדרה הטובה ביותר שנעשתה בארץ "תיק סגור").
ההפתעה הגדולה ביותר הייתה יניב אברג'יל, שחקן הכדורגל, שהיה לי קשה להאמין שזה הוא, כי הוא באמת היה מוצלח. אני אומנם כבר הרבה זמן לא מתעניין בכדורגל ישראלי, אבל אברג'יל כיכב בבית"ר ת"א כשהייתי האוהד שלהם (אי שם בתיכון). אני זוכר גם שהתברר לי שהוא לומד איתי בשכבה בבי"ס, אבל מכיוון שהוא כנראה מעולם לא הגיע לבי"ס, אף אחד לא ידע זאת, עד שזה הופיע בעיתון.
סיכום קצר של העונה השנייה
העונה הייתה פחות טובה מהקודמת. בעונה הראשונה לא אהבתי רק פרק אחד, ובעונה הזו אהבתי רק איזה שלושה. נוסף עוד חבר לחבורה, ויחד עם אמא של נאור, ועוד שחקן אורח (ליאור אשכנזי לדוגמא) זה הפך להיות קצת בעייתי, כשחבורה כל כך גדולה של דמויות הולכות ממקום למקום כל הזמן ביחד.
הדמיות יותר מידי שיטחיות. מלבד להסתובב כל הזמן עם נאור, הן פשוט לא עושות כלום. אף אחד לא עובד? אפילו דדי, היחיד שיש לו עבודה (טייס), מסתובב כמעט כל יום ברחובות תל אביב. אני יודע שבתי הקפה של תל אביב מלאים בסועדים כל בוקר, אבל עדיין רוב האנשים בעיר עובדים.
ההומור של כל הדמויות הוא ההומור של נאור ציון. זה מפריע בשיחות בינהם, שהרבה פעמים נשמעות כאילו חמישה נאור-ים מדברים זה עם זה. במפגש, נאור אמר שהוא לא ראה יותר מידי סיינפלד. אני חושב שחבל שהוא לא ראה, כי יכול להיות שהוא היה לומד כמה דברים. בסיינפלד יש ארבע דמויות שונות לחלוטין אחת מהשנייה, שבכל זאת מתחברות באופן מושלם. תארו לעצמכם איך הסדרה הייתה נראית אם קרימר, ג'ורג' ואיליין היו עושים כל הזמן את השטיקים וסוג הבדיחות של ג'רי? הסדרה לא הייתה מחזיקה יותר משתי עונות.
סיינפלד ולארי דייויד כתבו את הסדרה ביחד, ולדעתי זה מה שחסר לחברים של נאור. אם סיינפלד היה כותב את הסדרה לבד, היא הייתה מתמקדת רק בהומור שלו, זה שבמופעי הסטנד-אפ שלו, שאין ספק שהוא פחות מוצלח מהסדרה בהרבה.
אני יודע שאני מתלונן פה המון, אבל בסופו של דבר ראיתי את כל הפרקים עד היום, ואפילו השתדלתי לראות את השידורים החוזרים של העונה הראשונה, כך שברור שאני אוהב את הסדרה. אחת מהקומדיות היותר מוצלחות שנעשו בארץ, וחבל שלא עושים יותר כאלה.
השיחה עם נאור
נאור ציון היה ממש אחלה. מצחיק, קליל, ודיבר איתנו בגובה העיניים. לא הופתעתי מזה. ידעתי שאחבב אותו, מבלי להכיר אותו.
בסוף שאלו אותו שאלות, אבל לא הקשו עליו יותר מידי. מכיוון שאף אחד לא ביקר את הסדרה או את הפרק, העדפתי שלא לשאול כלום, כי הייתי יוצא האיש הלא נחמד. השאלה הלא שלילית היחידה שחשבתי לשאול (וויתרתי) היא "כמה עולה ויאגרה?". לפי הפרק מדובר בכדור יקר במיוחד, וזה די הפליא אותי.
בסוף הערב פניתי אליו,
"נאור, היה אחלה פרק. תודה רבה."
"תודה רבה", הוא לחץ לי את היד.
"היה ממש נחמד."
"איך קוראים לך?", הוא הסתכל על המדבקה שהודבקה לי, "אה, גל."
"נעים מאוד.", חייכתי.
"אתה לא היית פה בפעם הקודמת?"
"חשבתי שיהיו פיצות, אז באתי."
הוא צחק.
"לא נורא, אני אסתפק בקקטוס."
האמת, שהשלוש שורות האחרונות לא באמת התרחשו, אבל זה יותר מוצלח מהתשובה האמיתית שלי, "כן, זו פעם ראשונה שלי פה.".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
