8.4.09 יום רביעי :
בוקר - 2 פריכיות [40] + פסטרמה [80] + סלט [לא מחשיבה קל'].
צהריים -
ערב - *ליל סדר פסח
סה"כ =
ספורט = הליכה 40 דק', 300 כפיפות בטן, 100 קפיצות בחבל..

מרזה בבטן משמינה ברגליים. שונאת שונאת שונאת כשזה קורה.
אני מפחדת מליל הסדר היום, באמת שמפחדת. אם אני אפריז באוכל.. מפחדת מההערות של "____ תפסיקי, דיי מספיק אכלת"
ועוד כאלה, זה ההערות שהכי פוגעות בי.

שלשום הייתה לי שיחה עם אבא שלי..
אבא: "____ כמה את שוקלת ?" היה לו מבט כזה בעיניים, מבט שאומר שאני לא רזה מספיק, שעוד כמה קילוגרמים ירדו ואני אהיה 'הבת המושלמת'.
אני: "42.. משהו כזה. זה בערך המשקל, זה עולה ויורד" היה לי חיוך דבילי על הפנים, ניסיתי להראות שאני גאה במשקל שלי.
אבא: "על גובה 1.49, נכון ?" הנהנתי בשקט בראש שלי, הוא חושב שאני שמנה.
אני: "כן, יש בזה משהו רע ?" שאלתי עם פנים עקומות, הרגשתי את הדמעות שיגיעו.
אבא: "לא.. זה בסדר.. טוב.." רציתי לרוץ לשירותים, להקיא את כל מה שאכלתי.
אני: "אז מה אבא, אתה רוצה שאני אשקול 30 ?" צחקתי, זה היה אמור להיות בצחוק, אבל הוא לא ענה..
אני שונאת את אבא שלי, אני באמת שונאת.
אף פעם לא אמרתי לו מול הפנים 'אני אוהבת אותך' ובאמת התכוונתי לזה, הוא מגעיל אותי, הוא דוחה אותי, ההתנהגות שלו, הכל..
הוא כל כך מוריד לי את הביטחון העצמי, שלא מספיק שהוא בקרשים.. הוא גורם לי לשנוא את עצמי.
לא מספיק שעוד חלק מהילדים בשכבה שלי לעיתים רחוקות קוראים לי שמנה הוא עוד מוסיף שמן למדורה.
אני שונאת אותו, פשוט שונאת. הוא טוחן אוכל כל היום, כל חצי שעה הוא במטבח ואח"כ מתלונן שהוא לא מרזה.
כבר נמאס לאימא שלי להגיד לו להפסיק לאכול, לסגור את הפה שלו קצת..
אבל כזה מגיע אליי ? ואני קצת מפריזה באוכל בארוחות משפחתיות, הוא ישר אומר לי להפסיק לאכול שאכלתי מספיק.

עוד יום בפתח.. לא יודעת כמה שוקלת.

~ ~ עריכה - 22:48 : אימא מצאה את התה טיבטי והנמס בכוס 10 קל'.
אימא: "מה את חושבת שאת עושה לעזאזל ? תה טיבטי? איך זה הגיע אלייך בכלל?"
אני: "שתיתי את זה אצל חברה פעם אחת.. וזה טעים לי.. בגלל זה שאלתי אותך מה זה לפני חודש בערך" חייבת לשקר. חוץ מהטעם - אני באמת אוהבת את הטעם.
אימא: "את יודעת שזה משלשלים וזה דופק ת'מעיים כן ? זה גורם ל'מעיים עצלניות', שלא מסוגלות לפעול בלי זה, אל תפגעי בעצמך" אני כל כך אוהבת שאת דואגת לי..
אני: "אימא אני יודעת.. אל תדאגי, הכל בסדר.. זה פשוט טעים לי.. לא יותר מזה" שקרנית.
אימא: "אל תגזימי עם זה, שתי את זה אבל לא יותר מדי. אל תדפקי את עצמך" אימא אני כל כך אוהבת אותך..
והדמעות ממשיכות, לא נפסקות, אני לא רוצה לאכזב אותך אימא.. אני באמת לא רוצה. אני רוצה שתתגאי בי. ואני כל כך אוהבת את הדאגה שלך ואת התמיכה שלך.
ולפעמים, ולפעמים פשוט בא לי לבקש ממך לשבת איתי קצת, ואז פשוט לספר לך הכל.. לספר לך כמה סבל אני עוברת.
לספר לך מה אני מרגישה, מה אני עושה, שתעזרי לי, שתעזרי לי לצאת מזה. אימא אני אוהבת אותך, באמת 3>
אני כל כך מעריכה אותך על הדאגה שלך, על כל האהבה שלך אליי. כל אותם הפעמים שחיבקת אותי ואני התנגדתי נראים לי כל כך טיפשים עכשיו.
אני רוצה לחבק אותך עכשיו אימא, ואני כל כך אוהבת אותך.. רק חבל שאין לי את האומץ לספר לך את זה..