קצת רגש

חיים בלי אמונה!

"סיז דוך אלץ הבל הבלים

אין עוד מלבדו

סיז דוך אלץ ..."

3 דפיקות בדלת קטעו את השירה.

"מי זה? זה השטן?"

שתיקה מפחידה...

"זה השטן?"

קולטים שזו בתו של הרב ויוצאים מההלם...

"כן!" הגבוה מבינינו אמר (אני...).

הרב ואשתו צוחקים, והצחוק מגיע כמובן אלינו גם.

"הילדה הזאת כזאת מדהימה, חשבתי שהיא בכלל לא הקשיבה..."

והרב אמר לה, לדבורה חייה:

" הוא לא השטן... זה לא יפה דבורה..."

"אבל כל הכבוד שהקשבת!, ועכשיו ללכת לישון!, את בטוח כבר לאה מהשבוע!"

ההומור שלך, אלוהים, כל כך טוב! כן... "השטן הלך לתקתק אצל אנשים... (איזה סיפורים ה"רבא" הזה מכניס לאנשים לראש?!)

"אייל! איך מתקדם האתר שפתחת לכיתה?" הרב, שהיה גם המחנך שלי, שאל בנחמדות שאותה הקרין תמיד

"יפה... כבר פתחתי!"

"באמת?, כל הכבוד!" ,ואז שינה את הקול (הפונה אלי, כאילו דיבר רק איתי, ולא עם עוד 7 אנשים, ושני ילדים נוסף אלי...) לקול הדומה לפוליטיקאי בהרצאות כשהוא מגיע לסיסמאת הבחירות שלו.

"אתם רואים את הילד הזה?, במיוחד בשביל הכיתה פתח אתר! כל הכבוד!"

כאן, הוא כבר התחיל להביך, אבל לא משנה...

"מותר לדבר על זה בשבת?" שאלה אשתו.

"מותר רק לדבר השבח, ולא לרדת לפרטים שיש באתר, אבל ברמת השבח! אדרבא! מעולה להדגיש זאת!"

הרב הוציא את הבקבוק הענק של הוודקה, ולקח כוסיות קטנות מאוד, לנו (והדגיש בפנינו את דבר ה-"רבה" – אדונו, מורו ורבו, מלך המשיח לעולם ועד! – ש"כל שתייה טובה לעילוי נשמות!").

לבקבוק היה כפתור להורדת וודקה לכוס (לא חשמלי חס וחלילה!), והביא לכל אחד מאתנו, ולנו, מזג בכוס קטנה מאוד- מילא אותה, ופילג את תכולתה לשלושתנו, כאשר אני, גם מן המעט הזה, ערבבתי עם ה"ספרינג" שחס וחלילה לא אקבל מעט מן טעם ה"מים" הללו. (ה"מים" של סקנדינביה!)

"לרפואת יחיאלה רוחל'ה מנשה בת זומא צבי זורגוג, לרפואת צבי הירש מנדל בן גבורה חייה דבורה ולעילוי נשמות זרח בן..."

הרים את הכוס ושתה, שתינו גם אנחנו ואמרנו "אמן" עם כולם.

"ואני לא מרשה עוד כוסיות!"

"אנעים זמירות ושירים אארוג...

כי אליך..." המשיך לשיר את השירים, ואני קטעתי אותו...

כאן כבר נזכרתי בעוד חלקים מאותו הומור טוב...

"אמונה... היא עוברת ניתוח"

"היא עברה ביום... " הוא התחיל להגיד- כאילו התכוון להגיד שכבר עשתה, אבל אז חזר בו, ושאל "רגע... עוד ניתוח?" הוא היה נראה עצוב... מאוד!, כל מצב הרוח התחלף ב-180 מעלות.

איך העזתי לעשות לו את זה?!

"כן!" אמרתי, בזעקת עצב.

"אז נרים עוד כוסית לרפואת אמונה אפרת בת..."

"אמונה אפרת?"

"כן" "התבלבלת, השם הוא..."

"הוסיפו..."

"למה אפרת?" שתיקה הסתררה בחדר.

"אמונה אפרת בת..."

"שבוע הבא יש לדסי יום הולדת!"

"כן... ו...?"

"הם מזמינים את כל השכונה!"

"את יודעת מי אני?" ניגש אליה ושאל אותה.

"אתה... רגע, בהתחלה חשבתי שאתה דומה לו אבל, עכשיו אני מבינה שזה אתה!"

"כן, אז מי אני?"

"נתנאל הכהן!" היא אמרה בהתרגשות.

"אין לך מה להתרגש... אני רק בשר ודם!"

ואת יודעת! שהכל משמיים, והא תחזור, והיא תהיה בריאה!"

"כן, מצבה השתפר במתנה ליום ההולדת שלי!, והרופאים... אמרו שהיא תצטרך עוד עשרות ניתוחים!"

"ה-כ-ל משמיים! הרופאים הם רק מתווך לדבר שהשמיים אומרים!"

בוקר שבת... אני הולך לבית הכנסת, ומולי:  יהודית, הבת של השכנה, עם פלאפון, מכנסי מיני, וקעקוע על הגב!

את כל זה היא עשתה החודש הזה ולא שמתי לב? אולי את הקעקוע היא עשתה באילת, אבל איך היא הספיקה לעזאזל לשנות את הזיקה לדת? כנראה, המעבר שלה מהראה- לצפירה, ומצפירה...ל... ,איזה בית ספר באמת? יוצא מכך, מהשאלות הללו, שכשהיא עזבה את צפירה- כנראה עברה לחינוך חילוני... אולי זה טוב...

"שבת שלום" היא אמרה לי.

"שבת שלום, מה נשמע?" עניתי

"הכל טוב!, אני חייבת לטוס! בייי!" והלכה... היא כל כך אינדיבידואלית! איך היא מצליחה להסתדר לבד?!

כל שבת, היא הולכת לבד, בלי אף אחד, בפלאפון, לא מדברת עם אמא (כי אסור לה) ופשוט- מהבוקר- עד הערב יוצאת לבילויים... כנראה בגלל שהתבגרה מ...

"בייי!"

 (יהומן- יהודית יומן)

הייית בהלוויה שלו! של אחי!, אבל זה היה לפני 4 שנים, ולחשוב, שהוא היה התאום שלי!

טוב... את זה אני רגילה להגיד- כי דיברנו כל הזמן- כאילו הגיל נותן לנו כל כך הרבה במשותף!

היה בינינו הבדל של שנה סך הכל! למה הלכת? למה עזבת אותי? על אמא ממזמן אני לא שמה, אבל אתה?!

וכבר אז הייתה הלוויה- שרק עכשיו אני מרגישה בחסרונו של הנפטר... הוא לא נמצא בחיים שלי יותר...

אלוהים מת!!! אז לאמא, אבא, ולכל המעצבנים ששואלים! אגיד את זה שוב:

אלוהים מת!!!  הייתי בהלוויה שלו!

אני חוזר מהבית ספר...

אוכל, עולה במדרגות! ורואה את אמי סורגת.

"מה שלומך?"

"הכל בסדר"

וברגע זה... עלה לי הפרצוף של אמונה לראש...

"אמא, את כבר הרבה זמן לא הלכת לדסי!, פעם, אני זוכר, לפני שנה, כל שבת היית באה ועושה לאמונה רייקי, הילינג, מדברת איתה, מדברת עם דסי, כשליהודית לא היה מפתח היא הייתה באה ו..."אמא קטעה אותי.

"זה בקשר לאמונה... היא..."

"אייל! לך לשבת אצלם 3 דקות ותבוא!"

"טוב!" הלכתי אליהם, אל השכנה, ולא דיברתי, ועזבתי אחרי 2 דקות.

"יהודית! תבואי!" היא התרפסה, והתחננה בפניה לרדת.

"את יודעת מה? אל תבואי, לפחות אל תראי את כל התוכניות האלה בספרדית!"

"אני נזכרת בה בדרכים שלי! את לא תגידי לי איך לכבד בני אדם! את לא כיבדת אותי אף פעם!"

היא מתחילה לבכות.

היא הייתה רק בת 8! אין אמונה!

אני זוכרת שאמרתי לה: "למה?! למה את עושה לי את זה? מה עשיתי לך רע?!"

אבדתי עשתונות... לא יכלתי לסבול! באמת מה עשיתי לה שמגיע לי ששלוש שנים אני צריכה לשמוע רק ניתוחים, מחלה, סרטן, שמות של חיידקים שרק רופאים מבינים? למה?!

ירדתי להכין תה... עליתי ו..."

אלוהים, יש לך הומור מוזר!