"אתה נותן לה לצנוח בחזרה ולהיעצם"

נסענו באופן רגיל בלי מטרה

הוא מעשן ג'וינט אחרי ג'וינט מגוון בין גראס לחשיש בין חשיש לגראס

אני מחייכת חיוך חצי מלגלג חצי מרחם

מספר בעצב את המחשבות שחושבים כשהגוף בוגד בראש

כשאתה במשבר גיל הארבעים או החמישים

מחשבות על ראש בפול ווליום

על קוקאין והרואין

על בחורות רזות וגבוהות עם שער חלק ולחיים שקועות

מחשבות על בתי מלון על דירות קטנות באמסטרדם או ברצלונה

עם רעפים כחולים ומרפסות צבעוניות

הוא סיפר גם על הגוף

על איך הוא עייף וכואב ואיטי ולא מקשיב לכלום

אני סיפרתי לעצמי על הפלונטר שאני נמצאת בו

על איך שמתרגלים להכל על זה שאני נמשכת לדבר הכי מגעיל שראיתי

על הזמן על הפאקינג זמן המזוין הזה על המלחמות מולי על הכבוד המזוין על הסמים על הספרים על האנשים שהם אפס ועשר באותה הנשימה

אני רוצה הכול ואת כולם ולא מצליחה

הכול קיצוני

אני שקרנית פתולוגית

אני עייפה ורעבה ומסריחה כמו שעדי אמרה לי היום

ושתינו חיכנו כי ידענו שזה כל כך נכון

הבנתי שכבר שנה אנחנו לא על אותו הגל אנחנו בכלל שוחות בחופים שונים

הבנתי שהיא הבחורה

היא היחידה שנותנת לי יד ולפעמים נושקת לי במצח ולפעמים צובטת לי על הישבן

ואני עדיין כל פעם מפחדת מגזר הדיין

ועדיין כל פעם שאנחנו הולכות ברחוב אני מרגישה שזה הכי הכי להתנהל ככה איתה בעולם הזה

היא עם משקפי שמש סיגריה ואיס קפה אני בלי חזייה שער מוזר ומיץ תפוזים סחוט מהדרגסטור

שיזדיינו

מחקה שמישהו יעשה לי נו נו נו עם האצבע

ויגיד לי שלהיות זאב בודד זה אגדה אורבנית

ואי אפשר להסתדר לבד

הם בתל אביב אני בחיפה הוא במחלקה פסיכיאטרית היא חולת סרטן הוא איש מוסד ספתא שופטת והם בכלל מהעולם התחתון

לפעמים בא לי להתחתן איתי     זה הפלונטר