בית הקברות המסתורי-סיפור לתחרות סיפורים

היי מה קורה?:P

אממ כתבתי סיפור לתחרות ואנ ירוצה לחלוק אותו עם כולכם...אז אממ קוראים לו "בית הקברות המסתורי"

הוא קצר וקולע...

טוב דיי עם החפירותXD

תהנוD:

נ.ב: הוא בדיוק עם 1000 מילים צל"ש לי

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

בית הקברות המסתורי\מאיה

ישבנו שם על הספסל בגינה צוחקים.

"יש לי רעיון מבריק!" הכריז לפתע קובי משחק עם הקלפים שבידו.

"מה הרעיון המבריק?" התלהב אורי ועשה עיגולי עשן באוויר עם עשן הסיגריה שבפיו.

"בואו נלך לבית הקברות!" אמר קובי נלהב. ישר הסתכלנו זה על זה והנדנו בראשנו.

"בואו." אמרנו סיגל ואני פה אחת.

כולנו התרוממנו מהספסל ורק דורית נשארה לשבת שם.

"נו מה את מפחדת?" אמר דורי וצחק בצחוק מלגלג.

"עזוב אותה!" צעקתי עליו. "בואי דורית זה לא כזה מפחיד יהיה כיף." אמרתי לה וחייכתי.

היא קמה מהספסל והתחלנו ללכת לעבר בית הקברות.

"אתם רוצים שכשנגיע לבית הקברות נשחק משחק?" שאל קובי.

"איזה?" שאלה סיגל.

"מחבואים זוגות על כל האזור." הוא אמר והסתובב אלינו כשעל פניו מרוח חיוך מרושע.

"אוקי." אמרתי.

הגענו לבית הקברות והתחלקנו לזוגות. בהתחלה לא היה מפחיד, אבל אז החל המשחק האמיתי.

הייתי בת הזוג של דורית למשחק. סיגל ודורי היו הסופרים הראשונים. ישר קובי, דורית, אורי ואני רצנו להתחבא. משכתי איתי את דורית את חלקת הקבר המבודדת שעל הגבעה.

"לא ימצאו אותנו פה בחיים." אמרתי מאושרת אבל דורית תפסה לי את היד חזק ורעדה. התיישבנו שם בשקט שומעות רק את קול העטלפים ורשרוש העצים.

"אליס...דורית..." שמענו לפתע קול שקט מגיע מאחורינו. ישר הסתובבנו אחורה בבהלה, לא היה שם כלום.

"זה רק הדמיון שלנו." הרגעתי את דורית שכבר בכתה.

"דורית...אליס..." שמענו את הקול שוב, הפעם זה כבר לא היה הדמיון שלנו.

"אני יסתובב לפה ואת תישארי עם הפנים לפה." לחשתי לה והסתובבתי.

לפתע דורית פלטה זעקה מקפיאה ונצמדה אליי. הסתובבתי אליה וראיתי יד שעולה מאחורי העצים הרחוקים יותר, היה שם גם אור שבצבץ.

"שש.." אמרתי לה.

"מה אנחנו עושות פה בכלל?" היא לחשה והחלה לקום ולחזור.

"לא! תישארי ימצאו אותנו." אמרתי לה משכתי את ידה למטה.             

"זה כבר לא משחק!" היא אמרה ועשתה פרצוף כועס. המשכתי להחזיק לה את היד אך היא משכה את ידה והלכה.

**

"אחת שתיים שלוש דורית ואליס!" צעק דורי. "רגע, איפה אליס?" הוא אמר ועשה פרצוף מבוהל.

"השארתי אותה שם, היה שם משהו והיא לא רצתה לחזור." היא אמרה ברטינה.

"מה זאת אומרת?!" שאלה סיגל בבהלה.

"לא לימדו אותך שלא משאירים אנשים לבד בבית קברות בייחוד שרואים משהו מוזר?!" התעצבן דורי והחל ללכת לעבר המקום ממנו הגיע דורית.

"סליחה באמת שאני פחדתי." נעלבה דורית.

"איפה השארת אותה?" צעקה סיגל.

"למעלה בקבר המבודד." אמרה דורית בפשטות.

"אוי לא." אמר דורי ורץ לעבר הקבר. "קובי! אורי! צאו יש מקרה חירום!" הוא צעק והמשיך לרוץ. מבין העצים יצאו קובי ואורי מבוהלים.

"מה כבר קרה?" הם שאלו את דורי והביטו זה בזה מבוהלים.

"דורית ראתה משהו ליד הקבר המבודד והשאירה שם את אליס לבדה." אמר דורי והמשיך לרוץ.

**

"הצילו!" ניסיתי לצרוח אך לא הצלחתי. ניסיתי שוב ושוב אך זה לא עבד.

החלטתי שאני ילך לראות מה זה האור המבצבץ והיד המוזרה. התחלתי ללכת כשלפתע משהו תפס את ידי.

צרחתי בקולות. "אליס זה אני!" נרגעתי מעט.

"מי זה אני?" הסתובבתי אך לא ראיתי כלום בחושך ובערפל.

"אני!" ניסיתי לגרום לאיש להרפות את היד אך לא הצלחתי. לקחתי מקל מהאדמה והתחלתי לנפנף לעבר היד אל זה לא פגע בכלום רק בי.

"מי זה אני?!" התחלתי לבכות ולצרוח מכה חזק יותר ויותר עם המקל ביד, אך זה המשיך לפגוע רק בי.

"אליס?!" נשמעה צעקה שהייתה דומה לקול של קובי, אך לא יכולתי להשלות את עצמי לכן לא עניתי. "אליס!?" הקול של קובי נשמע שוב.

"הצילו! הצילו! אני פה! קובי סיגל!" התחלתי לבכות, הצלחתי להשתחרר סוף-סוף מהיד שתפסה בי והתחלתי לרוץ לעבר הקולות.

"הנה אתם!" צעקתי לדורי.

"אנחנו פה! מה לעזאזל קרה שם?!" שאלה סיגל.

"אני לא יודעת," התחלתי לבכות. "מישהו תפס לי את היד, לא יכולתי לברוח...המשכתי להכות עם המקל...כואב לי!" אמרתי כשכל המילים שיצאו מפי היו מבולבלות.

"אוקי תירגעי! בואו נלך לאסוף את דורית שנשארה שם לבד.

"לבד?" אמרתי ופערתי את עיני. התחלתי לרוץ בכל הכוח לעבר הכניסה, שם עמדו ה"סופרים" של המשחק.

הגענו לכניסה, לא היה שם נפש חיה.

"מה קרה לה?" השתנק אורי.

"אני לא יודעת." אמרה סיגל פעורת פה.

"איפה היא יכולה להיות?" שאל דורי.

"אולי..." אמר קובי.

"הא?" אמרתי והסתכלתי על כולם. "טוב, בואו נלך בינתיים לראות מה זה האור והיד שבין העצים." אמרתי והתחלתי ללכת. לפתע ראיתי כי החברה עדיין עומדים במקומם.

"נו, אתם לא באים?!" שאלתי בחוסר סבלנות והתקדמתי לעברם בחזרה.

"לא כדאי, בואי נבדוק בבוקר." אמר קובי. הסתכלתי עליהם עוד קצת, הם העבירו מבטים מודאגים אחד עם השני.

"אוקי, אבל תבטיח שזה יהיה מחר בבוקר." אמרתי והנדתי בראשי כלפי מטה.

"מבטיח." אמר קובי. כולנו הסתכלנו אחד על השני והתחלנו ללכת לכיוון הבית. בדרך סיפרתי הם בבירור על מה קרה שם למעלה, בחלקת הקבר הבודד. סיפרתי להם כמה היה לי מפחיד שם, הראיתי להם את היד שלי והם מיד משכו אותי לברזיה שבדרך לשטוף את הדם.

כשנכנסתי הביתה, טיפלתי בידי, חיטאתי אותה עם כוהל רפואי ושמתי תחבושת. אחרי כמה דקות הלכתי לישון. בבוקר למחרת קמתי וצלצלתי לחברה. קבענו להיפגש על הספסל, כמו אתמול.

בערך ב-10:00 כולנו כבר עמדנו שם מוכנים ליציאה.

"דורית, איפה נעלמת אתמול?" שאלתי אותה בזמן ההליכה.

"לא חזרתם אז הלכתי הביתה לבד." היא ענתה בסתמיות.

הגענו לבית הקברות ועלינו למקום בו הייתה היד עם האור.

"אתה?" ראינו את הגנן עומד שם עם נר ומנקה את חלקת הקבר של אחד האנשים.

"כן. מה קרה?" הוא התקרב אלינו.

"ממתי אתה פה?" שאלתי.

"מאתמול בלילה. היו פה ילדים ששיחקו מחבואים זוגות, אך הימים הטובים." הוא אמר וחייך לעצמו.

"אלה היינו אנחנו." אמר קובי, ואני רק עמדתי וחייכתי לעצמי.

בדרך חזרה דיברנו על כמה היה מטופש מצידנו לפחד כל-כך כשמי שהיה שם היה רק הגנן. קובי ישר גונן על עצמו ודיבר על זה שהוא לא פחד כמו כולנו, אבל אנחנו כבר הכרנו אותו, זהו אותו הקובי שהיה איתנו בגן. הקובי ש"לא" מפחד מכלום, קובי שהוא מעט שחצן. אבל בכל זאת אהבנו אותו. לאחר מכן המשכנו ללכת בשקט.

"רגע אז מי תפס לי את היד ואמר לי אני?!" אמרתי לפתע ונעצרתי במקומי.

דורית צחקה בצחוק מתגלגל וכל המבטים הופנו אליה.

"זו-זו-זו הייתה אני!" היא המשיכה לצחוק ולא הצליחה להפסיק. נתתי לה מכה על הכתף.

"למה עשית את זה!?" שאלתי רוטנת וכועסת.

"כדי שתביני מה זה לפחד ולהיות שם לבד! כמו שאני הרגשתי, אבל את לא רצית לחזור איתי חזרה אל החברה. רק לימדתי אותך לקח." עמדתי שם פעורת פה, בזמן שדורית צוחקת והחברה מחייכים ומגחכים להם.