(המצאתי שם חדש)
זאת הייתה תאונה, תאונה נוראית. הכל קרה מהר כל כך.
הסופות החזקות שיצרו את גלי הים האדירים באותו היום, החורפי למדי, גרמו לסירה להתהפך. זאת הייתה הסירה הגדולה והיקרה ביותר במזח, ומכאן שההתהפכות לא הייתה צפויה וגרמה לבהלה רבה.
הכל קרה בפתאומיות מוחלטת, כאשר הגיע בחוזקה הגל הגבוה והמהיר מכולם שבא בכיוון המנוגד לזה שאליו שטה הסירה.תוך שניות ספורות הסירה התהפכה וכל חפציה הושלכו לים ושקעו. אותו הרגע רעש וצעקות נשמעו מכל עבר. כבר בתחילת האסון היה ניתן להבחין בגודלו.
כמעט כל האנשים שהיו על הסירה נפלו לים הקר והאפל, וכן גם אני נפלתי ממנה יחד עם שאר חבריי.
מתחת לסירה, עמוק בים, לאחר הנפילה, נתקעתי בתוך רשת הדייג ולא הצלחתי לנוע. עם כל הכוח והרצון, ניסיתי להשתחרר מהרשת, אך ללא הועיל.
אחד מהדייגים שהצליח לאחוז בסירה ההפוכה בעודו פצוע קשה, ניסה בכל כוחו למשוך אותנו למעלה. נדמה היה כי אותו הדייג חסר אונים וכל מאמציו היו לשווא. הוא לא הצליח.
בינתיים, היו אנשים שהצליחו להיאחז בקרשים ולא לטבוע, אך אותם האנשים לא ניצלו. מי יודע לאן הים סחף אותם. הפורענות הייתה גדולה וקשה.
עם הרבה תקווה, המשכתי לנסות להשתחרר מהרשת, אך כל ניסיונותיי כשלו. גם כאשר ניסיתי את מזלי בתנועות מדודות, לא הצלחתי.
בעודי עוצר את הנשימה כבר זמן רב, שהרגיש ממש כמו נצח, התחלתי לדמיין את המוות שלי. מה יהיה? האם יכאב לי? האם אסבול? מי יזכור אותי לאחר מותי? מעולם לא תיארתי לעצמי כי יעלו במוחי מחשבות כה מזעזעות.
המצב כבר היה נואש וכל תקוותי אבדה. כל כך רציתי שהמצב יהיה שונה.
ברגעיי האחרונים, שניות ספורות לפני שנחנקתי למוות, נזכרתי שבעצם,
דגים יכולים לנשום במים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
