איך אני שונאת שממליצים לי ללכת לדיאטנית.

אתם בחיים לא תבינו את המצוקה והמקום הזה. כל החכמים למיניהם שעושים אותי ככה קטנה וחושבים שזה באמת מעמיק לי את המוח.

אז למה אני ככה נרתעת?

קודם כל קראתי תגובה לפוסט הקודם. אני לא מאשימה אף אחד אבל שיפסיקו להמליץ לי אנשים כל הזמן כאילו הם מבינים משהו ולמה אני עושה כאלה דברים.

אתם לא יודעים, אבל שלום, אני אלמונית ואני בולסת, באופן כפייתי. א"כ אני גם מאוננת אולי זה משכיח את הכאב של הבולמוס.

טוב לכם?

אז אני בולסת כנראה אולי ממשהו פסיכולוגי, משהו נפשי לא יודע.

אני גם לפעמים מוציאה את האוכל מהגוף שלי בדרכים שונות, אם זה ממש קיצוני. אז שלום, אני אלמונית ויש לי הפרעות אכילה. ואני גם שמנמנה, איזה מוזר לא?

אתמול איזו דודה אמרה לי "מה את בדיאטה?" עניתי בשלילה...אז היא שאלה "אז למה את אוכל סלט כרוב?". אמרתי שזה טעים לי... ואז היא אמרה "את יודעת את צריכה להרזות, תתחילי ב5 קילו. אני חושבת שזה יעשה לך יופי לפנים שלך. את יפה אבל עכשיו את ניראית כמו בובה בגלל שהלחיים שלך שמנות והפנים שלך עגולות. יותר יתאים לך פנים רזות."

תודה דודהל'ה.

עוד ציטוטים לאוסף הפרטי שלי...

אז זה לא בשבילם, ולא בשביל שלא יהיה לי פני בובה. ולא בשביל האינפנטילים בכתה, לא בשביל הגברים פה וכמובן לא בשביל הבגדים שבחנויות, לא בשביל אמא וגם לא בשביל הדודה...

בשבילי. שאני אפיק מעצמי את המקסימום(של הרזון). אני לא אוהבת להיות מגעילה בעירום. אני מרגישה סקסית, אבל כשאני מסתכלת על עצמי, כל התחושה יורדת לי...אני רואה את הפגמים החיצוניים האלה שמזכירים לי מהר מאד מי אני ואיפה מקומי הגרוע.

אז למה לי להשלים עם הפגמים האלה אם אני לא רוצה, ואני יכולה לשנות את זה. אני לא רוצה להיות שמנה מגעילה.

אני רוצה שהוא(דמות משתנה) יסתכל על הגוף שלי, יתרשם ממנו עד כדי שיכאב לי כלכך חזק שיגרום לי להבין שזה קיים...שאני קיימת, שאני שווה.