פשוט כי זה סיפור חיי

"ממש קר היום" פסקו שני הוריה של אמילי, גם שדרני החדשות חשבו כך.

הרוח לא הצליפה בצורה כל כך גסה כבר המון המון זמן. גם מי שיתלבש מספיק טוב יכול היה לחוש שקר, הרוח יכלה לחדור דרך כל סוודר וכל חולצה. כל העלים שהיו על עץ הצפצפה כבר נשרו מזמן והפכו למין אגם כתום-אדום של עלים.

כל מי שהלך בשביל האבנים שעל יד בית הספר התיכון החדש יכול היה לראות אלפי שלוליות קטנות. לפני ארבע  שנים כשסבה של אמילי עוד היה חי הלכו שניהם אל דרך האבנים כשעוד הייתה דרך עפר קטנה ולא היה שם בית ספר-תיכון ליד. אמילי אהבה ללכת לשם, זה היה מקום מיוחד, שלה ושל סבה. היה שם עץ תותים וחרובים ואפילו עץ של תפוזים סינים, הם היו יושבים תחתיו ואוכלים תפוזים סינים. הייתה להם שיטה מיוחדת- קודם כול חותכים חתך בצורת עיגול לוחצים על החלק התחתון של התפוז ואז כולו קופץ אל תוך הפה. סבא סיפר לה כי הפרי הזה הוא פרי מיוחד, הוא יכול לדעת מה קורה בלב. הוא גם סיפר שכאשר מרגישים אשמה ודוחקים אותה, הפרי הופך חמוץ, אך כאשר אין שום דאגה על הלב הוא מתוק כמו דבש. אמילי אף פעם לא האמינה אבל היא אהבה לשמוע על זה. היא אפילו חשבה שזה מצחיק.

יום אחד, 3 שנים לאחר אותו היום, סבה נפטר, מאז היא לא חזרה לשם, כבר שנה שלא ביקרה שם. זה לא שהיא פחדה, זה פשוט שהמקום כבר לא נראה יותר מיוחד בעיניה או קסום, זה היה מקום סתמי ורגיל. היא שכחה את כל הסיפורים על התפוזים הסינים.

אך היום, זו היתה הפעם הראשונה מזה שנה, שהיא עברה שם, כיוון שהלכה לבקר את חברתה, וכל הדרכים החיצוניות היו חסומות, בגלל פסטיבל שהתקיים שם. היא לא רצתה להיכנס לפסטיבל, כי היא ידעה שדניאל יהיה שם. היא לא רצתה לראות אותו במיוחד אחרי הפרידה שלהם. היא המשיכה ללכת, כשהיא מתבוננת ברצפה, ונזהרת שלא לדרוך על איזו שלולית. בדרך היא ראתה עץ תפוזים סינים, סביבו היו פזורים הרבה תפוזים רקובים, וזה לא עשה חשק לגשת אליו. היא הסתכלה על העץ, הוא הזכיר לה קצת את סבה, אך היא ניסתה שלא לחשוב על זה. היא קטפה 3 תפוזים- אלה שנראו הכי כתומים ועסיסיים, ותחבה אותם לכיס. היא התקדמה אל עבר הבית של חברתה.

היא כבר יכלה לראות אותו.

היא טיפסה במדרגות, וניגשה אל דלת העץ עם החיתוחים היפיפיים שכל כך אהבה. היא נקשה 5 פעמים, בפעם ה-6 נשמעה צעקה מתוך הבית "שמעתי, שמעתי! להזכירך אני לבד, ואין פה מי שיעזור לי למצוא את המפתח!" כבר מתחילת המשפט, היא ידעה שזאת נועה עם הקול המתוק אך מעט צייצני שלה. לבסוף נועה פתחה לה את הדלת.

הן דיברו בניהן בין שעה לשעתיים, וזה מכיוון שקטע אותם צפצוף אס-אם-אס מהפלאפון של אמילי. היא הביטה בנועה וקיוותה שזה דניאל, אך היא לא רצתה שנועה תדע.

היא לקחה את הפלאפון מהשולחן "אנחנו צריכים לדבר" היה כתוב באותיות שחורות על המסך הקטן. נועה חטפה את הפלאפון מידה, "את יודעת, אני במקומך הייתי מבקשת ממנו סליחה, הוא כל כך חמוד! ואני לא מבינה בכלל למה נפרדתם! הייתם כל כך חמודים יחד!" אם אמילי הייתה מקבלת שקל על ה"חמודים" שנועה אומרת במשפט, באמת שאמילי הייתה כבר עשירה. "זאת הייתה אי הבנה! אני עשיתי את מה שעשיתי כי חשבתי הוא עומד לעזוב אותי.." היא נשמה נשימה קצרה והמשיכה "לפי דעתי גם את היית עושה משהו דומה אם היית שומעת את החבר שלך אומר 'אני לא צריך אותה יותר אני חושב שאני אזרוק אותה'". נועה התרגזה "הוא דיבר על העבודה שלו בהיסטוריה!". "אבל רק אתמול ידעתי את זה!" ענתה לה אמילי בחזרה. 'אולי באמת לא הייתי צריכה לעשות את זה.. לנשק את החבר הכי טוב שלו זה היה מוגזם.. אבל מאיפה הייתי אמורה לדעת שזאת העבודה שלו בהיסטוריה? ולמה לזרוק עבודה בהיסטוריה אין תיקיות בשביל זה?' היא כבר סטתה מהנושא וזה היה די מזל שנועה העירה אותה "אמילי. די! את הולכת עכשיו אל הפסטיבל מוצאת את דניאל, מדברת איתו, ומספרת לו שזאת הייתה אי הבנה! לא הייתם צריכים להיפרד בגלל דבר כל כך שטותי!" אמילי יצאה מבייתה של נועה אבל לא באמת התכוונה ללכת לפסטיבל. היא התקדמה אל עבר עץ התפוזים הסינים, ואכלה אחד. הוא היה ממש חמוץ, היא קטפה עוד אחד ניקתה ואכלה, גם הוא היה חמוץ מאוד. היא לקחה עוד אחד ורצה אל בייתה של נועה היא דפקה על הדלת דפיקות מהירות וחזקות. "אני באה! רגע, רגע!" נועה פתחה את הדלת "אמילי! מה את עושה פה?! את אמורה להיות בדרך לפסטיבל!" "תאכלי את זה" אמרה אמילי ודחפה את התפוז שקטפה אל תוך ידה. "מה זה?" שאלה נועה "תפוז סיני.. בבקשה ממך תאכלי אותו!" נועה הביטה עלייה, היא ידעה שאמילי לא תעולל לה שום דבר רע, אז היא לקחה את התפוז הסיני, קילפה אותו, ונתנה בו ביס קטן "מממ.. מתוק" אמרה וחיוך על פניה "אפשר רגע את החצי השני?" שאלה אמילי, נועה הושיטה לה אותו "תודה" היא טעמה אותו, הוא היה חמוץ אף יותר מהקודם, היא ירקה אותו אל תוך ידה ורצה החוצה. נועה נענעה את ראשה באי הבנה ונעלה את הדלת. אמילי המשיכה לרוץ. היא רצה אל הפסטיבל. זאת הייתה אשמתה היא יודעת. סבא יודע. היא נעצרה בדרך, התנשפה, והוציאה את הפלאפון מכיסה. "איפה אתה? אני חייבת לדבר איתך!" היא כתבה לו, הוא לא ענה..היא המשיכה לרוץ, והגיעה אל הפסטיבל. היא חיפשה אותו, וסקרה בעיניה כל פינה. לפתע- היא קיבלה אס-אם-אס "אני ליד הבית שלך" היה כתוב. היא ירדה אל עבר הבית שלה, חצי שעה לקח לה, אך לבסוף היא הגיעה. היא לא ראתה אף אחד. היא נכנסה אל תוך בייתה. שם היא ראתה אותו יושב על הספה, ליד הטלוויזיה, עם שני כרטיסים ביד.. הוא נופף בהם. היא התיישבה לידו, והתכוונה להסביר שהכול היה אי הבנה, אך הוא השתיק אותה, והתחיל להסביר שהכול היה בכוונה. הוא ביקש מנועה שתגרום לה לעבור שם בדיוק באותו הרגע, הוא לא ציפה שזה יגרום למה שזה גרם. אבל הוא עשה הכול כדי לעשות לה הפתעה-  להשיג את הכרטיסים להופעה שכל כך רצתה, שאזלו מזמן. היא חיבקה אותו חזק.

היא הוציאה את התפוזים הסינים מכיסה ונתנה לו אחד, היא חתכה חתך עגול, לחצה בקצה, וכול התפוז קפץ לתוך הפה, אך כעת.. הוא היה מתוק כמו דבש.. "תודה סבא" היא לחשה.