אומנם באיחור, אבל בזניחה רגעית של היגגים מסוג קצת שונה וברוח השבוע האחרון, נחזור מעט לשורשים.
כשהבלוג הזה נפתח הוא היה בעיקר מקור פורקן לחוויות מהופעות. עם השנים והגיל שלי שהחל נוסק, קיבל עומק, קצת בשר ותפנית מיני-פילוסופית.
היום אני אשים בצד קצת את מחמדי הנפש ואחזור קצת לבמה.
לפני שבוע הגשמתי חלום (בלי עוזי חיטמן, אבל מה לעשות), זכיתי לראות את אחת הלהקות שעליהן גדלתי, שבגלל התשוקה והחיוניות שאוחזת במוזיקה שלהם הרמתי גיטרה לראשונה, שלפני 11 שנים שברו לי בפעם הראשונה את הלב המתבגר שלי, ראיתי את “Red Hot Chili Peppers”.
מיותר לציין שאני לא היחידה שבליבה שמור מקום רך בלב רק עבור אנתוני קידס וחבריו. ולמרות שהלב נסדק קלות לנוכח היעדרותו הצורמת של ג'ו פרושיאנטה, הוא התנחם ג'וש קלינגהופר.
מהשורה השלישית בהיתי כילד בבוקר חג המולד בענקים האלו עולים על הבמה, מבצעים את הלהיטים המוכרים.
עעם כל שיר הרגשתי כמו מקלפים מעלי עוד שכבה שדבקה בי עם התבגרותי, כך שעד שהתחיל “Californication” כבר הרגשתי כמו אותה תיכוניסטית באולסטאר (מיותר לציין שלרגל המאורע אותן אולסטאר מהתיכון אווררו מהבויידם וכיתתו רגליהן בגני התערוכה).
בעיניים נוצצות ובחוסר נשימה (לא רק בגלל הפלפלים, אלא גם באדיבות 50 אלף איש שמנסים לשעוט קדימה) צצפיתי בביצועים מרגשים של “Monarchy of Roses”, “Trow Away Your Television”, “Snow”, “Auther Side”, “Can't Stop, ועוד רבים וטובים.
הפלייליסט ללא ספק היה מותאם ככפפה לכל סוג של קהל, מכיוון שהחצי השני שלי הכיר כמעט את כל השירים למרות הרקע היותר מיינסטרימי שלו עם הלהקה.
אאז מה היה לנו- אושר גדול, מחווה מרגשת להלל סלובק ז”ל, קאוור לסטיבי וונדר, עמידת ידיים של פליי, חיזוק מצד החצוצרן אבישי כהן ואפילו ג'אם תופים קטן ומקפיץ .
חיכינו 11 שנה, אני לא יודעת מה איתם, אבל אני סלחתי. אולי עם כיפור ככה מעבר לפינה, ונחיל האדם שפרץ בעוז בתום ההופעה לשדרות רוקח ושיתק אותן כליל, כמו באמת כיפור הקדים לבוא השנה, אבל ההופעה הזו והאהבה, הנוסטלגיה והאושר שניגרו ממנה איפשרו לאשה אחת בת 25 וחזור אחורה לגיל 12 ולפעם הראשונה שבה היא שמעה אז “Scar Tissue” והתחילה לראות כוכבים ולהתאהב כאילו 13 שנה עברו כיום אחד.
עכשיו נותר רק להוציא תפילה (אודות ושערי שמיים אמורים להיפתח, אז שווה לתפוח את האוטוסטרדה) ולקוות שגדולים וטובים יעקבו אחרי אותם פלפלים חריפים.
אולי יעברו עוד 11 שנים ואולי לפני נזכה לראות כאן את “Radiohead”, “U2”, “Pearl Jam” ו- “Foo Figuters” ואז נוכל לומר אמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
