בשבועות האחרונים אי מוצאת את עצמי יותר ויותר למול המחשב כאשר משפט אחד חוזר על עצמו פעם אחר פעם- “Thirty-nine days, eighteen people, one survivor”.
לא בטוחני, אבל יש לי אינטואיציה נשית שאומרת לי שאין צורך להסביר מהיכן המשפט לקוח או מיהו הדובר.
בשלושה וחצי שבועות צפיתי במרוכז ב-24 העונות של הגרסה האמריקאית (והיחידה ששווה צפיים לעניות דעתי).
מיותר לציין שהמוח שלי עמוס הפרטים ועובדות שלא יועילו לאיש מעתה ועד עולם (רוב מריאנו- 117 ימים בתוכנית, 4 עונות, ניצחון 1, אמבר בירץ'- 2 עונות, ניצחון אחד, התחתנה עם הפיינליסט שלצידה- aka רוב מריאנו, אוסקר לאש- 98 ימים בתוכנית, 3 עונות, שיא בחסינויות אישיות, לא ניצח מעולם והשורד האולטימטיבי, תעצרו אותי כשנמאס לכם....).
אחרי 24 עונות הצפי הוא שהתוכנית תהפוך שגרתית, בנאלית וחסרת טוויסטים ראויים לשמם. אך לא כך הדבר, מעונה לעונה המשחק מתפתח, בין אם מדובר בקושי האתגרים, באיכות השורדים (שדווקא ממש מתדרדרת מאז עונה 16 לערך), בדרכים המגוונות להישארות במשחק (פסלוני חסינות, רידמפשין איילנד, עונה רביעית מריאנו, באמת?!), התגמולים המפתיעים (הידעתם שמי שמגיע למקום שני מקבל מההפקה 250,000 דולר?!) ועוד דרמות למיניהן. מה שלעולם לא משתנה הוא ההטפה שמדובר במשחק- משחק שבו יוצרים קשרים חברתיים בכדי להשליך אותם תחת גלגלי האוטובוס לעת מצוא.
במועצות השבט האחרונות תמיד ישנו השורד האומלל אשר מנסה לסנן מבעד שפתיו את שתי המילים הגסות ביותר בשפה האנגלית לפי המשחק- honor and integrity.
המשחק כזה אין כבוד ואין יושרה. צר לי, האלמנט האודי לא מאפשר אותם. ולכך גם יעידו העובדות למנצחים- ריצ'רד האץ'- שנחשב לנחש בעונתו שלו, רוב מריאנו- שנחשב לרשע מובהק בתוכנית וכונה לא אחת בוס מאפיה, יול קואן- שגם כן זכה לתואר המפוקפק בוס מאפיה (למרות שלפי ביצועיו של מריאנו, הוא כנראה ניהל כנופיה שכייסה ארנקים לעומת הגומורה שניהל מריאנו), פארוואטי שאלואו- שניצלה יפה מאוד את מה שנתן לה הטבע וחדר הכושר כדי להפיל שולל את כל המין הגברי בעונתה השניה בתוכנית (מה שלימים נקראתה “ברית האלמנות השחורות”).
לעומת זאת ניתן למצוא גם את הצד השני של הסקאלה בעונות בודדות.
איתן זאק- ללא ספק אחד הזוכים היותר למל”מים לאורך הישרדות, ג'יי.טי. תומאס ג'וניור- שהגיע לגמר על חוסן שריריו ולא חדות לשונו, לצערי יש לי פחות דוגמאות לתת בנישה הזו.
המימד המשחקי של התוכנית זכה לכמה תפניות מפתיעות (עונות של גברים נגד נשים, שני שבטים על אי אחד, 4 שבטים של גברים צעירים, גברים מבוגרים, נשים מבוגרות ונשים צעירות, שבטים של מעל גיל 40 ומתחת לו וכן הלאה וכן הלאה), אך ללא ספק העונה המפתיעה ביותר באספקט הזה היה הניסוי החברתי המדאיג עד מאוד ואם המרתק שנעשה בעונה ה-13 של התוכנית. איי קוק.
20 מתמודדים חולקו לארבעה שבטים- לבנים אמריקאים, לטינים, אפרו-אמריקאים ואסייתים-אמריקאים.
מדאיג מאוד, ממש לא פוליטקלי-קורקט ואישית, בעודי יושבת וצופה בעונה, כל מה שעובר לי בראש זה “איך לעזאזל מישהו אישר לעשות דבר כזה?!” בייחוד במדינה שהיא הינה כור היתוך ענק, שהרוב הגורף, אם לא המוחץ, במדינה מורכב ממהגרים. מדינה שלפני שנתיים היתה בעיסוק אובססיבי בבית המשפט הפדראלי בעיניין חוק הגירה בג'ורג'יה. מדינה שבה התרחשה עבדות, שגררה מלחמת אזרחים. מדינה שבה המונח “אפליה גזעית” שווה לרצח עם בקוסבו.
אמרה יפה גברת שאלואו- “Is that kosher?” - לא יכולתי לצייר את זה יותר יפה בעצמי.
למשחק דרישות טובעניות מאוד. כמו שכבר אמרו שורדים (וביניהם חייל משוחרר ששירת בעיראק, מאמן פוטבול זוכה סופר-בול, אסרונאוט לשעבר וטייס קרב).
המשחק הוא חזרה לשורשים הפרימיטיבים שלך. לאני הבסיסי, לאונה השמאלית. הוא דורש כישורים פיזיים (למרות שמכלל השורדים ישנן כמה בנות שנראות כמי שישברו אם רק תניחו עליהן אצבע) וכישוריים נפשיים- מנטאליים (למרות שהיו התמוטטויות עצבים) וכישוריים שכלתיים-מחשבתיים (למרות שהיו כמה זוכים שללא ספק לא היו מתקבלים ללימודי רפואה, למרות שגם הייתה אחת שכן).
אני רוצה להאמין שכל אדם מסוגל לעשות את מה שנעשה בתוכנית הזו. ואני בכלל לא מדברת על לנצח. אלא פשוט להגיע לאי בודד וליצור אש, להרתיח מים, לבנות מחסה (ולו הרעוע ביותר), למצוא אוכל (לא חייבים להיות אוזי לאש ולעצור את הנשימה ל- 2:30 דקות ולדוג עד צאת הנשמה, אפשר גם לאסוף חלזונות וקוקוסים).
אני רוצה להאמין שכל אדם ידע לכלכל את עצמו למינימום זמן עד אשר יוכל לקבל סיוע כלשהו.
לצערי אני יודעת שלא כך הדבר. לא כל אחד יכול לשרוד לבד, גם לא כל אחד יכול להשתתף ב”הישרדות” (ועזבו את העובדה שצריך להיות אמריקאי). צריך אופי לכך.
צריך להיות אדם מסוג מסויים.
אני מתנגדת בכל תוקף לאנשים שפרשו מהמשחק (באמת, בעונה 21 עוד לא הבנתן איך זה הולך???) ואני מעריצה את מי שנלחם גם כאשר רצו לפנות אותו רפואית עד שלא נותרה ברירה אחרת (פנר, ראסל, ג'ו, ברוס, ג'יימס).
אני מרותקת לתוכנית, ולא בגלל האופי המציצני הטבוע בתוכניות מציאות למיניהן, אלא בגלל שאנשים האלו עושים משהו שאלמלא הייתי עושה אותו בבוליביה, לא הייתי מבינה את הקושי שלו. הנפשי והפיזי. האנשים האלה לוקחת פסק זמן מהחיים כדי לעבור משהו שאין לו שווה ערך. האנשים האלה הם קצת יותר מהאדם הממוצע (לפחות ככה הם אחרי שהם חוזרים מהמשחק), משהו משתנה, משהו בדרך שבה אתה חושב, שאתה מסתכל על דברים. שלא תבינו אותי לא נכון, זה הפיך, בסוף הציביליזציה תופסת אותך במפשעה, אבל לתקופה מסויימת אתה מרגיש משוחרר. אתה יודע שחוץ מאש, מים וכמה כפות של דקלים/ברזנט, אתה לא באמת צריך יותר. אתה מבין מגם בלי ג'ינס חדש הכל בסדר (להפך, הוא ממש לא משתלב טוב בג'ונגל עם הלחות), ושטלפון זה אחד המכשירים שאם היה אפשר להסתובב בלעדיהם כנראה שהיית אדם מאושר יותר.
הפשטות הזו, היא מקרבת ללבות. יש משהו בחוויה הזו שמישהו שלא עבר אותה לא יבין אותה. לא כי הוא פחות חכם, לא כי הא לא רוצה, כי הוא פשוט לא יכול.
ישנו סרט בשם “127 שעות” על מטייל בשם אהרון ראלסטון. ראלסטון טייל בקניון באריזונה בגפו ב-2003, כאשר ידו נלכדה מתחת לסלע.
הבחור שרד 5 וחצי ימים על 500 מ”ל מים וללא מזון. לבסוף הוא קטע לעצמו את היד והמשיך במסלול ההליכה עד אשר מצע מטיילים וקליטה כדי ליצור קשר עם חילוץ.
להערכתי ישנם עשרות אנשים בלבד על הכדור כולו שיוכלו לעמוד ולשרוד את האירוע שעבר ראלסטון.
האנשים האלו הם יחיד הסגולה. הם ההומו-ספיאנס הבא לעומת ההומו-ארקטוס שיכחד לבסוף.
אלו האנשים שישרדו הכל, כי כוחם הנפשי והסתגלותם הפיזית תאפשר להם לעשות כן.
הישרדות היא שלב הביניים.
בין הטבע לג'ונגל הבטון. היא השלב שבו אתה על אי בודד, אבל עם השגחה של 24/7 של אבא עם צידנית.
יש בזה משהו מדהים.
תודו.
ד”א- כן, זה פוסט שלם על “הישרדות”, מיותר לציין שאני בתקופה דיי משעממת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
