השבוע שודרה בערוץ שתיים תוכנית אודות אסון הספורטאים במינכן. האסון התרחש בשנת 1972, עברו כבר 40 שנה, ולמרות כל זאת זו הייתה התוכנית הראשונה ששידרה את דיבריהם של ניצולי האסון.
בראיונות איתם שומעים את הכעס על כך שנשכחו, את העצב על חבריהם המתים ואת הבושה על כך שניצלו.
הבושה הזו במתבטאת בדמעותיו של טוביה סוקולסקי, מאמן המשקולות אשר נמלט מחלון בדירת במשלחת.
סוקולסקי, ניצו שואה שעלה לארץ והשתלב בענף הרמת המשקולות מספר על ההגעה לאדמת מינכן, זו שעודנה בעיניו רוותה דמם של יהודי השואה. מספר על הפחד התהומי שעפף אותו בחזרה לגרמניה, בקונוטציות אשר זו שילחה אליו במורד ידו המקועקעת. הוא מסביר כיצד ביקש לבחור את חדרו ועל אילו פרמטרים הסתמך, אותם הפרמטרים אשר איפשרו לו מילוט מהיר מהדירה, אותם הפרמטרים שמאוחר יותר הצילו את חייו.
לאורך כל הראיון, השחזורים, דמעות זולגות במורד לחיו, קולו נשבר ונעשה רצוץ יותר ויותר, גבו מתכופף ולאט לאט נראה כמו הוא הולך ונלם. מה שמעלים אותו איננו העצב כלל הוא, אלא הבושה.
הוא מגולל את העובדה שבחזרתו לארץ ביחד אם הניצולים האחרים לא היה מי שהמתין לבואם, איש לא דרש בגין שלמותם הפיזית או הנפשית, לא המתינו להם במצעד גיבורים, לא הייתה פמליה ממשלתית שהמתינה בכבש המטוס בכדי ללחוץ את ידי השבים, לא חצוצרות, לא תזמורת, פרחים או בלנוים גם כן לא היו שם, הייתה שם דממה מצמיתה. הם התקבלו כרוחות רפאים.
הכו אותם על חטא בריחתם מהטבח.
אני שואלת האם אין סיפור זה נשמע מוכר בצורה מצמררת?
זכורים לי סיפורים מדור תש”ח, אותו דור אשר קיבל לידו את צלי האדם אשר הגיעו מגרמניה. פליטי המחנות, המוזלמנים, אותם יהודים אשר נקרעו יחד עם קהילתם מעירם, מביתם, ממיטתם ונשלחו כבקר לתנורי המשרפות במחנות ההשמדה.
כאשר ניצולי השואה הגיעו לארץ גם להם לא חיכו תזמורות. המתין להם דור של צברים, יפי הלורית והתואר, והראה להם כמה הם לא שייכים לרעיון הישראלי.
על כל מה שעברו באירופה חשבו שבמדינת ישראל, הלא היא מדינת היהודים, תמתין להם הקהילה שפורקה, הצביון שאבד.
במום כל זאת המתין להם דור שסלד מהם, שהוקיע אותם, שקרא להם “צאן לטבח” והאשים אותם בהינצלם. האשים אותם בבריחה, בבגידה, שלא ראה אותם כ”יהודים אמיתיים”. יהודי אמיתי היה מי שמת בגרמניה, מי שקיפח חייו. מי שניצל היה כמו מצורע, היה מצולק.
ההקבלה, ככל שתיראה קיצונית לאחדים, כבר שם. המדינה שבשנות ה-40 התייחסה לניצולי שואה כאל נדרשים בבושה על הישרדותם והאחזותם בחיים, העמידה את אותה המראה למול הניצולים מהטבח במינכן.
היחס הוא שיש בהם להתבייש על בריחתם, היו צריכים הם ליפול על החרב בשם “קישוד השם”.
העובדה שברחו יש בה בוז נוראי.
מי הם שיפשטו אדם על הישארותו או בריחתו? מי הם שיאמרו שמי שנרצח לא היה בורח אם היתה באפשרותו?
אין כבוד במוות. כאשר את מת אין רלוונטיות למותך עבורך- אתה מת. הרלוונטיות היא כלפי החיים, כלפי אלו שנשארו מאחור.
ומי אלו אשר ישפטו הם את המת? האם עמדתם אתם בסיטואציה שבה הם עמדו?
האם התעוררתם בחדרכם לקול יריות קלצ'ניקוב ושמעתם את חבריכם צועקים לכם להימלט כל עוד נפשם בכם? האם ראיתם את חבריכם לצידכם מדממים למוות, כאשר אין בכוחם לעשות מאומה עבורם? האם עמדתם עירום ועריה והובלתם למקלחות הגז בידי לובשי מדים? האם הופרדתם בגסות ממשפחתיכם בעוד אלו מובלים לכיוון הארובות שעשן מיתמר מהן אל על בעוד אתם נשלחים הרחק משם?
מי אנו שנשפוט אותם? מי אנו שנשפוט כל איש שלא עמדנו בנעליו ולא למאית השניה?
לאחר הפיגוע בבורגוס התקבלו המוטסים חזרה מהאירוע בזרועות מחבקות של מדינה שלמה. מה הבדל בין חזרתם של הניצולים ממינכן?
ניצול הוא ניצול, יש לחבקו ולעטוף אותו באהבה והבנה. בכל מדינה אחרת בעולם ניצולים מתקבלים כגיבורים, מיכוון שהם שרדו משהו שאחרים לא שרדו. ניצולי “קולומביין”, גם אלו שנמלטו על חייהם התקבלו כניצולים והוגדרו כניצולי טבח. כך גם בכל אירוע אחר.
בישראל נאלצים הניצולים להתנצל בפני מדינה שלמה על כך שהם חיים, שיצר ההישרדות שלהם היה חזק דיו, שתושייתם עמדה להם והם ראו את החורים בהגנה וידעו לנצל אותם לתועלתם.
אין על מה לשפוט אנשים אלו, אין לגרום להם לחש בושה מכל סוג שהוא. הם ניצולים. ניצול לא חייב להתקבל כגיבור, אך הוא עודנו ניצול. לא פחדן, לא בוגד, פשוט ניצול.
ומתוך ההגדרה של ניצול, כמי שחווה טראומה על בשרו, הוא זקוק לתמיכה ולא לבוז.
לא כל דמעותיו של סוקולסקי זולגות על המתים, חלקן זולגות גם עליו, על שנשאר בחיים, על “למה הם ולא אני?.
כי זהו הטבע האנושי, כאשר מתים סביבנו אנשים אנו לא בוכים עליהם, אנו בוכים עלינו, על שנותרנו מאחור. על חרדת הנטישה, על תחושת ההפקרות, על תחושת הזכאות, על ההפרדה, על הזכות, על כל מה שנלקח מאיתנו. אננו בוכים כי אנו יודעים שמשהו מאיתנו נגמר ביחד עם חיו של אותם המתים.
מת רעיון, מתה דמוקרטיה, מת חופש, מת ביטחון, מתה משפחה, מתה קהילה מת סמל, מת האדם שהיה כאשר לצידו היה הנפטר.
הדמעות אין בהן תועלת, לא למתים ולא לחיים, יש לחגוג את החיים, אלו שנחוו עד למוות ואלו שנותרו אחריו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
