לפני מספר שנים, בעודי בשלב החיול המוקדמים שלי, קראתי ספר נפלא מאת חניף קוריישי- “הגוף” שמו.
הספר הינו קובץ של סיפורים שהבולט בהם הוא “הגוף”. הסיפור מספר אודות עולם שבו מי שיש לו מספיק כסף יכול לרכוש עבור עצמו גוף חדש ומשופר. גיל, צבע עור, משקל, גובה, מין צבע שיער, עיניים, סוג שיער, אורך אבר מין, כולם הופכים להיות פרמטרים בבחירה. ונגד, אף אחד מהם איננו פרטור עבור הגוף הישן שהופך להיות למעשה פסולת נלווית של התהליך.
מיותר לציין שבתור בחורה עם משקל עודף הסיפור קסם לי בדרכים שונות. הוא למעשה מייצג פנטזיה של אנשים רבים.
והיום, כבר 4 וחצי שנים אחרי שיחרורי, שלושה וחצי חודשים אחרי הניתוח, עודני בחורה עם משקל עודף, אבל המשקל העודף כבר יכול להימדד בקילוגרמים ולא בעשרות.
שלושה וחצי חודשים אחרי אני נמצאת במשקל הנמוך ביותר שהייתי בו בחיי הבוגרים. האריזה כבר נראת מוצלחת, כך אומרת הסביבה.
אני מודדת את השינויי בבגדים, בראי אני לא כ”כ רואה אותו.
אמרו לי שזה קורה הרבה עם אנשים שמורידים במשקל. מאידך גיסא נאמר לי שזה גם קורה עם אנורקסים. שהם לא מבחינים ב”רזון” שלהם מכיוון שמול הראי הם תמיד רואים אדם שמן.
אני מסתכלת בראי ולא רואה שינוי. הסביבה ערה לו מאוד, אני ערה בעיקר לתגובות של הסביבה. הן מביכות אותי בעיקר. אני לא בטוחה שאני אפילו יודעת להתמודד איתן.
תשומת לב נשית, מצד חברות נפעמות, שגוררת פחד. מה אם עכשיו החברות תשתנה?
צויין בפני בעבר שבמערכת יחסים מכל סוג לכל אחד יש את התפקיד שהוא ממלא. עד היום במערכות היחסים שהייתי בהן עם חברות ישבתי על משבצת “החברה השמנה”. אף פעם לא התלוננתי, הבעיות שלי לא היו חברתיות, אלא עם עצמי בעיקר. היום אני וחברתי הטובה ביותר כבר לא רחוקות כלל זו מזו בהיבט זה, אנחנו אפילו לובשות את אותן המידות. פה נולד לו הפחד. מה יקרה עכשיו, כאשר אני כבר לא יכולה לשבת על משבצת “החברה השמנה” (או לפחות מתחילה כבר לצאת ממנה)? האם החברות הזו תשרוד שינוי כה מרחיק לכת ב”תפקידים”?
תשומת לב נוספת היא גברית.
אני חייבת להודות שבתחום מעולם לא היו בעיות מרכזיות. היו שלל בני זוג יפי בלורית ותואר, עם מערכות יחסים ארוכות וקצרות, משגשגות יותר ופחות. מעולם לא נותרתי קירחית ולרוב אפילו השארתי את חברותי ה”רזות” מאחור.
מנגד היום התשומת לב הזו משתנה. אם בעבר כמעט ולא היו פונים אלי גברים במקומות ציבוריים, זה כבר לא הסיפור. והפנויות נהיות גם אגרסיביות יותר. בכנות, את זה אני לא אוהבת. “סצנת הצייד” הזו, שהייתי מחוץ לה ברוב המקרים, אגרסיבית מאוד. הורגלתי בדרכים עדינות יותר שלרוב התחילו בפן יותר ידידותי.
הוולגריות הזו קשה לי. אני מרגישה כמו מי שגילה שהשמיים אינם ורודים יותר אלא כחולים.
בגיל 24 אני מגלה שהעור שלי ב”סצנת הפאבים” כמעט שקוף.
תשומת לב גברית נוספת היא מחברים גברים. היא קשה אף יותר.
לפני יומיים ביקרתי ידיד שלא פגשתי כבר חצי שנה. ברגע שיצאתי מהרכב הוא נעלם דום ומאוחר יותר אף התוודה שהדבר הראשון שקפץ לו לראש זה עם “חוקי” עבורו להזמין אותי עכשיו לדייט. אחרי שפרץ הצחוק שלי שכח ועור הפנים שלי קיבל גוון לובסטרי עניתי בשלילה.
הייתכן ומה שנאמר לי ע”י חבריי כבר שנים נכן, האם גברים ונשים לא יכולים להיות “סתם ידידים”? אני לא רוצה להאמין בנכונות המשפט, ומנגד תגובה כזו מגבר שמכיר אותי כבר 6 וחצי שנים תפסה אותי נטולת מגננות לחלוטין.
אני מרגישה כמי שקיבל דף חדש.
השלתי כמעט רבע ממשקל גופי, הפסקתי לעשן (וחזרתי), בחרתי מקצוע, התבגרתי רבות.
אני שמחה יותר. זה כנראה החשוב מכולם.
עכשיו אני קוראת שוב את “הגוף” של קוריישי. אני מאמינה שאני אקבל ממנו משהו שונה עכשיו. כמעט כמו שאני מקבלת מגופי שלי.
הגיע הזמן להכיר את עצמי מחדש. יש בזה משהו קצת מפחיד, כמו חשמל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
