עבר הרבה הרבה זמן מאז שכתבתי,
אני כבר בת 22 וסטאטוס "הלבד" שלי כבר מלפני
שמונה חודשים השתנה.
אני מוצאת את עצמי כותבת פה, אחרי שיחה
שהייתה לי לפני כמה דק' עם אחי בן ה16.
בשנה האחרונה מצאנו את עצמנו עוברים את
התהליך הזה של הורים גרושים, עזבו את זה שההורים שלי עדין לא התגרשו אבל אבא שלי
עזב את הבית לפני הרבה זמן.
ומאז שאבא עזב הבנתי למה בעצם הוא לא יכול
לחיות עם אמא,
היא כל כך קטנונית, כל כך שתלטנית,
כל הזמן יש לה תלונות, הערות ומענות.
היא לא יודעת איך להיות אמא היא לא מבינה
מה זה התפקיד הזה והכי גרוע היא מ****ה, היא מ****ה לי, היא מ****ה לאחי בן ה16,
לאחי בן ה12..
אני יודעת את הסיפור חיים הקשה של אמא ,
את זה שהיא בעצמה חוותה את זה,אבל זה עדיין לא תירוץ!
כשהיינו קטנים יותר סבלנו מזה יותר,
כולנו.
היום אנחנו מתאגדים יחד ונלחמים בזה
ומונעים ממנה..היא צריכה להגיד תודה שאחי לא דופק לה א***** או משהו.
והכי מציק, הכי מעיק שהיא כל כך שחקנית
לפני כולם.
אנחנו לא צריכים להיות פסיכולוגים מומחים או
פסיכאטרים בכירים כדי לאבחן את זה שהיא סובלת מסוג של פיצול אישיות..רגע שהכל סבבה
שמונה רגעים של טירוף מוחלט!
אחי ואני ממש רוצים לעבור לגור עם אבא אבל
אבא עדיין לא מסודר מבחינת דירה כמו שצריך..ואנחנו גם לא רוצים להשאיר את אחינו
הקטן לבד איתה.
כל יום אני מדברת איתך אלוהים, כל יום אני
מתפללת אליך, מתחננת אליך שתעזור לי
שתיתן לי את הכוח, שתעניק לי את היכולת
לעזור לאחים שלי, לגדל אותם.
לא אבא ולא אמא ידעו לגדל אותנו כמו שצריך
אבל לפחות אבא עושה את הקצת הזה בדרכים
הטובות.
הלוואי, הלווווואייייי הלווווואי הלווואי
ותעזור לי!!
אתה יודע בדיוק מה אני צריכה בשביל זה..
אתה יודע בדיוק מה אני מבקשת ומתחננת ממך.
הלוואי שתעזור לי לעזור לאחים שלי ולי
הלוואי.
וחבר שלי, חבר שלי מדהים אני מאוהבת עד
השמיים טוב לי איתו, טוב לי עם המשפחה שלו.
אז תודה אלוהים שלפחות יש לי אותו.
אוהבת אותך הקב"ה..אוהבת אותך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
