לצידך תמיד ^_^

הנהג יצא מהאוטו ובידיים רועדות התקשר לאמבולנס.  

"א א א..אני נמצא ברחוב ___ , דרסתי בטעות מישהי.. היא מדממת! בואו מהר!!!" אמר בגמגום. 

"מה עשית, אידיוט!" דחף אותו, "מעיין, את בסדר?" אחז בה בשתי ידיו. היא לא ענתה לו... "מעיין! בבקשה תגידי שהכל בסדר! שזה לא אמיתי!" בכה בכי מר.. 

"עכשיו יגיעו צוות מגן דוד אדום ויטפלו בך!" ליטף את שיערותיה, "את תהיי בסדר, אהובתי, תהיי בסדר" בכה.

 הוא ניגב את הדם הרב  שעל פניה בעזרת שרוול חולצתו. הוא בדק לה את הדופק, הלב שלה פעם. 

כעבור כמה דקות האמבולנס הגיע ולקח אותה ואת אבי לבי"ח.

 כשהם הגיעו לבי"ח הרופאים ביקשו מאבי לתאר בדיוק מה שקרה. 

"היא יצאה מהבית שלי והיא הייתה כועסת נורא, רבנו לפני זה.." אמר בקול רועד, "ירדתי אחריה, רציתי לראות לאן היא הולכת, ראיתי שהיא חוצה את הכביש, ובצד שני ראיתי את המכונית דוהרת במהירות. כנראה שהנהג לא שם לב אליה ואז בלי שום צפצוף אזהרה או התראה מוקדמת הוא דרס אותה. הפגיעה הייתה חזקה- היא התנגשה בחוזקה בשמשה ועפה מעל האוטו לצד השני.. המחזה היה פשוט נורא, ד"ר" פנה אליו, " היא תהיה בסדר?" שאל בדאגה.

 "אנחנו עורכים לה כרגע בדיקות. כשנדע את התוצאות נודיע לך. 

דרך אגב, יש לה אמא או אבא?" שאל הרופא באדישות. "כן, יש לה אמא, אבל היא בחו"ל" אמר בקול חלש. 

"צריך להודיע לה שהבת שלה נמצאת כאן. יש לך את הטלפון שלה?" שאל. 

" לא... לא, אין לי" "אז צריך לאתר אותה, היכן שהיא נמצאת" אמר הרופא ונכנס לתוך החדר הקר. 

"הלו עדי, מעיין בבי"ח...היא נדרסה. תבואי הכי מהר שאת יכולה!" קולו רעד, הדמעות חנקו את גרונו. 

במהרה עדי וענבל הגיעו לבי"ח, הן לא הודיעו לאף אחד ופשוט באו מהבהלה. 

"מה יש לה?" רצה עדי לאבי. הוא קם ממקומו. 

"אני לא יודע. כבר יותר משעה שבודקים אותה פה.. כל שניה נכנסים ויוצאים רופאים ואף אחד לא אומר לי מה קרה!!!!" 

"הכל יהיה בסדר אבי, הכל יהיה בסדר אם נאמין..." חיבקה אותו עדי. 

"כן.. אני מאמין שהכל יהיה בסדר.." דמעות זלגו מעיניו.  

כעבור כמה דקות הרופא יצא מהחדר. "ד"ר, מה איתה?" קפץ אבי ממקומו. 

" אני לא איש של בשורות כרגע...אבל למעיין נותרו דקות ספורות בלבד לחיות. הפצעים חמורים ממה שחשבנו, אי אפשר להציל אותה יותר ולכן המשפחה יכולה ללוות אותה ברגעיה האחרונים" אמר הרופא. 

"מה?" הוא היה בשוק. "כן" הנהן הרופא והלך. 

"אני נכנס" אמר אבי. הוא פתח את הדלת. "טוט..טוט..טוט" נשמע צפצוף המוניטור ברקע החדר.

 הוא התיישב לידה והחל לבכות, היא הייתה מלאה בתחבושות. הוא ליטף את שערה. 

"מעייני, זה הכל באשמתי, כל מה שקרה.. אני כ"כ מצטער! לא הייתי צריך להביא אותך לבית שלי" אמר, "תחזרי... אני מבטיח לך שהכל יחזור להיות בסדר". 

היא פתחה את עיניה מעט. "אבי... א.. אני..אני.. מצטע.." המוניטור צפצף במהירות מוגברת ולאחר מכן נשמע צפצוף אחיד... "טווווווווו..." 

"לא! לא, זה לא קורה! מעיין, אל תלכי! אני אוהב אותך.. אני מצטער" תפס בידה חזק, אבל כבר לא נותר שום דבר לעשות. מעיין הלכה לעולמה, היא לא תחזור יותר לעולם... 

הרופאים נכנסו לחדר במהירות ודחפו את אבי לצד, הם ניסו להחיות אותה, אבל כל הנסיונות כשלו, הכל נגמר. 

"לא! לא" החזיק בשיערותיו ויצא מהחדר. 

"מה קרה?" קפצו עדי וענבל. "היא מתה!!! היא מתה!!!" צעק בקולי קולות. 

"מה? זה לא יכול להיות! רק אתמול דיברנו איתה וצחקנו..זה לא יכול להיות!!" בכתה עדי. 

"הם ניסו להחיות אותה כמה פעמים.. הם לא הצליחו.. הם לא הצליחו לרפא את מעייני שלי! היא כבר לא איתנו.. היא איננה" מלמל לעצמו. 

"צריך לסדר מסמכי קבורה" אמר הרופא. "א..אני אדאג לזה" אמר בקול שבור. 

"אפשר לקבור אותה עוד היום.." "כ.. כן..."  

= לאחר כמה שעות = 

אחרי שהרופאים איתרו את אמא של מעיין, היא חזרה לארץ במטוס פרטי, השוק לא עזב אותה.. ילדתה היחידה נפטרה, מה היא תעשה בלעדיה? 

לבית קברות הגיעו חבריה לכיתה של מעיין, המורים, המנהל, אמא שלה, כמה אנשים מפורסמים שהכירו את אמא שלה, ובעיקר- אבי שעמד בראש וראה איך האדמה הקרה לוקחת אליה את אהובת ליבו - את מעיין,

 פניה היו לבנות כשלג, עיניה היפות היו עצומות וכך אט אט האדמה כיסתה אותה. 

"אם אני אגיד שמעיין היתה בשבילי חברה, אז אני אשקר לכם" התחילה עדי בהספדים, "מעיין הייתה בשבילי אחות, חברה, ומורה לחיים" בכתה בכי מר, " היא תמיד עזרה לי כשהייתי זקוקה לה.. תמיד עודדה אותי.. תמיד הצחיקה אותי ברגעים העצובים שבחיי.. מעיין היתה בחורה נפלאה, ושעזרה לזולת ועשתה ככל שביכולתה לשמח אנשים" סיימה את הספדה.

 "מעיין הייתה בשבילי" המשיך אותה אבי בקול רועד, " היא הייתה האהבה הראשונה שלי..היא שינתה אותי בצורה שאף אחד לא היה מאמין..היא נתנה לי טעם לחיות, היא הצחיקה אותי ותמיד גרמה לי לאושר.. את בן - אדם נפלא מעיין! בן אדם נפלא, לא יהיה אף פעם אחד כמוך, אבל עכשיו אני איבדתי אותך לתמיד.. כולנו איבדנו אותך..."  

ההלויה הייתה עצובה ביותר, הדמעות בעיניהם של האנשים לא הפסיקו לזרום, אבל מתישהו זה היה צריך להסתיים.

= כעבור כמה ימים = בבי"ס = 

"היום זהו יום שנת סיום הלימודים.." הרצא המנהל ברמקול, "אני יודע שקשה לכם לסיים בלי חברתכם מעיין שם- טוב, אני יודע שהתרגלתם אליה, אבל.. אבל החיים ממשיכים וכולנו יודעים שהיא נמצאת במקום טוב יותר למעלה.. לכן בואו ננסה לסגור את שנת הלימודים בחיוך ונראה כולנו למעיין שאנחנו זוכרים אותה למרות הכל.."  

=באותו זמן בבית קברות=

אבי התיישב לבדו ליד הקבר, רוח קרירה נשבה, האדמה הייתה עוד טריה.                            

  *תחילת פלאשבק* 

"אממ.. אתה אבי?" שאלה האחות. "כן, זה אני" הרים את ראשו.

 "המטופלת ביקשה לכתוב בכוחותיה האחרונים מכתב.. התעקשנו שלא, אבל היא התעקשה חזרה" 

"כמובן.. עקשנית גם כשהיא גוססת" גיחח קצת והמחנק בגרון חזר. 

"נתתי לה להקריא לי.. הנה הפתק" הגישה לו פתק מקופל ל-4, שעליו היה רשום באותיות גדולות "אבי"

 תודה" לקח ממנה.                            

*סיום פלאשבק*

 "הפתק!" קפץ ממקומו, הוא נזכר בפתק שהיה בכיסו. 

הוא פתח אותו, הפתק היה מקומט לגמרי, ידיו רעדו והוא החל לקרוא.

 "אבי היקר, רציתי להגיד לך שהמריבה בינינו הייתה טיפשית, כמו כל שאר המריבות שהיו לנו בזמן האחרון.  

אני מצטערת על הכל, אבי, על הכל!  על שהתנגשתי בך בפעם הראשונה שנפגשנו,  על ששפכתי עליך מיץ בקפטריה, על שחשדתי בך שבגדת בי למרות שזה לא היה נכון, שגרמתי לך לקנא, שהכחשתי את אהבתי אליך.. 

אתה בחור טוב, אבי. לא מגיעה לך אחת כמוני. אני לא הייתי מספיק טובה בשבילך. 

אני עכשיו גוססת, אני לא אהיה איתך יותר, לא ארגיש את מגע שפתיך הרכות, את ידיך הנעימות שמלטפות את פניי, 

את החיבוק החם והאוהב שתמיד הענקת לי. 

עוד מעט אני הולכת לעולם האמת, אתה לא תראה אותי יותר, אבל אני יצפה בך מלמעלה. תהיה חזק, אבי.

 תמצא לך מישהי חדשה שתאהב אותך, כי מגיע לך. 

תזכור- אני תמיד אוהב אותך!!!

 תמסור לחברותיי, לאמא שלי.. 

שאני אוהבת אותם למרות שמאמא שלי תמיד הכחשתי זאת.                                              

  להתראות, אני אתגעגע!                                                                                

 עיין". 

 הוא סיים לקרוא בקול רועד "אני אתגעגע אלייך". 

"כולנו נתגעגע אלייך" בכה והשעין את ראשו על הקבר.