בואו נצחק כולנו ביחד:"חעחעחעעחחעעח"
אז מה קורה אנשים? קלטתם שעבדתי עליכם???
אם עדיין לא אז תחשבו לעמוק..מי הורג את הדמות הראשית שלו? איך תהיה עונה שניה בלעדיה?
אנשים (פניה),ממש קל לעבוד עליכם XD
רציני אתם לא מכירים אותי? אני הכי מפתיעה בעולם..טוב עכשיו אתם יכולים להתרגל לזה..
כ"כ הצחקתם אותי בתגובות לפרק 49 XD;לא הפסקתי לצחוק
תודה רבה לכולם..ונעבור לפרק הבאמת אחרון :)
מי שרוצה להזכר מוזמנת להכנס לפרק 49ולרענן את הזכרון D:
"לא,לא" הסתובבה במיטתה מצד לצד "לאאאאאאאאאאאאא!!!!!!" צעקה ונפלה ממיטתה
היא התעוררה בבהלה,זיעה קרה היתה על פניה
"איפה אני?בגן עדן?!" שאלה בחשדנות "רגע,אני בחדר שלי בבי"ס וללא ספק בי"ס לעולם לא יהיה גן עדן!" מלמלה לעצמה "אני מתה?איפה המלאך שצריך ללוות אותי?!" התהלכה בחדרה מבולבלת
לפתע עדי וענבל נכנסו לחדר
"עדי,ענבל" רצה וחבקה אותן "רגע,גם אתן מתות?" שאלה
"מה?" שתיהן שאלו וגיחחו
"רגע,אני לא מתה?" שלה בחוסר הבנה
"לא! בדיוק באנו להעיר אותך,על מה את מדברת בכלל?"
"כל זה היה רק חלום?!"
"כן,ישנת 12 שעות,חשבנו שהיית מותשת מאתמול-מהבגרות באזרחות שעשינו"
"אבל היינו שלשום במסיבת סוף שנה נכון?" שאלה מעיין עדיין מבולבלת
"לא חחח מסיבת סוף-שנה היום" גיחחה עדי
"אבל..המסיבה..והשיר שאבי כתב..וההשתכרות ואח"כ נדרסתי,מה כל זה היה חלום?!"
"כנראה שכן...חלום ארוך במיוחד!"
"חחח כן,זה לא הגיוני במיוחד שהמנהל מאשר לכולנו לצאת" גחחה "אז..אבי לא יודע שאני עדיין אוהבת אותו,לא התוודתי בפניו נכון?"
"לא,את לא"
"ואמיר?אני חברה של אמיר?"
"לצערי כן"
"אבי צדק בחלום,אני פוגעת באמיר בלי לשים לב אפילו,אני חייבת להפרד ממנו" מלמלה לעצמה
"אה?" שאלה עדי בחוסר הבנה
"כלום,כלום לא משנה" אמרה "מתי המסיבה היום?"
"ב19:00 באולם ספורט,ד"א המנהל אמר שבנות צריכות ללבוש שמלות מהודרות והבנים צריכים ללבוש טוקסידו" השיבה לה עדי
"מה?מתי הוא אמר את זה?" שאלה מעיין בבלבול
"אתמול,בדיוק אחרי הבגרות,מתי שרצת לחדר"
"ומה קרה שצריך להתלבש מהודר?מה קרה זה נשף סיום או משהו?!"
"כן,המנהל אמר משהו בסגנון..משהו שקשור למסורת..והוא היה בשוק שלא ידענו את זה..לא יודעת לא בדיוק הקשבתי לברבורים שלו
"מאיפה עכשיו אני ישיג שמלה?" מלמלה לעצמה,היא ניגשה לארון הבגדים שלה
"לא,אין לי פה שום שמלה" סגרה את הארון אחרי שעיינה בו
"למען האמת גם חי אין" אמרה עדי
"כן,וגם לי" הוסיפה ענבל
"אז בואו נצא עכשיו! אני יודעת בדיוק איפה יש בגדים שווים!" חייכה מעיין
"טוב,אז אני צריכה להתקשר להורים שלי,לבקש מהם כסף" אמרה עדי
"לא לא לא,בואו איתי אני יודעת איפה אפשר למצוא" אמרה "אבל קודם אני צריכה לצחצח שיניים"
"לאן את לוקחת אותנו?" שאלה ענבל בעודם נוסעים במונית
"רגע!אני מכירה את הדרך הזאת! זה הבית שלך!" נזכרה עדי
"נכון! יש לך זיכרון טוב" צחקה מעיין
"תודה" מעיין שילמה לנהג ושלושתן יצאו לכוון הבית
"הנה!" פתחה את הארון בגדים
"מעיין,זה מקסים!" ענבל הוציאה שמלה מהארון והצמידה על גופה
"כן..הכל "הודות" אמא שלי,היא כריחה אותי ללבוש את השמלות האלה למסיבות שהיא הייתה לוקחת אותי: היא חיטטה בין הבגדים "הנה! זה בשבילך" הגישה לעדי שמלה "זה מוצא חן בעינייך?" שאלה
"בשבילי?" התפלאה
"כן" הנהנה בראשה
אבל...אבל זאת שמלה ממש יפה..מה את תלבשי?"
"לי אל תדאגו..לכו תמדדו את השמלות.." דחפה אותן לחדר הסמוך
"אבל.."
"שום אבל!" השתיקה אותן "אני לא לובשת אותם זה בסדר"..
"המסיבה התחילה מלפני רבע שעה!!!אתן כבר מוכנות?" שאלה בלחץ ענבל
"ענבל תרגעי!לא יקרה כלום אם נאחר קצת" ירדה מעיין במדרגות עם נעליי עקב בידיה
"וואו מעיין את נראית מדהים!" שיבחה ענבל
"כן אני יודעת" גחחה והתיישבה על מיטתה
"הפעם אני זאת הראשונה שמוכנה" חייכה אליה
"כן,ועדי ממשיכה להיות תמיד האחרונה,אני לא מבינה כמה זמן לוקח לבן-אדם להתארגן?! היא מזכירה לי את אמא שלי..." אמרה בעודה נועלת את הנעליים "ואת יודעת מה הכי מעצבן אותי?!"
"מה?"
"שלכיתה י"ב השכירו אולם מחוץ לבי"ס ואותנו השאירו בבי"ס,ועוד איפה? באולם ספורט!"
"טוב מעיין,אל תשכחי שהם כיתה י"ב וזה טקס הסיום שלהם,גם לנו יעשו ככה שנה הבאה"
"אני כבר מתה לסיים את הלימודים"!
"לא נורא..נשאר לנו רק שנה...זה עובר מהר"
"טוב אני מוכנה" ירדה עדי במדרגות
"סוף-סוף פרינססה! כבר פחדתי שלא תגיעי בזמן לפגוש את הנסיך" אמרה מעיין בשילוב ידיים
"חח על איזה נסיך בדיוק את מדברת?"
"בכל מסיבה יש הזדמנות לפחות לנסיכה לפגוש את הנסיך שלה! קדימה בואו נלך! נפסיד את כל הכיף בלהציק לאשלי!" משכה את ידה ושלושתן יצאו מהחדר
האולם היה חשוך,אורות קטנים נצנצו מהתקרה,המוזיקה הייתה רועשת וחזקה,שלושתן נכנסו לאולם
"וואו מעיין את נראית ממש טוב!" ניגש אליה אמיר "אכפת לכן אם אני אגנוב אותה מכם?" פנה לעדי וענבל
"לא,בכלל לא תהנו" אמרה ענבל
הוא תפס בידה ושתיהם נכנסו לרחבת הריקודים,הם רקדו ביחד שיר ועוד שיר אבל מעיין לא הרגישה בנוח עם זה..היא חייבת להגיד לו..היא חייבת להפסיק לפגוע בו
לאחר השירים הקצביים,הגיע הזמן לשירים שקטים יותר..
"אחי תפסיק עם זה!" אמר רועי
"להפסיק מה?" שאל בחוסר הבנה
"אתה נועץ בה מבטים מהרגע שהיא נכנסה..תפסיק עם זה"
"לא אני לא" אמר עדיין בוהה בה
"תסתכל עליי שאני מדבר איתך!" סובב את ראשו
"מה?" נאנח
"אתה צריך לשכוח אותה! תראה איך היא מאושרת עם אמיר" הצביע עליהם "תן לה לחיות לנפשה"
"אני לא יכול!" אמר ועזב ת המקום
הוא נכנס לרחבת הריקודים מתקדם לעברם
"אמיר,יש לי משהו להגיד לך" אמרה מעיין
"כן תגידי"
"אהמ..אהמ"
הם הסתובבו לעברו
"אפשר לגנוב אותה ממך לכמה רגעים?" שאל אבי
"שניה היא צריכה להגיד לי משהו.."
"טוב זה לא כ"כ חשוב,זה בסדר" ניסתה להתחמק
אבי תפס את ידה ושניהם התרחקו מאמיר
הוא הניח את ידו על מותניה והושיט לה את ידו השניה
"אני לא חושבת שזה רעיון כ"כ טוב" הסירה את ידו מעליה
"תקשיבי,אני לא מבקש הזדמנות נוספת ואני גם לא מבקש שתחזרי אליי,כל מה שאני רק מבקש זה ריקוד אחד,בבקשה" התחנן אליה
"בסדר" נאנחה
שיר חדש התנגן,הם רקדו צמודים אחד לשניה
"אני לא מרגישה בנוח עם זה" אמרה "אני לא אוהבת סוג כזה של ריקודים"
"זה בסדר" הרגיע אותה "תעצמי עיניים ותני למוזיקה לקחת אותך"
היא סגרה את עיניה ונצמדה אליו שוב,הוא הריח את ריח הבושם בשיערה
היא הרגישה פתאום שאין אף אחד באולם,כאילו היא ואבי נותרו לבדם
"נראה לי שנסיכה מצאה את הנסיך שלה" לחשה עדי לענבל
==למחרת בשעות צהריים==
"אז כינסתי אתכם כאן היום כדי להודיע לכם שהלהקה יוצאת להפסקה במהלך חופשת הקיץ" הודיע אבי
"מה?למה?" שאלה מעיין
"אני נוסע לנסיעת עסקים עם אבא שלי לחו"ל" אמר "אבל אם אתם מתנגדים להפסקה הזאת אפשר למצוא לי מחליף"
"לא!" אמרה אשלי "גם אני רציתי להודיע לכם שאני טסה למיאמי בחופשה" סלסלה את שיערה
"מה?אני היחידה שתשאר בארץ?" שאלה מעיין "אז כנראה שאצטרך למצוא לי חופשה" הוסיפה
"זה בסדר,גם אני נשאר בארץ..מסיבות ברורות..." צחק תום
"אז שתהיה לכולנו חופשה נעימה...נתראה שנה הבאה...אבא שלי מחכה לי בחוץ" אמר אבי,הרים את המזוודה הגדולה שהייתה מונחת על הרצפה והתקדם לכוון היציאה
"אז ביי תום,נתראה מתישהו תצור קשר..ו..אתה יודע תבוא לבקר לפעמים" אמרה מעיין
אשלי הסתכלה עליה וחיכתה גם כן היא למילת פרידה אבל כמובן שמעיין התעלמה ממנה "הלכתי לארוז!ביי" הלכה לכוון מגורי הבנות
"אז עדי..מה את עושה בחופשת הקיץ?" שאלה מעיין בעודה אורזת את הבגדים במזוודה
"לא יודעת..לא תכננתי משהו ספציפי.." השיבה לה "להיות בבית..לטייל.."
"גם אני לא תכננתי כלום..בואי נחשוב על משהו ביחד.." אמרה "להורים שלך אין התנגדות נכון?"
"לא להפך.."
"אז יופי..בואי נחשוב על משהו ביחד..למשל איפה אף פעם לא היית ותמיד רצית ללכת?"
"חחח אם זאת שאלה אז התשובה שלי שלא הייתי באף מקום"
"אז לאן את רוצה ללכת?"
"לא יודעת..אני לא מכירה הרבה מקומות"
"אני תמיד רציתי ללכת לקאריביים".. אמרה בפרצוף חולמני
"קאריביים?! כן! נכון זה אפשרי!"
"אנחנו יכולות לשכב על החול" אמרה מעיין
"החול.." חזרה אחריה
"ולשחות בים.."
"הים..."
"ולתפוס קצת שמש.."
"שמש..."
"אמממ..סליחה שאני מפריעה לפנטזיות שלכן אבל יש לי משהו חשוב להגיד" התפרצה ענבל
"רגע!" אמרה מעיין " ואפשר.."
"זה ממש חשוב" קטעה את דבריה
"מה כ"כ חשוב מתכנון חופשת הקיץ?!"
"אממ..שנה הבאה אני עוזבת את הבי"ס" אמרה ענבל בעצב
"מה?למה?" הן היו בשוק
"תראו" נאנחה "כבר נמאס לי לבוא לבי"ס ולחזור כל יום,אז נרשמתי לתיכון קרוב לבית שלי"
"ענבל את יודעת שנתגעגע אלייך המון!" חיבקה אותה מעיין
"גם אני אתגעגע אליכן,אבל אל תדאגו אני יבוא לבקר שנה הבאה כשיסתדר לי "
"איך נסתדר בלעדייך שנה הבאה? מי תעזור לנו בהכנת שיעורי בית?" שאלה מעיין
"אל תדרגו..כבר תמצאו מישהו חדש וחוץ מזה אתן יכולות להתקשר אליי" חייכה אליהן בעצב "בואו" לקחה אותן ושלושתן התיישבו על המיטה "אתן יודעות מה למדתי השנה? למדתי שיש חברות אמת..אני מודה לכן על הכל! הייתן חברות נפלאות..תמיד תמכתן בי כשהייתי צריכה,עזרתן לי,לימדתן אותי חכמת חיים,אני ממש הולכת להתגעגע אליכן" אמרה ענבל
"אני למדתי.." המשיכה מעיין "למדתי הרבה השנה.והבנתי..הבנתי שהבי"ס הזה לא כ"כ גרוע כמו שחשבתי שהוא יהיה,בכל מקרה אם מתרגלים ומתעלמים מהלא רצויים אפשר לחיות עם זה" צחקקה מעיין "השנה מצאתי אהבה וגם איבדתי אותה" פרצופה נהפך לרציני "עשיתי טעויות ושטויות אבל מטעויות לומדים..אני מקווה מאוד ששנה הבאה הכל ישתנה לטובה,כי אני רוצה להשתנות..אני רוצה להפוך לבן-אדם טוב.."
"את בן-אדם טוב מעיין..תפסיקי לדבר שטויות.." אמרה עדי
"את האמת?אני לא מתחרטת השנה על מה שעשיתי ואני יודעת שהלכתי בדרך שלי..ומי שעמד בדרך שלי?! הבין ממש שלא כדאי לו" סיימה את דבריה מעיין
"אני עדיין לא מאמינה שענבל לא תהיה איתנו יותר.." מלמלה עדי
"עדי תרגעי! את מדברת כאילו אני מתה..אל תשכחי אני כאן!אני לא כ"כ רחוקה אתן יכולות לבקר אותי אחרי בי"ס ואני אתכן..ואל תדאגו בטוח תמצאו לי מחליפה"
לאחר שהבנות סיימו את השיחה בניהן כל אחת לקחה את חפציה וירדה ללובי
מעיין פסעה לכוון היציאה ,לכוון החופש,אך משהו עצר בעדה
היה לה קשה להאמין אבל היא תתגעגע לבי"ס,לצחוקים בכיתה,להצקות לאשלי-הרי מי יציק לה במהלך החודשיים הבאים?! אבל בעיקר,היא תתגעגע לאבי ולרגעים שהם היו ביחד
היא לקחה מבט אחרון,מבט אחרון לפני שהכל נגמר,והחופש מתחיל
מבט אחרון-לזיכרון,מבט אחרון-למסקנות,בידיעה שהכל הולך להסתדר שנה הבאה
וכך,היא פסעה,פסיעה אחת אל מחוץ לשער,"הפסיעה אל החופש".
אז..איך? איך הסיום? לא תכננתם את הפרק הזה נכון?
אז עכשיו אני יכולה להגיד..לאחר 3 מחברות ושנה וחצי של כתיבה (עם הפסקות כמובן להל"ן פרוט ב"אודות הבלוג") הסיפור מצא את סיומו
תשאלו אם אני שמחה?לא-ממש לא! אני מאושרת!!!!
אני מודה לקוראות המקסימות שלי,לכל אחת ואחת מכן,אני אוהבת אתכן!!!
אז..זהו..בקרוב עולה עיצוב חדש
נתראה עד אז...
ד"א אהבת ת'סיפור? מוזמנת להמליץ הלאה D: לא אהבת ת'סיפור? מוזמנת לצאת מהבלוג כי את לא רצויה פה D:
see you next season (סורי תמיד רציתי להגיד את זה D:)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
לצידך תמיד-בדם קר