ביקשתן ממני פיצוי על זה שחודש וחצי לא עדכנתי? ביקשתן פרק מהר?-אז קיבלתן!
אני ביקשתי משו בתמורה ממכן? כן! קיבלתי?-לא! 3 מתוך 30 שלחו לי מכתב המלצה..אני ממש מודה לכן על ההתחשבות -.- זה לא ממש כיף שההתחשבות תהיה חד צדדית 
מה שהבנתי שאתן לא רוצות לתת טלפון-ת'אמת? זכותכן המלאה אז במקום לוותר בכלל על הרעיון קצת חושבים ושולחים לי מכתב המלצה בלי טלפון
הבקשה כ"כ קשה? אם כן תגידו לי...אני לא אחת שאוהבת להתחנן אבל זה ממש חשוב לי הדבר הזה אז אני מבקשת ומבקשת קיוותי ללפחות 20 מכתבי המלצה כדי שאני אוכל לשלוח להם אבל כמה יש לי? סה"כ 7
אני לא חושבת שזה יזיז להם במשו
אז עכשיו זאת הפעם האחרונה שאני מבקשת-כי זה כבר לגמרי נמאס עליי -.- לכתוב ככה:
"לכבוד הוצאת ספרים זמורה ביתן/כנרת/דביר שלום,
שמי הוא ___ בת__ ואני גרה ב___
קראתי את הספר "לצידך תמיד" של הכותבת ליאת שוורץ,ממש אהבתי את התוכן ההומוריסטי וה_______________________
בלה בלה בלה.....
אשמח מאוד אם הוא יתפרסם ויצא לאור ואשמח לקנות אותו
בתקווה וציפיה רבה.
______ מס' טלפון_____ (לא חובה!!!!)"
==
אתן לא חייבות לכתוב בדיוק אותו דבר,כל אחת תגוון שזה לא יהיה יותר מדי חשוד -.- ותנסו לשכנע אותם למה הכי כדאי לפרסם את הספר!
את המכתבים יש לשלוח לכתובת [email protected] ובבקשה תמהרו :)
תודה.
תמונות מפורים-התחפושת לא יצאה כ"כ מוצלחת כי הפאה נורא נורא בלונדינית :S
אז הרעיון היה להיות פאקצה :)
ויאללה עכשיו לפרק :
תום הגיע לח"ול כדי להחזיר את אשלי
ויקי חזרה מחו"ל וכשגילתה שיש בביתה "נמלטת" היא התעצבנה ורבה עם מעיין
עדי החליטה שהיא הולכת להסגיר את עצמה וכך למחרת בבוקר היא פנתה לתחנת המשטרה
"אני לא מאמינה שאני עושה את זה!"
"נו מעיין בואי!" משכה אותה חזק
"לא! לא!" מעיין ניסתה להתייצב אבל עדי משכה אותה יותר חזק מה שגרם למעיין לגרור רגליים.
"שלום,אני עדי מיכאלי הבת המאומצת של נורית ויעקב...אתם מחפשים אחריי ואני בכלל הייתי בחופשה..שמעתי שההורים שלי בכלא ונתקפתי הלם...באתי לפה ברגע ששמעתי" אמרה לפקידת הקבלה בתחנת המשטרה
"רק רגע בבקשה" חייכה והרימה את שפורפרת הטלפון "יוסי,יש פה מישהי בשבילך" לחשה "עוד רגע בבקשה"
"אין בעיה" חייכה עדי חיוך מזויף
"שלום עדי,אנחנו בחיפושים אחרייך כבר זמן מה..." יצא האיש לבוש המדים עם הכרס הגדולה מחדרו
"הייתי בחופשה ובאתי ברגע ששמעתי" עדי עשתה פרצוף מודאג
"יפה! בזמן שאת בחופשה אנשים מחפשים אחרייך...מזכיר לי קצת את עצמי..."
עדי צחקה צחוק מזויף "כן,אבל העיקר שאני פה עכשיו" אמרה בביטחון "אז מה רציתם לומר לי?"
"זה סיפור ארוך..בואי אחריי" הושיט את ידו והצביע לכיוון הדלת האפורה
עדי ומעיין נכנסו לחדר,הוא היה קטנטן וצפוף וברקע היה ריח חזק של זיעה.
"אל תזוזו אני כבר בא!" אמר השוטר השמנמן
"כן,כן מה שתגיד" אמרה עדי
"יואו! הוא לא שמע מה זה דאודורנט!" מעיין אמרה וסתמה את אפה
"נו איפה הוא? כבר שעה וחצי אנחנו יושבות בחדר המסריח הזה! אני הולכת!" עדי קמה ואחריה מעיין,הן לא התאמצו להגיע לדלת כי היא הייתה ממש מאחוריהן,עדי פתחה את הדלת.
"רציתן ללכת לאנשהו?" שאל יוסי השוטר
"כן,רצינו לברר מה קורה! למה אנחנו נמצאות בחדר שעה וחצי ועדיין לא באת!" השיבה עדי בכעס
"התעכבתי כי הבאתי מישהי..."
"אורית! מה שלומך?"
"אני בסדר תודה,שנתיישב?" שאלה
"כן בטח"
" יוסי,תשאיר אותנו לבד" לחשה אורית לשוטר
"בסדר" ענה במרמור וגרר את עצמו אל מחוץ לדלת
"תראי עדי" אורית התיישבה על כסא המנהלים השחור ושילבה את ידיה "כפי שאת יודעת ההורים שלך בבית-סוהר ואת היית אמורה לחזור לבית יתומים עד שימלאו לך 18"
"הייתי אמורה?" קטעה אותה "למה הייתי?"
"בגלל זה חיפשנו אותך כ"כ,לאחר שההורים המאמצים שלך נעצרו,בדיוק בזמן ההורים הביולוגים שלך באו לבית יתומים לחפש אותך,הם התחרטו על הרגע שהם נטשו אותך וניסו לאתר אותך במשך שנים...הם רוצים אותך בחזרה עדי!"
"ה...ה..ההורים שלי?!" בלעה את רוקה
"כן! ובעוד מספר דקות גם תכירי אותם!"
שימו לב יש שם של פרק חדש (עד עכשיו הנושא היה "הבריחה מהמציאות")
פרק 16
==אהבה אחרת?==
"בעוד מספר דקות אה?" עדי רקעה ברגליה "שלושת רבעי שעה אני מחכה להורים האלה!" אמרה בכעס
"אני תכף מצלצלת לברר מה קורה איתם" השיבה לה אורית,היא חייגה את המספר וחיכתה. "הלו..הלו...אני לא שומעת...הו! עכשיו אני שומעת...רציתי לברר מה קורה,כן,למה אתם לא באים? אה הבנתי..כן אני יודעת היא תתאכזב...טוב לא נורא...כן..ניפגש בפעם אחרת...אוקיי,גם לך,ביי"
"מה? הם לא מגיעים?" התעצבנה עדי
"אבא שלך אמר שהגלגל של המכונית התפנצ'ר והוא מחכה לגרר....הם ייפגשו איתך בפעם אחרת עדידוש'קה.." ניחמה אותה אורית
"אבל..אבל..חיכיתי להם כל כך!" הדמעות פרצו מעיניה
"לא נורא,העיקר שהם מצאו אותך ואת מצאת אותם,זה לא כ"כ ישנה אם המפגש יתקיים בעוד מספר ימים,העיקר שמצאת את המשפחה שלך!"
"אוקיי....לפחות מותר לי לדעת איך קוראים להם?" ניגבה את דמעותיה
"כן,לאמא שלך קוראים אנסטסיה ואבא שלך ביקש שאני לא אומר את שמו.."
"מה? למה? מה כל המסתוריות הזאת?!"
"הוא מעדיף שקודם כל תראי אותו ואז תביני למה הוא לא רוצה שתגלי את שמו..."
"אני מכירה אותו?" היא שאלה ואורית לא ענתה "אורית?"
"הוא..הוא טוען שכן..אבל אני לא יכולה לגלות לך..את זה תראי כשתפגשו..."
"רגע רגע...אמרת שלאמא שלי קוראים אנסטסיה נכון?"
"כן" אורית הנהנה
"אנסטסיה זה שם רוסי...זה אומר שאני רוסיה? ואם כן מאיפה אני אדע...אולי אני גויה בכלל?!?!" עדי אמרה מזועזעת
"כן עדי,ההורים שלך רוסיים מה שעושה אותך רוסיה ואל תדאגי את יהודייה"
"פוווו זו תחושת הקלה" הוקל לעדי מאוד,עכשיו היא הבינה מאיפה קיבלה את גוון עורה הבהיר ואת האף המיוחד שלה,עכשיו היא שמחה שהיא יודעת פרטים על ההורים הביולוגים שלה לאחר חיפושים רבים אחרי הוריה בשנתיים האחרונות
"עדי? עדי?" מעיין נפנפה בידיה מול פניה של עדי
"אה? מה?" היא התעוררה מהרהוריה
"את מרחפת! בואי נלך...אורית כבר הלכה...את ממש מתנהגת כמו זומבי! בואי!" מעיין ועדי יצאו מהחדר "תודה,להתראות" מעיין אמרה לפקידת הקבלה
"אני לא מאמינה שאני הולכת לפגוש את ההורים שלי! אחרי כ"כ הרבה חיפושים...זה נראה פתאום כ"כ קרוב!"
"כן,גם אני לא כל כך מאמינה" השיבה מעיין "בהתחלה חשבתי שיכניסו אותך לבית יתומים וכשראיתי את אורית בכלל נבהלתי...הכל קרה כ"כ מהר אבל אני שמחה שזה נגמר ככה,אני שמחה בשבילך"
"תודה רבה,אני שמחה שבאת איתי" חיבקה עדי את מעיין חיבוק מוחצני
"כן עדי,גם אני אוהבת אותך..עכשיו תעזבי אותי לפני שאני נחנקת!!!"
"אבל את יודעת? משהו שאורית אמרה לי לא עוזב אותי.."
"מה היא אמרה?" שאלה מעיין
"היא אמרה שאבא שלי מעדיף שאני אראה אותו קודם...הוא טוען שאני מכירה אותו..את האמת אני לא מכירה כ"כ הרבה אנשים רוסיים..או שאולי ראיתי אותו פעם...אני כבר מבולבלת!"
"אל תדאגי! ברגע שנראה אותם אני יראה להם מה זה לנטוש אותך!"
"מעיין,אל תשפטי אותם...הם חשבו שאני מתה...זה לא אשמתם,אבל מענין אותי לדעת מה עלה בגורלו של הילד שהתחלף איתי!"
"אנחנו נדע הכל ברגע שנפגוש אותם,עדי,נדע הכל" חיוך זומם עלה על פניה
"מעיין מה את מתכננת כבר?!"
"כלום,כלום" התחמקה
"בבקשה ממך,אל תהרסי לי את הרגע,אני מתחננת..." ביקשה עדי בקול רך
"אוף...בסדר!" השתכנעה מעיין "אבל את יודעת מה הכי מעצבן?"
"מה?"
"שמחר צריך לחזור ללימודים...החופש כבר התחיל וכבר נגמר!"
"כן זה מעצבן...אה תגידי!" נזכרה עדי "מה איתך ועם אלכס? אתם כל הזמן ביחד...יוצאים למקומות..יושבים ביחד בקפיטריה ועדיין אתם לא חברים?"
"לא יודעת..הוא לא ביקש ממני עדיין..את האמת-נורא כיף לי להיות בחברתו...הוא נחמד ויפה אבל,אבל ההרגשה שאני איתו היא לא כמו שהרגשתי כשהייתי עם אבי..ות'אמת אני מתגעגעת אליו לפעמים.."
"אז למה את לא חוזרת אליו כבר? רואים שאתם מתים אחד על השני!" צחקה עדי
"זה לא כזה פשוט...ראיתי שבהפסקות הוא מסתובב עם בנות אחרות...נראה לי שהוא כבר שכח אותי..." אמרה מעיין באכזבה
"אני לא מאמינה שהוא שכח אותך כ"כ מהר...אבל..."
"אבל מה?" התקווה נשמעה בקולה
"יש לי רעיון! את אומרת שאת לא בטוחה שאת אוהבת באמת את אלכס,את רק מחבבת אותו.
ודבר שני את לא יודעת אם אבי שכח אותך...אז תשמעי את המוח הגאוני של חברה שלך!"
"נווווווו...." רקעה מעיין ברגליה וצעקה בקול יותר מדי גבוה ואז היא שמה לב שכל האנשים ברחוב מסתכלים עליה "פאדיחות" צחקה "אז..בואי נשמע את "המוח הגאוני" שלך"
"אוקיי אז ככה...תנסי לראות איך יראו היחסים בינך לבין אלכס ובדרך תבדקי את התגובות של אבי כשאת תתנשקי ליידו עם אלכס...שתי ציפורים במכה אחת!" צחקקה עדי
"דווקא רעיון לא רע! כל הכבוד לך עדי!"
"ואת עוד היית קוראת לי טיפשה!" גלגלה את עיניה
"אנייייייייייי?! מה פתאום!" התממה מעיין
"טוב מה שתגידי..."
"אני אתגעגע אלייך מאוד דנה,היום היה היום האחרון שלי בירושלים" הנערה חיבקה את חברתה
"גם אני תהילה! המון!"
"דנה? את בוכה?" התפלאה תהילה
"כן,אני לא מאמינה שאני ל אראה אותך יותר עד שנה הבאה! אני לא מאמינה שאת הולכת ללמוד בפנימייה ה...הדפוקה הזאתי!"
"ששש דנה! תדברי נקי! וחוץ מזה אני אצור איתך קשר בעזרת ה' בלי נדר מדי יום-במייל או בטלפון או אפילו במסנג'ר! ניגבה תהילה את דמעותיה של דנה "ואני מאמינה שמשחררים שם לחופשות,למשל שבוע הבא יום כיפור...אני אחזור ונפגש ונלך ביחד לבית-כנסת ביחד! אחר כך סוכות ואני אהיה שבוע בבית! את רואה כמה הזדמנויות יהיו לנו להיות ביחד?!"
"כן,אבל אח"כ יהיה חודש חשוון וזה חודש בכלל בלי חגים! וחוץ מזה אני יודעת שברגע שתכנסי לפנימייה המפ..ה...הזאת תכירי חברות חדשות ותשכחי אותי!"
"מה? אני לא מאמינה למה שאני שומעת! איך את חושבת שאני אשכח חברה כמוך...שם בפנימייה החילונית הזאת בטח לא יתחברו ל..לדתיה כמוני..." הסתכלה בעצב על פניה של דנה"
"אז למה בכלל את הולכת לשם?" שאלה דנה
"את יודעת שאבא שלי מתחיל לעבוד באיזה בית-חולים בתל אביב...כבר שכחתי את השם שלו..טוב נו לא משנה...בכל מקרה הוא לא יוכל לנסוע יום-יום לתל אביב וגם אמא שלי לא רצתה שהוא יגור לבד בעיר הגדולה אז בנתיים נגור שם ואני יעבור לפנימייה "היוקרתית" הזאת,את חושבת שלא התווכחתי מספיק עם אבא שלי? אבל כבר נמאס לי..."
"אבל תהילה,מה עם הדת? האמונה שלך? יהיה לך כ"כ קשה שם..."
"כן,אני יודעת שיהיה לי קשה...אבל האמונה שלי תמיד תשאר,את הרי מכירה אותי דנה...אני לא מוותרת כזה בקלות.."
"אני יודעת! את עקשנית כמו פרד! אבל אני בטוחה שתמצאי המון חברות שם...לא חסר לך כלום לולי,את חכמה,יפה ובעיקר מצחיקה!"
"תודה רבה דנוש' " תהילה חיבקה אותה שוב "אבא שלי מחכה לי למטה...תמסרי לנועה ולהודיה המון אהבה בשמי וגם את געגועיי!"
"ביי לולי" – "ביי דנוש' " ,אמרו שתיהן במבוכה-וכך נפרדו
"יאללה בואי נארגן דברים למחר!" אמרה מעיין לעדי ודפקה על דלת ביתה
"מעיין? עדי? חשבתי שכבר לא תגיעו!" אמרה ויקי "אז מה קרה בסוף?"
"כמעט הכרתי את ההורים הביולוגים שלי אבל אז קרתה תקלה ואני אפגוש אותם רק בעוד מספר ימים..." השיבה עדי
"אני שמחה שזה נפתר בצורה הזאת!" השיבה ויקי בחיוך "אה מעיין,יש לך אורח..."
"אורח?"
"כן" הנהנה בראשה "בסלון"
מעיין התהלכה לכיוון הסלון "אלכס?"
"מעיין!" אלכס קם מהספה
"מה אתה עושה פה?"
"חשבתי על זה כל הלילה ולא יכולתי לדחות את זה למחר!"
"מה? חשבת על מה?" השיבה בבלבול
"יש לי משהו להגיד לך ואני דוחה אותו כבר הרבה זמן...ועכשיו אזרתי אומץ ובאתי להגיד לך את זה!"
"אוקיי..מה יש לך להגיד לי?"
אלכס התקרב אל מעיין והסתכל בעיניה "אני..אני אוהב אותך! אני מטורף עלייך מהרגע הראשון שראיתי אותך ואני..אני מקווה שגם את מרגישה ככה..וזה,זה מטריד אותי..גם..גם...מה את חושבת?"
"אני...אני.." היא באה לדבר אבל פתאום פניו של אלכס נהפכו בדמיונה לפניו של אבי "כן...גם אני אוהבת אותך"
"תראי איזה מרגש" לחשה ויקי לעדי ששתיהן צפו מהצד
"כן" הנהנה עדי
"אז אם כך.." אמר אלכס וקירב את פניו לפניה של מעיין,היא עצמה עיניים והרגישה את נשימותיו ואז את מגע שפתיו הרכות
מתח אה? זה עוד כלום ^^"
ביקשתי ממכן לשלוח לי שמות -קיבלתי את כולם ומתוכם עשיתי הגרלה והנה לכן! דמות חדשה בשם תהילה!
תהילה היא בעצם חלק ממני (לכל הדמויות יש חלק ממני בעיקר למעיין אבל יש גם חלק שאתן לא מכירות בי וזאת תהילה ) כי בעצם כולכן יודעות/לא יודעות שאני דתייה
אז חשבתי להכניס לכן קצת מחיי היום-יום שלי (כל הסיפור כמעט הוא מחיי היום-יום שלי XD) והכנסתי דתיה כדי שתבינו מה אני עוברת :)
==
אם אתן מכירות מישהי שאוהבת לקרוא אתן יודעות..אתן תמיד יכולות להמליץ לחברות...(וגם אם לא זה הזמן להתחיל לקרוא XD)
יאללה עפתי ואל תשכחו את הבקשות שלי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
לצידך תמיד-בדם קר