לצידך תמיד ^_^

הודעה חשובה ביותר!

אני יודעת שזה קצת יאכזב אתכן אבל אני לוקחת שבועיים הפסקה מ"לצידך תמיד" קשה לי מאוד להקביל בין העבודות (גם לעבוד עד מאוחר גם לכתוב גם לסדר דברים אישיים שלי וכו') ז החלטתי לקחת שבועיים חופש,אבל! לא מהבלוג אלא מהכתיבה

בנתיים בשבועיים האלה של ה"מנוחה" אני שמה בבלוג 2 חלקים מסיפור בהמשכים שאני וחברה שלי חני כתבנו..הוא מצחיק ביותר הוא כמו שמו "דברים שרציתי לעשות" ,

רוב הקטעים זה דיבורים שלי ושל חני באמת אולי ככה תבינו את הסגנון דיבור שלי XD

אני כמובן צינית ביותר וחני  ג"כ..טוב על  מה אני חופרת? תקראו תבינו...

בס"ד

האגדה מספרת על שתי בנות,בעלות חולמות ושאיפות רחוקות מהמציאות .

במהלך חייהן הן הגיעו למסקנה ששום דבר הוא לא בלתי אפשרי,אלא אם כן יש לך מספיק אומץ,כמובן,והחליטו להגשים את כל חלומותיהן.

מהסיפורים הבאים ניתן להפיק מוסר השכל,שהכל ניתן להשיג,אם יש לך חבר טוב לצידך,

תושיה וחזון.ואז במילא הגשמת חלום.

            דברים שרצינו לעשות- הספר-

1.סופו של בנדקיטוס ה-16

היה זה יום לימודים רגיל,ישבנו עם המחנכת ודיברנו על ביקורו  של האפיפיור ימ"ש בארץ

"בנדקיטוס ה-16?" ליאת שאלה את חני "מה זה השם המוזר הזה?"

"הוא סתם ממציא מספר כדי שיחשבו שהמשפחה שלו חיה הרבה זמן" השיבה לה חני כיודעת דבר

"מאיפה הוא הביא את השם הזה? עזבי את המספר"

"נו באמת,את לא יודעת שקוראים לי חני פרץ פאוליטה יוחחנובה צ'וריטה  לחמנינוב ה-33?" שאלה חני בציניות "אני פשוט לא מתגאה בזה..."

"שמעת שרצו לסגור את הכותל בשבילו? איזה חוצפה!!!!" אמרה  ליאת  בנימה עצבנית

"אני הכי מבינה את רב הכותל,שלא הסכים שיסגרו את הכותל בשביל כולרה כמוהו" הצטדקה חני "למה מה קרה?" הוסיפה

"יואו אני כ"כ שונאת את הנאצי הזה ימ"ש" אמרה "את יודעת שהוא היה בצבא של היטלר שר"י?"

"יואו הייתי רוצה לפוצץ את החתיכת מסריח הזה!!! בא לי להתנקש בחייו!!"

ודבר שהיא קראה גרם לה עוד יותר להתעצבן,וזה היה הדבר הבא:

בושה!

"לפני עשרה ימים היינו כולנו עדים לביקורו של 'הוד קדושתו' האפיפיור,כאשר כאן המקום לשאול את העיתונאים והפרשנים השמאלנים 'מה קרה?,השתגעתם? הנהגת המדינה השתגעה?' איזה כבוד נתנו לאדם שבצעירותו שירת בצבאו של היטלר ימ"ש?

אולי שכחנו כמה אינקוויזיציות עברנו ע"י אותם נוצרים שכביכול "אוהבים אותנו",אולי שכחנו את השואה האיומה,אותה שואה שלא נשמע שם קול אחד שיצא מפיו של 'הוד קדשותו'. בושה!! אני לא מדבר שעלות ביקור האפיפיור בארץ עלה לקופת המדינה 43 מליון ₪ .

כסף לקצבאות הילדים אין,אבל כדי להביא כ"כ הרבה רפש וזוהמה לארץ יש הרבה מאוד כסף .

80 אלף שוטרים וכוחות ביטחון אבטחו את האפיפיור במהלך ביקורו בארץ,בושה,כל השנה אומרים שאין כוח שיטור למנוע פשעים ברחבי הארץ,אבל בשביל לשמוע על זבל כמוהו מה לא עושים?

איני רוצה לדבר על החנופה של חברת הדואר שברוב צדקותה הוציאה חבילת בולים עם דיוקנו של בנדקיטוס (הזבל) אותו בנדקיטוס שלא הסכים להוריד מעליו את הצלב במהלך ביקורו בכותל המערבי (זבל!!)"

"ואפשר לחשוב מה הביקור שלו בכלל תרם לי?" תהתה חני "רק כאבי ראש,לא יותר.

בחייאת ליאת בואי נעשה לו משהו,בואי נתנקש בחייו! מה את אומרת?"

"אמממ..ת'אמת  לא אכפת לי,רוצה? אין לי בעיה היום אני לא עסוקה"

"מה זה התשובה ההססנית הזאתי? או שאנחנו עושים את זה או שלא,ואם אנחנו עושים את זה אז אנחנו צריכות להיות מוכנות למות למען זה"

"אאאאא.....למות?" שאלה ליאת בקול מודאג

"כן!!! זה משימה לאומית! את יודעת כמה יהודים סבלו בגללו? את יודעת כמה יודו לנו אם נתנקש בחייו? אנחנו צריכות להיות מוכנות להכל החל מעינוים,כלא  וכלה בהרג ומוות"  אמרה בנחישות

"זה אותה מילה 'הרג-מוות' "

"ששששש.....רק רציתי להיות דרמטית"

"אל תהשהשי אותי" נעלבה ליאת "אז מה עושים?"

"אני אמרתי לך מה עושים! אז את מוכנה או לא?"

"אחלה" משכה בכתפיה ליאת

"טוב" חיככה חני את ידיה זו בזו "דבר ראשון אנחנו צריכות לשנות זהות. מעכשיו אנחנו בנים"

"למה בנים? אבל בנים הם מסריחים!" אמרה ליאת

"יותר קל להסתדר בתור בנים" אמרה "מנסיון"

"אז אנחנו צריכות לשנות תדמית.אחרי הבי"ס את באה אלי? נפשוט על הארון של אחי  ונגזור את השיער,נעשה כל מה שידרש מאתנו להראות כבנים"

"שיער?" יבבה ליאת "אבל השיער שלי חשוב לי!!!"

"ולי חשוב שלא יחשבו שאני בן!!! אבל יש לנו כאן משימה לאומית! טוב למות בעד.....אממממ..עזבי לא שווה למות בגללו. אני מקווה שנצא מזה בחיים"

"אבל השיער.." המשיכה ליאת ליבב

"די עם השיער הזה כבר! תתעשתי! הוא ג"כ מכוער!"

"באמת?" שאלה ליאת "אז למה בחיים לא אמרת לי?"

"יש הרבה דברים שלא אמרתי לך וגם אני לא אגיד לך אלא אם כן יהיה צורך דחוף. ועכשיו זה צורך דחוף!-תגזרי ת'שיער!!" צעקה ואז נרגעה באחת "כפי שאמרתי לפני שהצקת לי עם ההערות שלך על השיער,אנחנו צריכות לקבל מראה של בנים. אח"כ אנחנו מצטלמות  פספורט ואז אנחנו מוציאות ת"ז מזויפת בתור בנים"

"איך נעשה את זה?"

#בבית#

הבנות עמדו בפה פעור מול ארונו של רון,אח של חני.

"וואי,איזה בלגן..." אמרה ליאת "התרשמתי"

"אה,זה?" שאלה חני והצביעה על הבלגן הנורא ששרר שם "זה כלום לעומת שלי.."

ליאת גלגלה את עיניה ופנתה לשלוף חולצה אקראית מהארון.

"פייי....החולצה של אח שלך מסריחה" אמרה ליאת וזרקה בגועל את החולצה שהרימה בקצות אצבעותיה

"תני לי להריח" אמרה חני בשלווה והרימה את החולצה מהרצפה והריחה "מטומטמת! זה בושם..."אמרה חני "אם כי באמת מסריח" הוסיפה במחשבה שניה

"את לא רצינית עכשיו שאני צריכה ללבוש בגדים של בן! זה גדול עלי!" נגעלה ליאת

"לא נורא" ניחמה חני "יש לך מזל שראפרים עכשיו באופנה"

"וואי" היא כמעט בכתה "ממש מזל"

"השיער!" הכריזה חני ולקחה מספריים גדולות כשהיא עושה תנועות גזירה מאיימות באויר "יש לי נסיון,גזרתי לאחותי אינספור פעמים את השיער"

"באמת?" התעודדה ליאת

"כן,באמת" אמרה חני "וזה היה אחרי שהדבקתי לה מסטיק לשיער,היא לא יצאה מהבית במשך חודשיים.אבל בסוף זה עובר" עודדה אותה

"את משוגעת!! אני לא גוזרת!"

"את כן גוזרת" ניסתה לגזור לה

"לא אני לא!!" העיפה לה את היד

"ליאת תרגעי כבר! את רוצה לחסל את בנדקיטוס או לא?"

"כן..."

ואז חני לקחה את המספריים החדות והגדולות וגזרה את שיערה הגולש והיפה של ליאת ללא רחמים לתספורת קארה.

"קחי את זה" אמרה והושיטה לה כובע מצחיה "אחי במילא לא ישים לב..אני מקווה"

"נו עכשיו תורך לגזור" אמרה ליאת ולקחה את המספריים

"ליאתוש" אמרה חני ונגעה בשיערה הקצר של ליאת "מכירה את הבנים האלה שיש להם שיער ארוך?" ליאת הנהנה "אז אני הולכת להיות אחת מהם"

"אבל זה לא הוגן!" התעצבנה ליאת ואז כשראתה שחני מתעקשת לא לגזור הוסיפה "את במילא דומה לבן"

 "חה חה" צחקה חני צחוק מזויף "any way,לדעתי את מוכנה...עכשיו רק אני אמצא בגדים.." חני סרקה את רצפת החדר המבולגנת והרימה צבע שמצא חן בעיניה "כן,זה ילך" מלמלה והלכה ללבוש את זה.

"את נראית מקסים!" זרחה ליאת

"את באמת חושבת?" התלהבה חני

"לא" אמרה ליאת בפרצוף של למה-נראה-לך

"יופי" אמרה חני "אם ככה,אז מושלם.אני נראית כמו בן.תני כיף אחות"

ליאת סירבה

"מה הבעיה?" חני לא הבינה

"אחי כאילו" אמרה ליאת בטון מוכיח "אין יותר 'אחות'"

"ברור" והן נתנו כיף.

הן לבשו חולצות ומכנסיים של בנים.היו להן כובעים,הן הורידו כל תכשיט ששייך לבנות.

חני ענדה עגיל אחד באוזן וליאת ענדה שרשרת עם תליון של שן פיל.

הן אפילו נעלו את נעליו של רון.מבין כל הזוגות,הוא לא ירגיש.

"טוב..אז את מוכנה ללכת?" שאלה חני בנשימה עצורה.

"כן"

"יצאתי מזעזע" אמרה חני כשהיא מביטה בפספורט שהצטלמה אליו לפני דקות אחדות "איכס אחד גדול"

"יאללה צאי מזה.רק תמונה" אמרה ליאת ואז שינתה נושא "אז איפה אמרת שמנשה צריך לחכות לנו?"

"בקפה סנטר.זה שתי שניות מכאן" הסבירה חני והרימה את ידה לסמן לה איפה זה בדיוק נמצא.

"אני יודעת"

הן הגיעו לבית הקפה,התיישבו סביב אחד השולחנות בפנים והזמינו משהו קטן כל אחת מהן.

"הנה הוא" אמרה חני ועקבה בעיניה אחרי בחור בערך בשנות הארבעים לחייו שנכנס לבית קפה  ונראה כתר בעיניו אחרי אובייקט מסוים מתחת למשקפי השמש שלו.

"אופס" לחשה "שכחתי להגיד לו ששיננו מראה" היא הרימה יד.הוא הסתכל עליה.וכשראה שזיהה,מיהר לקראתן.

הוא התיישב מולן ופרצוף נוזף על פניו.

"תגידי" הוא פנה לחני "את לא חושבת שמשכת יותר מדי תשומת לב? מפגשים מהסוג הזה צריכים להיות חשאים.סופר חשאים"

"היא לא עשתה כלום" יצאה ליאת להגנתה של חני

"אני באופן כללי לא אוהב את המפגשים במקומות  ציבוריים כמו זה" הוא הרהר בקול "בטח יש פה ים מצלמות" הוא הרים את ראשו לסקור את התקרה וכשראה מצלמה נחר בבוז "ידעתי"

"מה העניין?" שאלה חני ונופפה לשלום למצלמה "אנחנו לא עושים שום דבר אסור.כלומר,זה לא נראה כאילו אנחנו עושים משהו אסור,אני מתכוונת ש..."

"טוב,טוב שקט" הפסיק אותה מנשה "תפסיקי לברבר ותיגשי ישירות לעניין.מה רצית?..ולמה לעזאזל את מחופשת לבן..ומי זה הבחור שאיתך..? ניתן לסמוך עליו?"

חני צחקה והביטה על ליאת "את רואה.הוכחה לכך שהתחפושת שלך טובה"

ליאת השיבה לה חיוך מרוצה.

"זו בת?" הזדעזע מנשה "מה קורה כאן בנות?!"

"לא ענייניך" אמרה חני בנחישות,שלפה מכיסה את תמונות הפספורט שהן הצטלמו אליהן לפני מספר דקות,והניחה אותן על השולחן.

"אנחנו צריכות שתזייף לנו תעודות זהות תחת הסוואה של בנים" הטילה חני את הפצצה.

ליאת הנהנה בהסכמה ומנשה הביט בהן כאילו הן מטורפות.

"למה אתן צריכות תעודת זהות של בנים?" הוא גיחך "התחרפנתן לגמרי..."

"תקשיב" חני החליטה לדבר דוגרי "אני לא צריכה פסיכולוג,וגם לא פסיכיאטר או אמא שתנזוף בי.זה לא התפקיד שלך" ואז היא הטעימה "אדון מנשה"

"טוב" הוא נכנע מול עקשנות הילדה ושלף דף ועט מכיס הז'קט שלו.

"דברי.שמות?"

"אממ..." חני הביטה בזהירות על ליאת.לא יצא לה לחשוב על זה לפני זה איך היא היתה רוצה שיקראו לה לולא הייתה בן.

"גבריאלה?" הציעה ליאת

מנשה נתן בה מבט מהסוג הזה שמשאיר כוויות.

"מה? זה שם יפה" היא הצטדקה

"שם של בן" אמר חני בחוסר סבלנות "בן"

"אה..טוב.אז..תום"

"ושלי יניב" אמרה חני

"שם משפחה?" שאל מנשה נושך את פקק העט ורושם את מה שהן אומרות.

הבנות הביטו אחת על השניה ואז ביחד אמרו "אזולאי"

"תאריך לידה.." ציקצק מנשה בלשונו

"משהו בין 1987 ל1990 " ענתה ליאת

"בסדר" אמר מנשה.והגיש להן דף אחר ששלף מתיקו "תמלאו את מה שכתוב כאן"

הבנות מילאו תוך דקה את מה שהיה רשום שם,והחזירו לו את הדף.

"אז אני מניח שזה יוצא לכן..אממ...אלף דולר לכל אחת"

"מה?!" הזדעזעה ליאת "למה כל כך הרבה"

"ששש" היסתה אותה חני והוציאה מכיסה פנקס שיקים "זה של רון" היא אמרה למנשה

"ראית איזה חמוד אחי שהוא הסכים לקחת את ההוצאה הזאת עליו?"

"כן,בהחלט" מלמל מנשה מבלי להקשיב ומילא את הפרטים הדרושים תוך כדי שחני בודקת שהוא לא משנה דבר ממה שאמר.למזלן השיק היה חתום.('מתאים לרון' סיננה חני)

ליאת חייכה בהקלה והשיק עבר לבעלים החדשים שלו עכשיו.

"תוך כמה זמן זה יהיה מוכן?" שאלה ליאת

"בואי נראה.." הוא הרהר "שבוע שבועיים"

"מנשה" חני פנתה אליו בחדות "אני צריכה את זה מהר"

"תראי ילדה" הוא הוריד את משקפיי השמש שלו ונתן בה מבט עויין "את לא תחליטי לי מה אני אעשה או מה אני לא אעשה מהר או לאט"

"אני אגיד אותך לרון" היא התגוננה

"את לא כל כך בעמדה של לאיים,חמודה" הוא השיב מבלי להתרגש "בינתים את זו שצריכה את שירותיי,ולא להפך"

"מנשה" חני קמה בעצבים וליאת הושיבה אותה חזרה  כשהיא מרגיעה "אל תתרגשי מה*** הזה"

"אני לא מתרגשת ממנו בכלל" היא ענתה,כמעט צעקה "תקשיב" היא רכנה למנשה,כדי שתדבר חלש "אם זה לא רון,אז זה ישירות אברג'ל" מנשה פלט קול לא מובן.חני המשיכה:

"ואתה זוכר שפעם אחרונה לא מצא חן בעיניו שהורדת אותי כל כך רחוק מהבית.אמרתי לו על זה"

"כן אני יודע.למה אמרת לו? הרי אמרת לי שזה בסדר איפה שהורדתי אותך"

"כדי שיהיה לי הזדמנות לאיים עליך.אז אתה רוצה שאני אערב את אבא אברג'ל או לא?"

מנשה נכנע."טוב.זה יהיה מוכן בהקדם.תהיי מוכנה לטלפון ממני בימים הקרובים"

"בסדר" חני חייכה חיוך מנצח "אני אהיה מוכנה"

מנשה קם להיפרד "ד"ש לרון" מלמל ומיהר לעזוב את הקפה סנטר.

"מי זה לעזאזל?" שאלה ליאת מיד אחרי שמנשה הסתלק

"סתם איזה אחד דביל"

"הספקתי לשים לב.אבל מאיפה את מכירה אותו?"

"קשרים,אחי.ככה זה.אני מכירה את האנשים האלה מאז שאני ילדה.עשיתי בשבילם כמה דברים מדי פעם.אני אוהבת את השוק האפור"

"אה?" ליאת הזדעזעה "הוא אחד מהשוק האפור?"

"כעעעע" חייכה חני "אבל אל תכלילי את כולם בגללו.הרוב שם דיי נחמדים.במיוחד אברג'ל"

לליאת כבר עבר החשק לשאול על אברג'ל והיא הלכה להקיא את כל מה שאכלה עד אותו רגע.

כשהיא חזרה היא ראתה שחני כבר סיימה לשלם על מה שהן אכלו והן פנו לעזוב

"יפה מצידו של אחיך לשלם עלינו כל כך הרבה כסף" אמרה ליאת שהן מצאו את עצמן עושות את דרכן חזרה לביתן.

"הוא לא באמת התנדב לשלם עלינו.זה רק אני שלקחתי את פנקס השיקים שלו בלי רשות"

ליאת הייתה בשוק למספר שניות ולבסוף החליטה רק לומר "אחלה".

"כל מה שנותר לנו עכשיו" אמרה חני "הוא לחכות לת"ז.אחר כך אנחנו נוסעות לרומא,לוותיקן והורגות את הבנדקיטוס החולה רוח הזה!!"

"יעעע"  התלהבה ליאת."טוטאלי מגניב...." ואז היא קפאה והפסיקה ללכת "רגע.מה עם דרכונים?"

"מה?" חני לא הבינה

ליאת הסבירה "הרי יש לנו ת"ז של בנים,ומה עם דרכונים?"

"אנחנו לא נוסעות בתור בנים" הסבירה חני "רק שם אנחנו נתחפש לבנים.כדי שאם יתפסו אותנו אז..."

"עזבי" עצרה אותה ליאת "בואי לא נחשוב מה יקרה אם יתפסו אותנו,ונקווה שזה פשוט לא יקרה"

#רומא#

"נראה מגניב פה,הא?" שאלה ליאת שעה ששתיהן סרקו את הבירה האיטלקית.

"לגמרי" אישרה חני "אבל תצאי מזה.לא באנו לכאן בשביל להתלהב מכל המראות.באנו לסגור חשבון עם מישהו."

"לגמרי חני"

"לא.לא חני.את לא רואה שאני לבושה כמו בן?"

"וואלה"

"אנחנו צריכות למצוא לעצמנו שם.שם קוד כזה שאם נגיד אותו אף אחד לא יידע במה מדובר."

"טוב" הסכימה ליאת "איזה סוג של שם?"

"אני אומרת שנקרא לך דולפין.מה דעתך?"

ליאת התנגדה נחרצות.

"קואלה?"

"לא"

"אה..פינגווין?"

"לא"

"אמממ..אולי שם של מישהו מפורסם שחי פעם?...כמו אה..משה דיין..או צ'רצ'יל?"

"לא..אולי אשלי"

"לא!" נזפה בה חני ואז הוסיפה "אני רוצה להיות אלברט איינשטיין."

"טוב...אז מה אני אהיה?"

"לא יודעת.תחליטי את"

ליאת התלבטה כמה דקות עד שבסוף אמרה "אני אהיה אלברט,ואת תהיי אינשטיין.טוב?"

חני הסכימה.ומאותו רגע הן קראו אחת לשני אלברט,ואיינשטיין.

"ובמחשבה שניה.." פתחה ליאת וחני המשיכה,כבר מנחשת מה היא רוצה להגיד "אני לא מספיק חכמה?" ליאת הנהנה."זה לא חשוב" הרגיעה חני "אני גם לא נראית כמוהו..."

הבנות,כלומר הבנים המשיכו לטייל ברחובות רומא ולתהות איך יגיעו לבנדקיטוס.

"אז..מתי עושים את זה?" שאל אינשטיין אחרי כמה דקות שהם הלכו בשקט

"בהזדמנות הראשונה" השיב אלברט בביטחון "אבל לפני זה..." הוא הסתכל סביבו כמחפש דבר מה "...אנחנו צריכים לצרף מישהו אלינו.לא נוכל לבד"

"מה? למה?" אינשטיין לא הבין

"כי אנחנו לא נוכל לבד.חוצמזה תמיד טוב שיש מישהו נוסף.ככה גם נוכל להפיל עליו הכל,במידה שהכל יקרוס"

"אההה.מגניב" הסכים איינשטיין,כלומר חני."מגניב.ואת מי בדיוק חשבת לצרף? אנחנו לא יכולות לסמוך על אף אחד זר.מה יקרה אם הוא יפיל אותנו? ילשין? זה סיכון גדול מדי!"

"בגלל זה אנחנו נצרף מישהו שאנחנו מכירות" אמרה ליאת,ולא הוסיפה

"ומי את מכירה שגר ברומא?"

"גוסטב"

"מי זה גוסטב לעזאזל? המוכר מהפיצריה?"

"לא...הוא הדמות מהספר 'בערוב היום' ואנחנו נצרף אותו?"

"דמות מספר? תגידי לי,השתגעת או מה? איך את רוצה לצרף דמות מספר? ומי קרא את הספר הזה בכלל?"

"אני" אמרה ליאת בגאווה "וזה ידוע שספרים חוזרים על עצמם במציאות.מה שכן,הוא עצמו לא יודע כלום מזה"

"טוב,נגיד וכל מה אמרת נכון ובאמת נפגוש את הגוסטב הזה...רק לפני זה-תגידי לי,איך הבן אדם?"

ליאת חייכה וכעבור דקה ענתה באנחה "הוא בסדר גמור.הוא יודע המון שפות,זה עוד יתרון שבו.והוא הכי בסדר מכל שאר הבחינות"

"אני מאוד מקווה שאני לא הולכת להצטער על זה שהקשבתי לך" אמרה חני,כמעט לעצמה.

והן מצאו את עצמן בדרך לקולוסיאום,המקום שאליו גוסטב מגיע בספר לפני שהוא עוזב את המדינה.

"מה עכשיו?" שאלה חני בקוצר רוח כשראתה שאף אחד בתיאור שתיארה ליאת את גוסטב לא מגיע.

"עוד קצת" אמרה ליאת "סבלנות.הוא תכף יגיע.הוא חייב...אה! אני חושבת שאני רואה אותו.ממש שם.חני? בצד שמאל לעמוד" היא סימנה לה עם היד על עמוד במרחק של כחמישים מטרים מהן."בואי ניגש אליו.נברר אם זה הוא.לדעתי,זה הוא.רק צריכים לוודא..."

הן התקרבו יותר אל הטיפוס שהיה אמור להיות גוסטב,קצת בדאגה.הוא הסביר משהו לקבוצה של ארבעה אנשים.

"חכי רגע" חני תפסה בידה של ליאת לפני שהן המשיכו "מי האנשים האלה? הם גם חלק מהסיפור?"

"כן" אמרה ליאת "אלו בוודאי ג'ורג',רון,מיקי וצורי.בואי" היא משכה אותה הלאה ואז כעבור מטר ליאת עצרה ופנתה לחני "אל תשכחי שאנחנו בנים.כל זמן שאנחנו איתו.רק לשון זכר.אגב,הוא יודע עברית"

"אוי לא" בכתה חני "זה יהיה קשה"

"אבל משתלם" עודדה ליאת "הרי בשביל מה אנחנו עושות את זה?"

"לחסל את בנדקיטוס"

"ואז?"

"להביא שלום לעולם" אמרה חני בשעמום

"לא שמעתי" צעקה ליאת,חדורת מורל "ואז?"

"להביא שלום לעולם!" קולה של חני היה ערני יותר והיא חייכה "Let's do I't"

הן ניגשו לגוסטב,כשבינתיים הקבוצה שעמדה לידו נפרדה ממנו בשלום ותודה.

"אנחנו צריכים את עזרתך" הן אמרו בו זמנית.גוסטב התבלבל ואמר מילה בשפה שהן לא הבינו.

הן המציאו בקצרה סיפור מאיפה הן מכירות אותו,וזה היה נשמע מופרך בדיוק כמו שזה היה.אבל הוא האמין להן והסכים לעזור להן.

עד מהרה החבורה מצאה את עצמה מחופשת לשלוש נזירות.עמוק בוותיקן.

"היי! יניב ,תום,אתם אחלה חבר'ה,רק שתדעו" הוא פנה אליהן שניות אחדות לפני שהן יצאו למשימה.

"למה אתה אומר את זה?" שאלה חני,יניב,אינשטיין.

"כי אולי אחר כך לא תהיה הזדמנות.אם נהרג או משהו..." הוא השיב ברוגע

חני עטתה פרצוף מפוחד וגוסטב צחק

"אם נהרג?" שאלה ליאת "אנחנו באים להרוג.לא להיהרג"

"זה ברור לגמרי.וזה מה שיקרה...אם לא יהיו הפתעות..."

חני וליאת הנהנו בהבנה.

"אלברט" אמרה חני לליאת.

"אינשטיין" אמרה ליאת לחני

ואז שתיהן הנהנו ביחד ואמרו בו זמנית "בהצלחה"

גוסטב נראה תוהה על חילופי הדברים אבל בחר שלא להגיד מילה.

הנזירות איכשהו הצליחו להיכנס לוותיקן,שם הן התחבאו מספר ימים עד שהגיעה שעת כושר לפעול.

מנזירות הן החליפו לבגדי כמרים משלושה כמרים שהם הרעילו.

משם הדרך הייתה הרבה יותר קלה.

הם חיכו לרגע שהאפיפיור ישאר לבד,וכשהרגע הזה הגיע,הם קשרו את ידיו ורגליו וגררו אותו למרתפי העינוים שהיו במקום שהוא גר.

הם הביטו בבנדקיטוס הקשור בידיו וברגליו,פיו אטום.והוא אפילו לא נאבק.רק הניח להם לעשות את מה שנחפוץ.

"אז איך הורגים אותו?" שאלה חני

"אהה..." חשבה ליאת "יניב.חסר פה כלים שאתה שואל?"

"לא...אבל אתם לא באמת רוצים לחתוך אותו וכאלה.." נגעלה חני כשמבט איימה נח על פניה.

"הכי רוצים" אמרו ליאת וגוסטב ביחד

"אבל...איכס..."

"יאללה יא'פחדן אחד יניב" אמר גוסטב וטפח לחני על הגב בחוזקה.היא התקפלה מכאבים.היא לא ידעה שבנים עושים את הטפיחות האלה כל כך חזק.

"מה הבעיה שלך?"

"אין לי שום בעיה" התגוננה חני בתור יניב "אני פשוט...לא אוהב לראות דם...או לחתוך אנשים"

"מה? על מה אתה מדבר?" נדהמה ליאת "אנחנו מדברים על זה כבר המון זמן.זה היה הרעיון שלך לבוא לכאן ולסגור איתו חשבון"

"טוב...כן..תאורטית כן...אבל...לא התכוונתי לכך שאני ממש..'אחתוך אותו'.זה יותר מדי קניבלי כזה.לא?"

"לא" ענו שוב,ביחד,ליאת וגוסטב.

"זה מעשה טהור של גואלי העולם" הצטדקה ליאת ונתנה בחני מבט משכנע.אך כמה משכנע שהוא לא יהיה,או כל דבר אחר,אף אחד,בחיים,לא יכול להילחם בדחיות נפשיות.

"אולי רק לירות בו או משהו" הציעה חני הצעה מתפשרת

"מ'פתאום" סרב גוסטב "ונפסיד את כל ההנאה שבלענות אותו?! NO way !!"

"טוב...אז רק שניכם תעשו מה שבא לכם..אני..אה..." היא חיפשה מילים מתאימות

"תסתכל מהצד ותהנה?" שאל גוסטב

"לא..." חני עשתה תנועת הקאה "אני....אעמוד בקצה החדר...לנשום..."

היא התרחקה משם כמה פסיעות ועדיין יכלה לשמוע את גוסטב אומר לליאת "רגיש,החבר שלך,הא?"

וליאת מלמלה בתשובה "טראומת ילדות"

וגוסטב וליאת ניגשו למלאכה כל זמן שחני עמדה בצד וחיכתה שהם יסיימו.

הם עשו לו,לבנדקיטוס,בלשון המעטה 'ניתוח לב פתוח' ובהרחבה הכוונה לחתיכת כל הגוף,הוצאת אברים פנימיים על ידי הכאבה ודברים שרגש האדם מזדעזעת רק מלשמוע עליהם.אכזריים,אמרנו?

כמובן שהוא מת,בנדקיטוס.זאת הרי הייתה הכוונה ,לא?

אחרי בערך שעה וחצי במרתף הם יצאו ממנו,נושמים לרווחה.

"עשינו את זה" סיכמה חני באנחת הקלה "סוף סוף"

ליאת וגוסטב הביטו עליה בפליאה

"מה?" היא לא הבינה

"לא עשית כלום" אמר גוסטב

חני לא מצאה מה לענות לו והם המשיכו ללכת.

פה פחות או יותר נגמר הסיפור.על כל ההמשך לא שווה לספר-תפסה אותם המשטרה,הם ברחו מהכלא והגיעו לארץ בדרך לא דרך.דרך הים.

גוסטב התחיל לחיות בישראל.אירופה הייתה מסוכנת בשבילו (הרי צילמו אותו..)

וגם את הבנות צילמו.אבל בתור בנים,כך כשהן הורידו את התחפושת הן לא חששו.

משטרת איטליה הכירה אותן בתור יניב ותום לפי תעודות הזהות שהן זייפו.

גוסטב היה בשוק שהן בנות.

"אבל...אבל.." גוסטב חיפש מילים מתאימות לומר אחרי שגילה שאלברט אינשטיין ויניב ותום הם לא אחרים מאשר בנות.

"אבל מה?" דרשה ליאת.מוכנה להתנפל על גוסטב על מילה אחת שיגיד לא במקום.

"אנחנו גבריות?" ניחשה חני,מוכנה להכל

"לא..אתן..."

"חכמות,לעומת בנים?" ניחשה ליאת

"לא...אתן...איך אני אגיד לכן את זה...אתן לא מסריחות.חשבתי שבנות מסריחות"

הוא שלח בהן מבט מוכיח.כולם הצליבו מבטים וצחקו.

עד כאן פרק ראשון,מתוך עשרות בע"ה,אודות דברים שחני וליאת רצו לעשות,ועשו.

חחחח תגובות?

ד"א רציתי להודות לשונית (שווXP) שגרמה לי להשראה,מחיאות כפיים!!!!!!! אוהבת אותך המונים ♥♥♥

ו...החלטתי שמדי שבוע אני ישים 3 שירים שאהובים עליי,הסדר הוא אקראי לחלוטין (אבל השיר הראשון לא ,כי הוא הכי אהוב עליי)

טוקיו הוטל:סייקרד

30 שניות ממאדים:THE KILL (ייאי הם באים לארץ)

ראר הוא כ"כ חתיך *_*

בהופעה חיה

ואחרון חביב להיום:טיילור סוויפט: