הגעתי למצב שאין לי שום דבר לעדכן
לא טוב, לא רע
אולי כי אין כמעט כלום.
אולי פשוט לא נשאר בי מספיק.
שגרה של געגועים לחברה שלא מפסיקה לסגור סופ"שים, עצבים על הבוס הכי אידיוט בתולדות ההיסטוריה ודיכאון מחברים שלא מפסיקים לאכזב. מעצמי כבר הפסקתי להתאכזב.
על הדיאטה וויתרתי כי זה כבר בלתי נסבל
האובססיה הזאת לקלוריות, למשקל, להיקפים ואיך הבגדים מונחים-נמאס.
נכנעתי והשלמתי לבינתיים עם השומן
מהידיעה שבטירונות עוד 3 חודשים אני ארד בכל מקרה.
רוצה כבר לטוס מפה ולהתנתק מכל הזין,
מצטערת אבל כ"כ פאקינג מגיע לי.
לא צריכה להתחנן לחברים שיטוסו שיסעו וישקיעו
יש לי משפחה שאוהבת אותי ואני אותם ואחים רחוקים לבקר ולהתגעגע.
שבועיים וחצי של פשוט להיעלם מפה.
לא יכולתי לבקש יותר מזה.
רוצה סקס, רוצה חושניות,
רוצה שוב את המשחקים האלה שגורמים להכל להיראות אחרת.
רוצה את השובבות הזאת, את הניצוץ בעיניים, רוצה שתרצי אותי יותר מכל דבר,
רוצה לראות אותך מפשיטה אותי במבטים שלך,
רוצה שתתחנני אלי.
רוצה שתעריצי אותי.
רוצה שתרגישי כמו שאני מרגישה כ"כ הרבה
שתרצי אותי עד כדי כך שתרגישי שאת לא יכולה יותר לנשום עוד נשימה אחת בלי שתרגישי את הגוף שלי כ"כ צמוד אלייך,
כ"כ כנוע אלייך.