וככה זה מרגיש כשלא נשאר לך אף אחד

ואיכשהוא התחושה לא כ"כ זרה לי.

אני לבד.

מרחוק האור זוהר והחושך מתערפל.

מכל הנסיעה הזאת נצצת לי בחושך כ"כ רחוק, בהקת לי בדמעות שבעיניים ולא יכולתי לחשוב על עוד יום בלי לנשום אותך בלי להיחנק מבפנים.

כל החושך כל כך התעוור לי, מכזה מרחק כבר שוכחים.

ברגע שחזרתי והתאקלמתי מחדש, נכנסתי לקליפה הישנה, הערפל חדר דרך החלונות וטישטש את הכל.

פתאום כל הבדידות העירומה הזאת, חוסר המעש שחונק, הגוף שעושה לי לרצות להקיא.

כל הדברים שפשוט שכחתי מהם בשבועיים של חופשה נוירוטית עם המשפחה נצמדו לי מחדש לנקבוביות ואני לא יכולה לנשום.

כנראה להתחרפן מהריבים של ההורים שלך זה יותר טוב מלבהות לעצמך בכרס ולרצות להיות אחרת.

חשבתי שעברתי את כל זה.