איך אני אמורה לסכם פה את השנה איתכם?!

אני רק חושבת על זה שהיום אתם עוזבים רשמית, וכבר גוש של בכי חונק את הגרון.

אז אני אקדיש את הפוסט הבא לקוקי, כי הוא ה-גרעינר. לא היה ולא יהיה מישהו שיחליף אותו פה. בחיים.

מהרגע הראשון שהגעת למושב, התנהגת כאילו נולדת פה. כאילו מאז ומתמיד היית חלק מאיתנו.

וכן גל, זה בדיוק מה שאתה - חלק בלתי נפרד מאיתנו.

בלעדייך זה בחיים לא היה נראה ככה. ואתה יודע את זה.

בסמינר פתיחה הראשון שלנו בתור צוות הדרכה, פשוט חייכת אלינו ולא הפסקת לדבר איתנו ולעשות שטויות - השטויות שלך.

עוד ממאותו ערב, הערב הראשון שלנו איתך, קלטת את האופי של כל אחד מאיתנו.

ידעת איך להצליח לגעת בכל אחד בנפרד וגם בכולם ביחד.

אתה זוכר את המשחק עם הטישו? המשחק שלך?

המשחק שגרם לכולנו להיחנק מצחוק ברמות היסטריות.

משחק שכבר אז לימד את כולנו כמה ביטחון יש לך פשוט לבוא ולהתחבר. ככה, בשניות, כבר היית חלק בלתי נפרד מאיתנו.

כל ישיבה בלעדייך הייתה יבשה.כל פגישה איתך גרמה להעלאת חיוך ענקי. אחד כזה שלא יורד מהפנים כ"כ מהר.

וחוץ מטמבל גדול ומשעשע, היית גם חבר טוב. אח גדול כזה.

אני לא אשכח בחיים איך בסמינר ההוא בבאר-טוביה, זמן די קצר מאז שעזבתי את ברנר,

כשעוד הרגשתי כ"כ רע עם עצמי, ועם האוכלוסיה הכללית במועצה הזאת,

היית שם.

ואני לא יודעת איך הצלחת לראות את זה שלא הכל בסדר מאחורי החיוך שלי, אבל הצלחת.

הושבת אותי על הספסל בגן-שעשועים שם, ונתת לי מבט שאני לא אשכח עד סוף ימי..

אתה זוכר איך התפרקתי שם?.

אני. שלא יכולה לדבר על הדברים שכואבים לי באמת. שלא יכולה להסתכל במראה בלי להיגעל מעצמי, ומסתירה את עצמי מאנשים אחרים. אני שלא יכולה לבכות שמסתכלים.

בכיתי מולך, סיפרתי לך כמה רע לי שם, ואתה ידעת בדיוק מה להגיד.

ידעת בדיוק מה לעשות ובדיוק איך להרגיע ואיך לחבק.

מסתבר גל, שיש אנשים מסויימים שאפילו אם אתה מכיר אותם רק לרגע, אתה איכשהו יודע שתוכל לסמוך עליהם לתמיד,

אפילו הרבה יותר מאנשים שאתה מכיר שנים.

וכבר כתבתי לך כמה פעמים שמדהים אותי עד כמה שיש אנשים שנמצאים איתי כל הזמן, בחיים לא יכולתי לספר להם דברים שסיפרתי לך.

ואותך הכרתי כמה, חודש?

 אז כן, ככה זה התחיל.

ואז הגיעה היומולדת שלי, והגעת אליי עם בלון אדום ופרח, זוכר?

ואיך ששמחתי לראות אותך ולדבר איתך שוב.

וכל פגישה, מהתקלות מקרית בבריכה ועד לסמינר של כמה ימים, לוותה בחיבוק כ"כ אמיתי וחם, שסימל בשבילי כ"כ הרבה.

ולא רק בשבילי.

הצלחת להגיע לכל אחד ואחד מהמושב הזה. נגעת בכולנו.

אז איך פתאום אתה עוזב? .

עברנו כ"כ הרבה ביחד. כ"כככ הרבהה!

ופתאום עכשיו זה נראה לי כאילו רק אתמול ישבנו בסמינר ההוא.. בתחילת השנה,

כשחייכת וצחקת, והצחקת. כשעשית תחרות עם גיא, ועם שי, ועם מי לא בעצם?

לימדת אותי המון. באמת שהמון.

בגלל זה גם במד"מים כשהיינו צריכים לבחור 3 אנשים שהשפיעו עלינו, לא הייתה לי התלבטות בכלל, ומיד כתבתי את השם שלך.

אז קוקי שלי,

אני לא יודעת מה אתה מתכוון לעשות עכשיו כשאתה חייל, וגם מאוחר יותר כשתהיה אזרח .. ומי יודע?

אולי עוד ניפגש בעוד כמה שנים, ואתה תהיה מבוגר מכדי לזכור..

אבל אני תמידתמיד אזכור. תמיד.

אני מתגעגעת כבר מעכשיו,

אוהבת בלי סוף - "שירקי".