פשוט לא יכולתי להישאר בסמינר. לא יכולתי.

קאפל אמר שאני חלשה ומפונקת אבל הלכתי בכל זאת.

אז כן, קוקי עזב.

הוא עלה לאוטו של רחלי כשכולנו מקיפים אותו,

מסתכלים ועוד קצת בהלם.

השאיר מכתב לכל אחד, חיבוק ארוך ואמיתי כזה - כמו כל החיבוקים שלו, חייך ונסע.

ועוד לא הפסקתי לבכות.

אני לא חושבת שאי פעם בכיתי על מישהו.

אולי על הכלב שלי. בכיתה ו'.

שי לא הפסיק לצחוק עליי אז הבטחתי לו שעליו אני לא אבכה.

הוא החליט לא להגיד לאף אחד שהוא נוסע, כי הוא "שונא פרידות קורעות לב",

אבל אני במקרה קלטתי אותו מסתלק והולך לו.

אז קיבלתי חיבוק, וראיתי שהעיניים שלו לא מחייכות אליי כרגיל, אז צחקתי עליו בחזרה.

חח אני מרגישה כ"כ פתאטית עכשיו, אבל אני פשוט יודעת שהם יחסרו לי.

בכלל, כל הצוות הזה. גם ורד שלי, ובנדור, ותימן..

יחי שנה שעברה! 3>

ואם כבר יוצא לי לכתוב קצת,

תדעו שקיבלתי בסוף קבוצה, ואני הכי מאושרת בעולם מזה. אני פשוט אוהבת להדריך, ופתאום יש לי כ"כ הרבה מוטיבציה לזה.

יהיה בסדר נכון? (:

ואגב, יומולדת שמח להדר שלי. המלאך הקטן והמדהים הזה. אני אוהבת אותך קטני! 3>