לפני הכל חשוב לי להבהיר, אני שובל בת 12 מירושלים אני לא באמת חוויתי את מה שכתוב פה, שנים שאנשים קרובים אלי מנסים להעביר לי את התחושה אבל אני לא באמת חושבת שזה אפשרי. דוד שלי חי תחת הקטיושות מספר שנים ועזב ויתר. חברה קרובה אלי שגרה באשדוד גם היא סובלת מהמלחמה עכשיו ומנסה להסביר לי מה עובר עליה. זה לא אפשרי. בסיפור הזה אני מנסה להעביר את התחושה שלי עצמי לגבי כל מה שקורה פה בארץ. והפחד האמיתי והכנה שלי למות אני חושבת שזה הפחד של כולנו. אבל באיזה שהוא מקום אני קולטת עכשיו שלא אני זו שצריכה לדאוג ולא לעצמי לכן אני פונה אל כל אלו שיושבים עכשיו במקלטים, אנחנו איתכם, אני במיוחד.

זה רק סיפור מעשיה שיכולה כן להתממש וכן להיות אמתית למרות שהייתי מעדיפה שלא. זה סיפור לתחרות אם לא היה צריך סוף מפתיע אולי הייתי כותבת סוף אחר אבל זה סוף אפשרי וכולנו מודעים לזה.

גם אם אנחנו בתוך הבועה שלנו עכשיו, צריך לפוצץ אותה ולהתעורר.

כי זה אפשרי, בהחלט.

הבטתי דרך החלון,  אל השמיים, הכל נראה לי כל כך מושלם פתאום, כל כך לא אפל לא קודר , כל כך מתחשב. אחרי אתמול כבר חשבתי בתמימותי שהכל ייגמר היום, מחר ובמקרה  הרע מחרתיים.

כנראה שההורים לא רצו לפוצץ לי את הבועה , הבועה שבה אני חיה.

לכל אחד יש את הבועה שלו , שעוד איכשהו "מגנה" עליו מכל מה שקורה פה , עכשיו , ממש כרגע.

ש"מגנה" עליו מהמצב הזה. מצב של שמונה שנים שלמות והשעון עדיין מתקתק.

אני לא חושבת שמישהו שלא באמת הרגיש מה שעובר עלי עכשיו יכול להבין את התחושה של מה שקורה פה. זה כמו... שאתה רץ , בשדה פתוח , שדה ריק שומם בלי  אף אחד שעומד לידך שם , בתוך השדה הזה. כשאתה עומד שמה , אתה מרגיש כאילו הזמן נעצר אבל השעון מתקתק ואתה לא זז השעון מתקתק הזמן עובר ואתה, כאילו עומד שם קפוא. ככה נראו החלומות שלי בשנתיים הראשונות של נפילת הקטיושות כאן בשדרות. חייתי בהכחשה , אני חושבת שאני עדיין חיה.

בהכחשה שהכל ייגמר עוד מעט, אבל באיזה שהוא שלב של החיים אתה מתרגל לזה , זה הופך לשגרה , זה שיורים עליך קטיושות מכל עבר במטרה להרוג אותך עובר לסדר היום.

זה שילדים קטנים , הדבר הראשון שהם חושבים שהם יוצאים מהבית זה, איפה להסתתר איפה להתחבא במקרה ואם תהיה אזעקה , גם זה הפך לסדר היום.

עם השנים אפשר להגיד ש"התרגלתי" שאנשים "התרגלו" למרות שאני יכולה להגיד מנסיון שאף פעם לא מתרגלים לדבר כזה , לפחד הזה לפחד התמידי הזה שמשהו יקרה.

כשהבטתי שוב אל השמים האפורים כחולים של הבוקר האפרורי הזה חשתי סוג של תקווה.

כן , ישראל אכן החליטה לפעול , להשיב מלחמה ואולי באמת עוד יש סיכוי.

הסתובבתי בחזרה אל החדר בו עמדתי נשכבתי במיטתי וניסיתי לנמנם קצת , הרי שוב חוויתי אתמול לילה טרוף שינה.

האזעקה קטעה את מחשבותיי ואת הנמנום האינסופי ששריתי בו.

קמתי בבהלה ונכנסתי לממד,  הרגשתי את האדמה רועדת תחתי ואחזתי בקיר.

התיישבתי על הרצפה ונשמתי עמוקות לא היה לי כח לבכות , לא באמת רציתי לבכות לא רציתי לתת להם תחושה שהם ניצחו אותי וידעתי שאם אבכה זה מה שיקרה זה מה שייתן להם תחושת ניצחון עלי אף אחד לא ישבור אותי עוד, אני לא אבכה בגללם חשבתי ושקעתי בשינה עמוקה.

עוד לימדו אותי החיים שבשניה בה הכל נגמר , זה פשוט נגמר , אין למה להילחם יותר , אין נגד מי להילחם יותר , לנצח.

כי הרי הנצח הוא אינסופי.

סוף סוף זכיתי לנמנום האינסופי שרציתי כל כך הרבה זמן הנמנום שאף אחד בעולם לא יוכל להעיר אותי ממנו , אני חושבת , ככה לימדו אותי החיים , שהנמנום הזה נקרא ה"מוות.

ילדי הדרום אנחנו איתכם!!