היי, קוראים לי סתיו מוסל, וזה הסיפור שלי לתחרות של מעריב לנוער. מקווה שתאהבו, כי אני ממש אוהבת לקרוא ואני רוצה הרבה ספרים.....

בכל מקרה, הסיפור הוא לא על החיים שלי, חס וחלילה. זה סיפור שאני המצאתי ואין לו שום קשר לחיים שלי ושל אף אחד אחר שאני מכירה.

קריאה נעימה!

זהו. נגמרו החיים. אני פשוט לא מאמינה שהיא עשתה לי את זה. בהתחלה כעסתי. אבל עכשיו, עכשיו זה בסדר. אני לא כועסת יותר על אף אחד. לא קרה כלום. אף אחד לא ישים לב שנעלמתי. אף פעם לא שמו לב אלי, אז למה דווקא עכשיו?

אני מסתכלת בפעם האחרונה על הרחוב שלי, על הבית שלי. אני יודעת שלא אראה אותם יותר, אבל זה כבר לא משנה. אף פעם לא אהבתי במיוחד את הדירה הקטנה, הצפופה, שבה גרתי, ואת המרפסת הסגורה, שתמיד היה בה קר בחורף, ששימשה כחדרי.

אני זוכרת איך פעם, לפני שהתינוקת נולדה, החיים היו יותר טובים. לא הרבה, אבל קצת. היה לי חדר משלי, ויכולתי לראות את מה שאני רוצה בטלוויזיה הקטנה שבסלון. אני יודעת שזה לא הרבה, אבל ככה חייתי, ומאז שאני זוכרת את עצמי ככה היה. אני לא יודעת אם זה היה כך מאז שנולדתי, אני לא זוכרת, אבל אמרו לי שגרתי בחו"ל, עם ההורים שלי, שבטח אהבו אותי. אבל עכשיו אף אחד לא אוהב אותי, אפילו לא עומר. פעם אהבתי אותו, אבל עכשיו אני לא אוהבת יותר אף אחד. אני יוצאת מהרחוב, אל הכביש הראשי, שבשעה כזאת מלא במכוניות.

אני מתארת לעצמי שברובן נוהגים אנשים שחוזרים לבתיהם מהעבודה ופוגשים את הנשים שלהם, ואת הילדים שלהם. יכול להיות שגם המשפחה שלי הייתה ככה. אבל אז היה האסון. אני לא זוכרת אותו, כי הייתי רק בת שלוש, אבל סיפרו לי שמהמכונית לא נשאר כמעט כלום. כשהייתי בבית ראיתי מדי פעם את ההקלטה של מבזק החדשות מאותו היום. הוא ברוסית, אבל המסר ברור. אני זוכרת מה הרגשתי כשראיתי את ההקלטה בפעם הראשונה. אני זוכרת איך בהיתי במרקע הטלוויזיה, ולא האמנתי שהמכונית הזאת הייתה שלי, של המשפחה שלי. כמובן, שעד את חשבתי שמשפחת לוי היא המשפחה שלי. איזו טיפשה הייתי אז... ליאורה, עם השיער השחור והמתולתל, ויוסי, עם כרס גדולה ושיער ג'ינג'י בוער. איך אני, צנומה, עם שיער בלונדיני, כמעט לבן, יכולה להיות הבת שלהם? אבל זה היה לפני שבע שנים, כשהייתי בת שש, ולא חשבתי על דברים כאלה. אחרי שראיתי את ההקלטה, נפלתי לזרועותיה של ליאורה, שאז קראתי לה אימא שלי, ובכיתי. היא ליטפה את שערי ואמרה שלא נורא, שעכשיו יש לי משפחה חדשה, משפחה שאוהבת אותי. כמובן שאת האמנתי לה, אבל היא שיקרה. ברגע שהתינוקת נולדה, והייתה להם בת משלהם, הם התחילו להזניח אותי. החדר שלי הפך להיות החדר המשותף שלנו. יותר נכון, החדר שלי ושל הצעצועים שלה, כי כל לילה הם לקחו אותה לישון איתם. לי הם אף פעם לא הסכימו לישון אצלם כשהייתי קטנה. הם אמרו שאני צריכה להיות ילדה גדולה וללמוד להסתדר לבד. טוב, אז התרגלתי לתנאים החדשים, ואפילו התחלתי לחבב אותם. עכשיו, כשהם לא שמים לב אלי, אני יכולה ללכת בלילות למסיבות. לא לשתות, חס וחלילה, אלא לבלות עם עומר. פעם חשבתי שהוא הבנאדם הכי חמוד שאני מכירה. היינו מבלים יחד כל הזמן. כל יום, כל שבוע, כל דקה, כל שנייה שהייתי איתו הייתי מאושרת. אבל אז הוא תקע לי סכין בגב. הוא תקע לי סכין בגב, ואני החזרתי לו. זה היה לפני שבועיים, ביום ההולדת השלושה עשר שלי. באתי שמחה ועליזה לבית הספר. עומר הבטיח לי בלונים על הכיסא. המחשבה על כך שימחה אותי מאוד. אבל הבלונים לא היו שם. גם עומר לא היה שם.

הייתי מודאגת. אמרתי למורה שאני לא מרגישה טוב, והלכתי מיד לבית של עומר. נכנסתי לחדר שלו. ואז עולמי הזדעזע. הוא היה שם, מחובק עם החברה הכי טובה שלי, אביגיל. לא האמנתי למה שאני רואה. בהתחלה זאת הייתה רק תדהמה ששטפה אותי, אבל אז התערבב רגש אחר. כעס. כעס קר וקשה, הציף אותי מכל עבר, הכה בחזי ובפני, לא נתן לי לנשום . לשניה עמדתי שם, בפתח החדר, התנשפתי, ואז, בלי לחשוב, תפסתי צנצנת שהייתה שם, מלאה במטבעות, אוסף המטבעות שלו, זרקתי אותה, והתעלפתי. כשהתעוררתי הייתי בבית חולים. אביגיל הזעיקה אמבולנס. חשבתי עליה ועל עומר, והזעם שוב שטף אותי. רציתי לזרוק עליהם עוד משהו, אבל הידיים שלי לא נענו לפקודתי. הרגשתי חלשה, ריקה, מנותקת מעצמי. ואז ראיתי אותם, את ליאורה ויוסי, עם התינוקת, והם הסתכלו עלי בעיניים פעורות בתדהמה. לא בדאגה, לא בלחץ. רק תדהמה, וכעס. כשהם ראו שפתחתי עיניים הם התלחשו ביניהם. נשמעו צעדים, ומנהלת בית הספר שלי נכנסה. היא הסתכלה עלי במבט חמור מבעד למשקפיה, וקפצה את שפתיה בזעם.

"נעם לוי" היא הסתכלה עלי "את עשית מעשה חמור מאוד, ולפיכך את מועברת למוסד לעבריינים".... את שאר משפטה לא שמעתי. ההלם שטף אותי, גלים גלים. אני, נעם לוי, אף פעם לא הסתבכתי, עוברת למוסד לעבריינים?

עד עכשיו, כשאני חושבת על זה, אני עדיין קצת נדהמת. לא האמנתי שזה קרה לי. חזרתי הביתה, וברגע שנכנסתי לחדר החלטתי. החיים שלי כל כך גרועים, אז למה להמשיך אותם? במילא אני הולכת למוסד לעבריינים, במילא החיים שלי נגמרים, אז לפחות בלי כל הסבל הזה.

השארתי פתק על המיטה שלי, ועכשיו אני הולכת לעבר בניין גבוה. כבר לא אכפת לי מכלום. לא מעומר, לא מאביגיל, לא מההורים המזויפים שלי. פשוט מכלום. אני מגיעה לבניין, ומזמינה את המעלית. אולי זה לא המעשה הנכון לעשות? שואל פתאום קול קטן בראשי, אך אני משתיקה אותו מיד. המעלית מגיעה. אני נכנסת לתוכה, והיא מתחילה לעלות. ליבי פועם בעוז בתוך חזי. אני מגיעה את הגג. אני הולכת לשפת הבניין. אני רואה את העיר מתחתיי, העיר בה גדלתי, העיר בה אמות. זהו, אני קופצת. אאבל משהו מונע ממני לקפוץ. יותר נכון, מישהו. יד חמה ומרגיעה נחה על כתפי. אני רואה בתדהמה שהיא שקופה למחצה. אני מסתובבת ורואה אישה, ולידה איש. אף פעם לא ראיתי אותם, אני לפחות לא זוכרת, אבל אני יודעת מי הם. ההורים שלי, מחייכים אלי חיוכים מרגיעים, ועיניהם מלאות אהבה. "בואי איתנו" הם אומרים, קולם מרוחק, שליו ואוהב. "אימא" אני אומרת, ודמעות בעיני, "אבא" הם מהנהנים ברכות. אני אוחזת בידה של אימי, וידי השנייה לופתת את ידו של אבי אנחנו מתחילים לצעוד יד ביד, לעבר שפת הבניין. אבל אנחנו לא נופלים, אנחנו ממשיכים לצעוד, מרחפים באויר, ונכנסים לתוך חור שחור.

אני מרגישה נשיקה רכה על שפתיי. אני פותחת את עיניי בזהירות. עומר רוכן מעליי. "בוקר טוב" הוא מחייך.

איזה מזל, אני מחייכת, זה היה רק חלום. חלום רע.