סורי שלא עידכנתי מלא זמן אני פשוט נורא עמוסה בחופשה הזאת אז תסלחו לי?
זה עידכון קטן לפני שאני אעשה פוסט עידכון יותר מרוכז של הכל חחח
אז אני רוצה לפרסם סיפור קצר שכתבתי לתחרות כתיבה. פעם ראשונה שאני נכנסת לתחרות כזאת
ופעם ראשונה שאני מפרסמת סיפור. אני כותבת אבל בשביל עצמי אז לא פירסמתי אף פעם :)
כל דעה תתקבל בברכה תהנו :D
חברות
נפלאה
"אני
עוד צריכה ללכת לקנות את הנעליים הללו
לפני שהמבצע יגמר" אמרתי
לשון, חברי הטוב ביותר,
בשיחת הטלפון.
"תבואי
איתי לבחור אותם ,טוב?"
שאלתי אותו.
"טוב
קרציה אבל תיהי חייבת לי" אמר
שון מבעד לרמקול.
"בסדר
בסדר" השבתי לו וגיחכתי,
"אתה לא צריך לקנות גם לך
איזה בגד או משהו?" שאלתי
את שון בזמן שאני נועלת את דלת הדירה של
משפחתי.
"כן
חשבתי אולי אני אקנה..." שון
התחיל לומר אך קטעתי אותו "שון
אני אחזור אלייך אחר כך טוב? טוב."
אמרתי וניתקתי את השיחה,
אני
בדרך
כלל לא מנתקת בפרצוף אך הפעם שמעתי,
בהמשך המסדרון הארוך, קול
בכי שקט.
הלכתי
בעקבות קול הבכי, הלכתי
בעקבתו וראיתי את דניאלה, שכנתי
הדוגמנית בת ה-17.
אף
פעם לא ראיתי אותה ככה, בוכה,
תמיד היא זוהרת ביופיה,
מטופחת ומסודרת.
אך
הפעם ראיתי את עינייה הכחולות מבריקות
מדמעות, דמעות שיכולתי
לראות שהם דמעות של עצב וכאב.
תמיד
דניאלה הייתה נחמדה ושקטה, תמיד
הייתה מחייכת לשלום, את
דניאלה לא הכרתי מעבר ל"שלום
שלום".
עכשיו
היא יושבת בקצה המסדרון,
לגמרי
לבדה, מתייפחת. שיערה
השטני שתמיד היה מסודר בכפידה כרגע נראה
מפוזר ומוזנח. האיפור
שכיסה את פרצופה
מידי
יום היה מרוח כעת מתחת לעינייה, על
לחייה, נשפך על צווארה,
האיפור התערבב עם הדמעות
המלוחות שחונקות אותה.
בסבל.
ניגשתי
אלייה, נגעתי לה בכתף
והתיישבתי לידה, היא הסתכלה
עליי בעינייה הגדולות והיפות.
"דניאלה,
מה קרה? למה את
בוכה ככה?" שאלתי את
דניאלה שישבה לידי.
היא
המשיכה להסתכל עליי, מופתעת
ששאלתי והתעניינתי הרי איננו חברות,
רק שכנות.
“זה
בססדר שירלי, את לא חייבת
להתעניין" היא אמרה לי
והחזירה את ראשה לבין רגלייה שהיו כפופות
לכיוון ביטנה.
“ברור
שאני חייבת, דניאלה אני
לא יכולה להשאיר אותך בוכה כך, תספרי
לי מה קרה" אמרתי לדניאלה
וחייכתי. היא הסתכלה עליי
שוב אבל הפעם במבט שונה, היא
הסתכה עליי במשך דקה, כנראה
חושבת מה לומר או מה לעשות, היא
חייכה אליי את חיוכה היופה, שגם
בעזרתו, היא דוגמנית בגיל
צעיר כל כך.
“את
בטוחה שאת רוצה לדעת? אני
א רוצה לגזול ממך סתם זמן" אמרה
דניאלה כמנסה להתחמק.
“כן
אני בטוחה וזה לא גוזל ממני שום זמן"
החזרתי לה חיוך.
הדוגמנות
תגזול ממני את החיים" היא
אמרה ונאנחה. לא הבנתי למה
היא התכוונה, “למה את
מתכוונת?” שאלתי אותה
והיא הנהנה.
“אני
מדגמנת כבר שנה, אף פעם לא
היו לי בעיות עם זה, תמיד
הייתי בטוחה בעצמי אבל לפני שבוע וחצי
הביאו לי עבודה, וביקשו
ממני להוריד מהמשקל" את
ארבעת המילים האחרונות היא אמר בגמגום,
הנהנתי כדי שתמשיך.
“אני
מפחדת, מפחדת להפוך
לאנורקסית או בולמית, האוכל
מתחיל להדאיג אותי מאוד, זאת
לא אני. רוב הדוגמניות
צנומות ושדופות ואני לא רוצה להיות כזאת,
אבל בגלל שני רוצה את העבודה
הזאת כל כך, אני בקושי
אוכלת, אולי שני תפוחים
ביום וזה גורם לי להרגיש רע, זאת
לא אני.” היא סיימה לספר
ודמעות חדשות עלו בעינייה היפות.
הבעיה שלה, כל
כך קשה להבנה, אבל בשבילה
זה יכול להביא לדכאונות. ממה
שאני רואה מהצד, דומגנות
זה דבר שחשוב לה.
הדבר
הראשון שעשיתי היה לחבק אותה חזק, היא
הייתה מופתעת אך החזירה חיבוק.
“את
לא חייבת לאף אדם דבר" לחשתי
לה ולאחר מכן התנתקנו.
“את
יפייפיה ולא פעם אנשים שאלו אותי מי את
כאשר היו באים אליי ולמשפחה ורואים אותך.את
מושלמת בדרכך ומה שאת עושה עכשיו יהרוס
אותך יותר מאשר אם לא תקבלי את העבודה.
לא כל הדוגמניות המצליחות הן
שדופות וצנומות. את תצליחי
עם העבודה הזאת וגם בלעדייה. עכשיו
את באה איתי ואנחנו הולכות" אמרתי
לדניאלה בחיוך רחב, קמתי
והושטתי לה את ידי. היא
הסתכלה עליי בפליאה "לאן
הולכים?” שאלה המומה,
לקחה את ידי והתרוממה.
“הולכים
לקניון לקנות קצת אוכל" השבתי
לה.
“את
צודקת, אני במצב רע בגלל
זה ולא תזיק לי ארוחה טובה" היא
אמרה, נגבה את הדמעות
מעינייה וצחקה. היא הלכה
להחליף בגדים וכעבור עשר דקות חזרה,
רעננה מסודרת ומדהימה כמו
שהיא הייתה.
“הולכים?”
היא שאלה אותי בחיוך.
“הולכים" עניתי
לה בהחלטיות, שנינו פרצנו
בצחוק מתגלגל.
כך
החלה חברות נפלאה.
התחרות היא באתר הזה writing is breathing
פעם ראשונה שהיא עושה תחרות כתיבה והתחשק לי להשתתף ^^
מנהלת התחרות כותבת בעצמה סיפורים מדהימים אם יורשה לי לומר חחח
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
