"אם חשבת שבאתי
לחתונה המזדיינות שלך אתה טועה. אני באתי בגלל צ'אק, יש לי כמה דברים לספר לכם שלא
ידעתם עליו" אמרתי, קולי חנוק ולא יציב
"צ'אק?" שאלו כולם יחד
"אז הוא באמת מת..." אמר לפתע דיויד
כולנו הפננו את מבטינו אליו, נשארים עומדים אחד מול השני.
"דיויד" אני אמרתי הפעם, בלי יכולת לחייך או לזוז כמעט.
"הוא באמת מת. אני לא יכול" אמרתי, רציתי לרוץ מהם... להתרחק ככל האפשר.
פרצתי שם בבכי, נפלתי על הרצפה לא יכולתי לעמוד על הרגליים.
רעדתי שם, בכנסיה... בוכה על צ'אק.
"צ'אק אנחנו נתראה, אתה תראה...אנחנו נפגש שם, יום אחד.. אולי
אפילו מחר." לחשתי אל הרצפה. הם התיישבו לידי, לא ידעו מה לעשות... חיבקו
אותי ובכו יחדיו.
"סבס קום, בבקשה" דיוויד אמר
"אני לא יכול, קשה לי..." אמרתי
פייר הושיט את ידו לעזרה, תפסתי בזרועו השרירית והוא הרים אותי למעלה,
ג'ף שכב אותי על גבו.. בזמן שאני מרטיב את חולצתו והוא בוכה בפני עצמו, הרגשתי
אותו רועד.
"סאב די" דיוויד אמר לי, שרק מלהסתכל עליי התחיל לבכות
ופייר?... פייר בכה, בכה וחייך.
"פייר, השיר.. היה כל כך יפה" אמרתי, וקברתי את ראשי בגבו
של ג'ף.
לאחר שהגענו, עברנו את הבית שלי... הדלת נשארה נעולה שם.
עוד קצת, נגיע לביתו של ג'ף... בביתו של פייר יש מסיבה. והוא לא נוכח
בה
"פייר אתה לא רוצה ללכת לשם?" שאלנו ג'ף דיוויד ואני כמובן
"לא זאת אשתי" אמר בגאווה, הוא אוהב אותה?
"בסדר" ג'ף אמר, הוריד אותי מגבו והלכנו אל ביתו... הוא
הדליק את התנור עצים.
"תשבו, ואז אני אלך... ואתם לא תשמעו ממני" אמרתי להם,
הוצאתי את הדף... קראתי אותו בקול, כמבוקשתו האחרונה. גם את הנ.ב הקראתי להם. הם
בוכים.. או רוצים לבכות. בוכים בלי קול,
בהלם... עיניהם המומות. לא יכולנו לנחש.
"אני לא מאמין. אני לא מאמין. אנחנו כאלה חרא. אה? אבל ממש"
אמר ג'ף
"מאוד חרא!" דיויד הסכים איתו
"אבל אתה שמת לב דיוויד!! אתה אמרת לי שמשהו מוזר פתאום מתעורר
בצ'אק לאחרונה" אמרתי
"אבל הוא כל כך צחק לאחרונה! צחק יותר, נהיה אדיש יותר ששקע
במחשבות... מזה היה אמור להביע?" פייר אמר
"הוא חרא בעצמו! אולי שמנו לב, יותר אדיש, פתאום צוחק יותר אז
משהו קורה לו... לא ידענו שזה מה שקורה לנו! אה?! פתאום הוא לא סומך עלינו?! לא
מספר לנו כלום?! הוא ודיוויד, שני המסתוריים היחידים שלנו! אבל דיויד מוזר בדרך
שונה! הוא הייתה לו הבעה, אדישה קרה ואפלה.. אבל שידענו לשבור אותו, הוא היה כזה
רגיש וורוד. כמו גור. ומה אז?! אה?! הוא יכול לבוא ולספר לנו!" ג'ף אמר,
מילים כדרבנות..
"אני מסכים איתך, גם הוא לא היה בסדר" דיויד הסכים
"זה פאקינג היה החבר הכי טוב שלכם! או לפחות מהצד שלנו מה אתם
אומרים עליו ככה?!" צעקתי עליהם והם השתקתו.
"אני הולך מכאן! הכל מסובך לי עכשיו. אני צריך לבד" פייר
אמר, "אני בחגיגה של החתונה שלי אם תסלחו לי"
"אותי יותר לא תראו לעולם..." אמרתי לפני שיצא, רצתי אל
הדלת. אם כוחות שלא ידעתי שהשגתי אותם אי פעם.
רצתי, פשוט רצתי.. כל הרוח על פני, הלוואי וזאת הייתה הרגשה נהדרת. מה
ישו? אתה צריך את הטובים ביותר בשביל להתקיים שם? זאת הבעיה?! אז לקחת את הכי
טוב?!
הגעתי אל שכונת ג' בריצה, לא יודע מאיפה היה לי את הכוחות. האנדרלין
זרם פתאום בגופי... הרוח והקור התחלפו בחום ונעימות..
אני צריך לקחת את עצמי בידיים. אני צריך לארגן את ההלוויה שלו! קבעתי
עם הבית קברות, התקשרתי אל המכון לרפואה משפטית
"שלום, אני רוצה לברר על גופה" אמרתי אל הטלפון
"על איזה?"
"צ'אק קומיאו" אמרתי
"מה אתה רוצה לברר עליו אדוני? פרטיו חיסוים מכיוון שהוא
מפורסם"
"רק לדעת מתי משחררים את הגופה, אני עורך את הלוויתיו"
אמרתי בקול רשמי למדי, מנסה לשלוט על הבכי שעומד לפרוץ את כל החומות.
"מחר ככל הנראה, להתראות אדוני" אמרה בחוצפה הפקידה וניתקה
לי!
ארגנתי עם בית העלמין על חלקה מכובדת מכספי. עם מצבת צלב, מעוטרת..
כל הלילה לא ישנתי, אחרי כל הטלפונים... כיביתי את האור, הלכתי לישון ..
ניסיתי. במקום זה חלמתי את החלום המוזר בחיי.
בית הקברות מקומי... במונטריאול, ליד המטרו הנטוש...
כולם עומדים שם, השמיים אפורים... כולם בשחור. והוא עומד איתנו, מניח
על עצמו פרח. מה מנשק אותי בלחי והולך משם,
דמותו נעלמת אט אט..
"צ'אק!!!!" קמתי בבהלה
זה רק חלום. אחרי שהצלחתי לישון.
כבר היה בוקר, שמתי על עצמי מייקאפ.
הלכתי לשם.. כמובן שהבנים יודעים, כולם יודעים. עמדתי ליד הקבר שלו.
יום בהיר! החורף נעלם! במכה! כאילו רדף אותו, יום בהיר...וחמים.. כאילו עכשיו יותר
טוב אחרי שהוא איננו.
אני בשחור, עם צעיף שחור.. רק צבע עיני בולט ביום כזה.
הכומר עלה ודיבר... אף אחד מאיתנו לא דיבר שם.
הטקס רגיל, הבנים עמדו רחוק ממני. מולי. לא הבטתי בהם, כולנו בכינו...אפילו
מדיסון, שעכשיו תגור לבד.
אמא של צ'אק בכתה שם במרירות ואביו פשוט עמד שם, עם חיוך על הפנים,
כאילו הוקל לו..שמח שלא יראה אותו עוד. הוא הסתכל מטה וכל מה שהיה בפיו היה
"איזה קבר מושקע.." ולאחר מכן הוא נעלם באופק...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
