פרק רביעי:

"אתה בטוח שאתה כתבת את הדבר היפה הזה?" נשאל ישירות אל דיויד שדי הסמיק

"את באמת חושבת שזה יפה? כןן.. אני." ענה "רגע?... אמרת שזה יפה?!" הוסיף בלחץ

"כן תרגע, אתה בטוח שאתה לא במחזור או משהו?" צחקקתי עליו.

"לא... סתם... תודה!" הלך מחדרו וחזר כעבור דקה "זה החדר שלי, תעופי מפה" הוסיף, התקדמות איטית לעברו. מבטינו לא נפגשו,

חברו ישב מאחורה, מחכה למשהו. בוהה בנו, דפוק או סתם ילד עם בעיות דליקסציה.

נטלשה שערה אחת מראשו של דיוויד, אשר גרמה לו לצווח. חברו של דיויד ואני צחקנו עליו כאשר התבכיין.

"דיוויד, אתה שוב תשן היום אצל ג'ף?" שאל חברו

"לא יודע, מתי קמים מחר?" החזיר שאלה

"מוקדם"

"אז כן"

דו השיח הלא מעניין ממש של אחי וחבריו האפרוחים.

"אמא אני לא ישן היום בבית" צעק

הליכה קצרה הובילה אל חדרי, שתמיד סגור והמוזיקה תמיד דולקת...  פתאום המחשבות חיללו פנימה, אל התת מודע... מה זאת אהבה בכלל? האם זה קיים? זה קיים אצלי?

הוא אוהב אותי?, איך?

אני מרגישה אליו משהו? מה אני אמורה להרגיש? איך אני אמורה להרגיש?

למה פתאום כל כך הרבה שאלות? ואיך פתאום הוא בא ואומר לי את זה? בדיוק עכשיו? שאני מבולבלת יותר מתמיד? שהחיים שלי מתפצלים לשניים?

איך אני אמורה להתנהג כלפיו?

מן המיטה קיפצתי לפתע בפתאומיות, אל עבר תיק הבית-ספר שלי. מוציאה את השיעורים של אתמול. כשהמוזיקה ברקע. את כל השיעורים סיימתי כעבור כמחצית השעה.

"דיוויד!!!" נשמעה צעקה שלי, כאשר במקביל דפקתי על דלתו.

"מה קרצייה! מנסים לעבוד פה!" צעק

"שתוק" גחגחתי כמובן מאליו "יש לך את הטלפון של הסיני? אין אוכל יותר" הוספתי בעצבים

"לא, רק של הסושיה" חייך חיוך מאולץ של 'אולי תלכי כבר'

"גם טוב, העיקר אוכל" חייכתי "מכוערים אתם רוצים גם?" שאלתי, אבא תמיד לימד לתת כבוד לאורחים. "היי אפרוח, יש לך חולצה יפה"

חיוך נפרס בפניו כאילו הוא זומם משהו, גילגל את עיניו וקם פזיזות. כתב משהו על חתיכת דף והגיש לי "קחי, זאת חנות בדאון טאון של מונטריאול. אני ארגן לך הנחת פרוקציה. בנות אוהבות לעשות שופינג, לכי עם חברה טובה שלך" אמר

"חברה טובה? חזרנו לגן? לא אני לא בחורה של שופינג." נאמר לו והוא תהה לרגע

"ניראה לי שיש לאמא שלכם משהו, והתבלבלו לכם הזהויות. אח שלך הפוסי הזאת.. חולה על זה! ואת... לא." צחק עלינו, הסתכל - ראה שאף אחד לא צחק... וניסה להשתלט על עצמו

"אני יודעת שהוא נקבה. טוב אני אזמין לי ולך אוכל" אמרתי ולקחתי את הפלאפון שלו. התקשרתי "שלום, ברצוני להזמין שתי מנות סושי ארוחה, עם אורז ברוטב בוטנים וקולה... כן... פעמיים. כדאי לך שזה יגיע לפה עד חצי שעה. להתראות" ניתקתי

"עוד חצי שעה יהיה אוכל" צחקתי

"רואים לגמרי שאתם אחים, אותו טעם באוכל" חייך

"דפוק" מלמול נזרק לעברו ויצאתי מחדרם.

בדיוק כמו קודם, כאשר את נשכבת במיטה, המחשבות רק מתחילות לרוץ לך בראש כמו סרט נע. כל האירועים הגרועים.. בלי סדר קובע. הכול ביחד. הכול מסובך.

ואת רק חושבת לעצמך, מה יקרה אם תברחי מהמציאות ובדרך תברחי מהבית? תעזבי את ההורים האלה, את כל הצרות והבית ספר.

ואז עולה המחשבה.. שאולי זה לא רעיון כל כך גרוע.

ואני לא טועה. וזה קורה, את בורחת... מתכננת את התוכנית אך לא פועלת לפיה.

בלילה, שכולם ישנים... את הכול את משאירה בחדר, את כל העבר שלך, מבטיחה לעצמך שתתחילי חיים חדשים בתור אדם אחר.

יוצאת בשקט מן הבית, שהבית מסריח מהסושי שדיויד וחברו אכלו בסוף. התחמקות בתירוץ של "אבד התאבון" הנדוש והצפוי.

מחדשת את שתי הצמות שעוטרות את פניך המדהימות והמעט שמנמנות, לובשת חזית ספורט, או בשפה המודרנית, של הפאקצות מהשכבה שלך, 'טופ' ומעל ג'קט, בלילה קר, אבל תקופת האביב כבר החלה.

כי זו קנדה, חלוקה במזג האוויר שלה. כמו מצבי רוח משתנים בין רגע.

סוגרת את הדלת במיומנות בלי שהדלת תחרוק כהרגלה. הולכת לאט בשקט, כי חדרם של ההורים קומה מעל דלת הכניסה.

מחפשת את הסמטה החשוכה כדי לישון בה... הפארק ציבורי מדי ואפשר למצוא אותך, מוחקת את האפשרות הזאת ממוחך. הולכת לדרום העיר, החלק המרוחק ביותר מבית סיפרך. איפה שהמפעלים והים שמתחיל ומקיף סביבם.

מתחילה להסתובב, מונעת מן הדמעות לצאת למרות שאת יודעת, שכאן אף אחד לא יראה. לא יכולה לעזוב את האגו המטופש שלך בצד, אפילו לא לרגע.

הים חשוך והמפעלים נראים מאיימים בחושך, רק את האייפוד לקחת עם האוזניות, שמלוות אותך תמיד בכיס, מלבד הבית ספר, שבו כבר גנבו לך מספר פעמיים את האייפוד.

ממשיכה להסתובב, לא נחה לרגע. מפחדת מהסיוטים שבאים בלילה, לא נותנים לך לישון.

את רואה דמות חשוכה, מתפללת שלא תתקרב, יש לה מעטפה ביד, וההדמות החשוכה לוחשת משהו אל הפלאפון. מתעצבנת, בינתיים שמישהו מאחורה מתקרב אליו. ואותה דמות חשוכה. אשר נותנת לה את המעטפה.

בזמן שאת, מנסה לא להוציא צליל, להיות הכי שקטה בעולם... מזמזמת שיר ילדות שאהבת, אותו שיר של חג המולד, לפני שהולכים לישון ומנחשים מה המתנה שקיבלת מסנטה קלאוס.

רועדת כולך, לפתע הוא מסתכל סביב, בודק שאין אף אחד.

אבל לא, הוא מבחין בך, למרות המרחק האדיר שיש לך ממנו, הוא מסתכל עליך, ואת מרגישה את זוג עיניו מביטות בך, מסתובבת לא רוצה להסתכל, להזכר באותו צבע עיניו הבהירות כמעט לבנות שראו בברור.

הרגשת לפתע לא לבד, ואת מרגישה נשימות כבדות נוספות, מסתובבת חזרה.

בו, הפתעה. הדמות החשוכה כבר מולך, עם העיניים הבהירות, וסכין ביד.

ד"א; עיצוב חדש. מה דעתכם, קוראיי?