פרק אחד-עשר:

"ממ... בואי, היכנסי" אחיך אומר, מביט בך שוב ושוב... לרגע לא מאמין שזאת אחותו שעומדת מולו. "אני אכיר לך את כולם.."

"בסדר" אמרת בחיוך שלך, חיוך כובש בדיוק כמו של אחיך. ובדיוק כך, נכנסתם לחדר חזרות הענקי שלו. המראה היה זוועה: קירח ישב על גיטרה ומרח שפתון 'לובלו' דובדבן על השפתיים הענקיות שלו. מכוער שני ישב מול מראה וסידר את הדבר העומד היחידי שיש לו.

המכוער השלישי עמד ליד המקרופון ועשה תנועות מגונות וקרץ לדיוויד בשניה שנכנסנו.

האחרון, זה עם העיניים היפות משחק בביצים.

"אחלה עבודה יש לך" אמרתי בתוספת חיוך מאולץ וכנראה שבאותה כולם הביטו בי בהלם.

"אתם דיי דומים, מה דיוויד מצאת את הנפש התאומה שלך כוסית שלנו?" המכוער השלישי. 

"אני אחותו דפוק. איזה נפש תאומה? הבנאדם צריך איזה אפרו-אמריקאי חסון" צחקקתי והם זרמו איתי...

ההרגשה שעטפה את כל מה שקורה סביב באותה השנייה הייתה מדהימה, הרגשה של אהבה, רצון לחייך ולא להפסיק לצחוק ולקפץ. מה שאין בבית, פה אני מרגישה בבית. בבית עם דיוויד.

"אתם מתכוונים לנגן או להמשיך לעשות ביד?" צחקקתי.

"את באמת רוצה לשמוע אותי מנגן ושר?" שאל "חכי אני צריך להשמיע לך שיר מזה יפה" אחיך אומר לך, הוא משמיע לך שיר שאת לא מכירה. לטעמך יש לסולן קול מתרומם.

"הקולות מוכרים ומתרוממים" תשובה קצרה ולעניין, רגע, רגע. זה לא אחי שם? זה קולו! "אממ... מאוחר מדי לחזור בי?" את מגמגמת ומתחילה להזיע טיפה.

"למה?" שאל זה שזיין את המקרופון.

"כי אלה אתם, למרות שאתם באמת נראים קצת..." את מחייכת. הם התחילו לנגן ולא עניין שום דבר אחר מלבד דיוויד. דיוויד באמת מושלם. למרות שאני לא מאמינה בשלמות. אבל הוא, באמת מושלם. ואם לא היינו דומים הייתי חושבת שהוא מאומץ, הוא יפה מדי בשביל המשפחה שלנו.

"דיוויד, אני יכולה לדבר איתך רגע?" שאלה ישירה אל עבר דיוויד בחיוך שיש רק למשפחה שלנו.

"בטח אחותי, מתי שרק תרצי" הוא אומר לי, והח'ברה מחייכים.

"דיוויד ממתי אתה אח טוב, עזוב. ממתי את אחות טובה?! לא זכרתי אותך ככה! את נראת נפלא!" אמר אחד מהם

"אה כן ג'ולי. זה שדיבר עכשיו היה סבסטיאן. הוא אוהב לפלרטט" הוא אומר לי, איזה יופי. חברים נואשים לגמרי, אה?

"זה שמזיין את המקרופון זה פייר הנואש, זה מהבנים האלה שבנות משתמשות וזורקות. מסכן" הוא צוחק עליו, על פייר.

"המכוער שעם הגיטרה קוראים לו ג'ף. הוא בתול, והוא מכור ללובלו שאני לא סובל!! דובדבן! כזה איכסי" הוא צוחק ואת איתו, סבסטיאן, ג'ף ופייר. צרפתיים, כמונו.

"מה עם האחרון?" אני שואלת,

"את באמת רוצה להכיר אותו?" שאל

"כן! עם לצחוק אז לצחוק על כולם" צחקתי ודיוויד איתי,

"רואים שאתם אחים" צוחק פייר הזה. איזה דביל, אני כבר לא מתחילה לחבב אותו.

"המתופף הכי דביל שתכירי – צ'אק. חסר טאקט בטירוף" הוא צוחק ואז אנחנו הולכים לצד, לבחוץ. לשבת על המדרכה כמו שהיינו נוגהים לעשות בטיולים משפתחיים. בבית קיץ, עם הרגליים במים.

"הכול בסדר? בבית בסדר?" שואל דיוויד, את רק מנידה את ראשך. "מה הולך בבית?"

"ריבים. אני לא מסוגלת איתה. קשה לי. חוץ מזה, לא קורה כלום גם אין חדש..." את מתחילה לדבר והוא משתיק אותך.

"לא חדש? את ניראת נפלא. מה גרם לך לזה?" הוא שואל מופתע

"רציתי חידוש, נמאס קצת מאותו הדבר. אצלנו במשפחה שגרה זה דבר רע, לא?" שאלתי "חוץ מזה. סתם רציתי לשבת לדבר איתך. אני מאוד מתגעגעת אלייך דיויד... רק אחרי שעזבת הבנתי כמה אני צריכה אותך איתי, שאני רבה איתה או סתם לדעת שהנוכחות שלך בבית לא חסרה" את נכנסת בין זרועותיו לאחר שאת מתוודה בפניו. זה מה שאת באמת מרגישה, זה מה שאת צריכה, את צריכה אותו.  "דיוויד, אל תחזור הביתה. למרות שאני אשמח. פשוט תהנה מהבריחה מהגיהינום הזאת, אני סובלת. אני צריכה אותך." אמירה ישירה לשם שינוי. בלי מסכות. בלי כל הבולשיט שמסביב.

"בכל פעם שרק תרצי, אני פה לצידך. תתקשרי, תבואי ואפילו דברי איתי בפייסבוק" הוא אומר, גם בישירות. ואתם מתחבקים בחזיתות.

"אני שמחה שאתה אח שלי, אתה בטוח לא מאומץ?" שאלתי

"למה מאומץ?" הוא שואל בחביבות

"כי אתה יפה מדי בשביל המשפחה המעצבנת הזאת" "את הרבה יותר מהממת, במיוחד עכשיו. אני ניראה אנורקס ואת מלאה במקומות הנכונים עם פנים טיפה שמנמנות אך ארוכות משלי, את יפיפה.. " הוא אומר לך ובפנייך עולה חיוך, מקסים בעיניו.

"בוא נחזור"....

"תגידו לה שלום יפה, היא צריכה לחזור כבר הביתה לפני שיחשיך. היית ישנה אצלי אבל מחר יש לך בית-ספר" הוא אומר

"ממתי אכפת לי מהבצפר?" שאלה

"אם תסיימי בהצטיינות לא תחזרי לבצפר שנה הבאה" הוא אומר לך ואת הולכת למונית שהוא מזמין לך, שילם לו מראש ואת בדרכך הביתה. לעיירה הקטנה שאתם גרים בה.

נסיעה שלא עוברת ועובר בך רק חיוך ענקי ממה שקרה היום. מרומה ממה שקנית, ממה שעשית ומהשיחה עם דיוויד. בכלל מזה שהלכת לראות אותו. התרגשת כמו מעריצה בכיתה ח' שהולכת להופעה של טוקיו הוטל.

"יש פקקים זה יקח עוד טיפה זמן" הוא אומר ואז זורקת חיוך קטן, ממש קטן אך אומר בשבילך הרבה. לא ממש רגילה לזה, לחיוך, לאושר, לאור.

את מאושרת, בלי שתשימי לב, שינוי קטן עשה משהו ענק. ענק לגמרי. השעות עברו ועברתם את הפקק שבין מונטריאול למנטיין.

והגעתם לרחוב, הוא נוסע לאט לאט מחפש את הבית בעל הדלת הכחולה שלכם. הוא מכיר את אימך,

"הינה ילדה, לילה טוב" הוא אומר ומוריד אותך עם השקית והתיק שלך, הכול דחפת בשקית אחת שיהיה לך נוח.

נכנסת אל הבית החשוך, מדליקה את האור ואמא במטבח לא ממש מתייחסת אלייה.

"ג'ולי!" הוא קוראת לך

"מה עכשיו?" את הולכת שוכחת מאיך שאת ניראת עכשיו.

"איזה יפה נהיית, לא כמו קודם" היא אומרת לך בחיוך

"את מכוערת תמיד." את אומרת לה ועולה להתקלח. מקלחת עם מים קרים כמו שאת אוהבת לעשות בחורף ולאחר מכן ללבוש פיג'מה רחבה חמה כמו שאת אוהבת, כמו שיש לך מלא בארון. התרגלת לעשות שתי צמות ארוכות ויפות ועכשיו אפילו קוקו את לא צריכה.

שכיבה עם אוזניות על המיטה שהראש מונח בעדינות על הכרית גרם לי לחשוב... הגוף מלא פחדים ותקוות אך הפחד החזק ביותר הוא שאלה רק תקוות, לא משהו מעבר לכך.

לילות רבים ושום דבר לא משתנה. רק קולך הפנימי מדבר איתך, יום וליל.

את לא מרגישה את גופך.. שום דבר מלבד העיניים, כל צימצוץ הן נהיות כבדות יותר ויותר, את מרגישה אותן כבדות כל כך שאפילו להתאפר לא צריך.

התגעגעות קלה להרגשה של הצהריים. עם דיוויד! הוא חסר לך, לא הבנת את זה אבל הבנת רק דבר אחד: את כל השנים האלה שהיית סובלנית כלפיו, ואהבת אותו אהבת אח...

איך תמיד אנחנו רוצים את מה שאי אפשר?

לא היה פרק הרבה זמן אבל אני עדיין לא חייבת לכם כלום זה הרי בשבילי לא בשבילכם