פרק שמונה-עשר:

"דיוויד" את מחייכת בחיוך חסר הבעה, אולי הבעה אידיוטית.

"אני באתי להבהיר רק דבר אחד. אני לא יודע מה קרה לי באותו לילה, באמת שאת מדהימת והיה לי כיף איתך. אבל אני לא אוהב אותך, את היית אך ורק זיון מזדמן. אוקי אולי זה היה קצת פוגע, אבל אני לא אוהב אותך, זה היה חד פעמי. את לא יכולה לברוח אליי כל פעם שרק תרצי ואז נשכב."

"אבל אני כן אוהבת אותך דיויד. דיויד אני מאוהבת בך כבר זמן מה" פנית אליו וחשפת בפינו את רגשותייך בפעם הראשונה.

"אני לא ידעתי את זה" מודה בפנייך "אני ממש לא בכבוד שלי לשכב עם אחותי הקטנה קבוע"

"זהו? עברנו למשחקי כבוד מזדיינים?"  שאלת והוא התחמק בחוסר טאקט, לא שאכפת לך. כי הוא בן של זונה שמקרה גם אמא שלך זונה.

"לא, ג'ולי. את לעזאזל אחותי! אני לא יודע מה חשבתי לעצמי...אני, את, עירום." הוא מגמגם במשפטו האחרון.

כמה שקרים במשפט אחד, זה הכול בראש שלך. הוא כן אוהב אותך והוא כן מתייחס אלייך כבת זוג! את פשוט אחותו נכון?

לא קרה כלום, אתם אחים וזה יעבור. נכון?

אז לא, זה לא יעבור וזה לא ככה.  כל מה שרצית ישאר בגדר חלום, אין בך שום צורך לחזור למציאות הצורבת, בועה של שפיות מתפוצצת עכשיו. זה מרגיש כסיוט בלילה רע.

"פשוט תלך ותן לי להמשיך לחיות את החלום שלי. כל מה שרציתי זה את האהבה המתוקה שלך." את אומרת בלי ייחוס למה שאת מרגישה, את מרגישה ורוצה הרבה יותר מזה.

הבוקר יאיר ויבצבץ, יעלים איתו את כל החרא של הלילה. לא משהו שאת יכולה להתחבר אליו עכשיו, ההרגשה לא השתפרה. למרות שהיית מופתעת לגלות כי השעה כבר צהריים ואימא הרשתה לך להישאר בבית.

ירדת אל המטבח והכנת לך כוס תה ירוק ענקי בשביל להירגע. לוקחת לגימה מכובדת וחמה שמעבירה תחושת נעימים בגופך.

"שלום יקירה" אמרה אמא והלכה אל עבר למטבח עם מצרכים. להכין את ארוחת הצהריים.

"את? להכין ארוחת צהריים? לתת לי להישאר בבית? את חולה? את עומדת למות ואני אקבל את הבית?!" הרגשתך השתפרה.

"לא, דיוויד סיפר לי, שעוברת עלייך תקופה קצת קשה עם כל דבר לאחרונה, הוא לא אמר סיבה. רק אמר לטפל בך כמו מלכה. אחיך אוהב אותך, הוא דואג לך" אמא מחייכת שיודעת שלפחות בין האחים יש אהבה, לא יודעת איזה סוג של אהבה. כן, אהבה חד צדדית מהסוג הכואב והחודר ביותר.

"הלוואי" את מסננת בין שינייך

"אמרת משהו?" שאלה ישר

"לא, תכיני אוכל במקרה הכי גרוע אני אזמין לי אוכל" את אומרת ומרגישה כמו ילדה מאומצת במשפחה אומנת שרק הגיעה.

חסרת כל, חסרת אהבה וחסרת רגש. באיזשהו מקום גם חסרת הורים. רצית שוב לאבא, רצית שוב לדיוויד.

רק לברוח, לברוח מהמציאות, שוב ושוב ועוד פעם ועוד פעם.

פעם אחת צריך להתמודד עם המציאות כמו שהיא ומקבל את זה בדרך שאת בוחרת.

אי אפשר לסמוך רק על האנשים שאת סומכת עליהם כאשר את עצובה ואת מחכה שהם יצילו אותך שאת שוקעת בים של ספקות.

מה צופן העתיד בקשר לשיחה הזאת? לטובה היא בטוח לא קרתה.

דני ודיוויד, ביומים, האנשים שהכי חשובים לך איבדת אותם בין רגע. בין משפט אחד שאמרת שהפך את הכול לחרא אחד גדול.

פעם אחת בחיים שלך, את לא יכולה לעשות משהו אחד כמו שצריך?!

כנראה שלא, חבל. את עד כדי כך כישלון מוחץ של ההורים שלך. האכזבה של החיים שלהם, לעזוב את בית הספר, להזדיין עם אחיך ולהיות מנודה מחברתך בבית הספר. אחלה של חיים בנית לעצמך,

לבנה אחד לבנה בנית את חומתך, עם הרבה חומרי יסוד ונאמנות, לא הפסקת את המלאכה באמצע. החומה קרסה, בדיוק כמו חומת ברלין. בבום אחד כל החומה שבנית הלכה, קרסה, נשברה ועכשיו את חשופה, לבדך ואת פוחדת לבד.

מקלחת חמה, תחושת החום הזאת שאת לא מקבלת כל החיים את מקבלת ממקלחת אחת רותחת, שגם אולי תספיק.

מקלחת קצרצרה לשם שינוי, לפנק את עצמך לא היה לך כח, כי עכשיו גם אין דיוויד שיעשה את זה במקומך.

במשך זמן מה ה"רומן" הזה נמשך אבל נגמר עכשיו, ועכשיו תנתקו קשר.

השקט שאחרי הסערה.

פתאום את מבינה את הצער שבין כל הסדינים, שהמקום שאת נמצאת בו כרגע זה המקום שבו התחלת. 

הספקות שלך, אלה שידעו שינטוש לא עוזרים אף פעם להמשיך.

עכשיו את מתעוררת אך מסרבת לחלום על הימים והרגעים שהיו. עכשיו את בוכה ושותה, שותה את האושר מהבקבוק. תני לגשם לבכות במקומך.

אולי זה כבר נגמר מזמן?

אני בתחילתו של הפרק האחרון ואחרי הפרק הראשון של הסיפור החדש שעדיין אין לו שם.