כמו ששמתם לב כל יום ראשון יעלה פרק. ככה יהיה לי זמן להתקדם בסיפור וגם זה לא יפריע לי בזמן הלימודים [3 וחצי שבועות עד שחוזרים ללימודים!]
אז בלי הרבה פצתיחות מיותרות:
פרק שני:
עיתונאי – לשאוף הכי גבוה שאפשר. זה היה המוטו שלהם. אבל כמו שהוא מתפשר עליה גם היא מתפשרת עליו. היילי ידעה שהיא מתאהבת בו גם בלי שרצתה.
הוא היה תמיד זה שמחכה מעבר לפינה שרק רצתה ללכת או שהיה קצת קשה. העמיד אותם על הרגלים למרות שהמערכת יחסים הזאת מורכבת מסקס ברובה.
"כן?" השיב לה בזמן שהסדיר נשימתו.
"אני אוהבת אותך" לחשה באוזנו
"זה בסדר, אני יודע שלא" השיב לה באותה נימה רצינית, היא שתקה ולא הוסיפה דבר מעבר. השניים התלבשו כאילו כלום לא קרה והמשיכו בסדר יומם.
היא פשוט הייתה שונה מכל מה שהכיר עד עכשיו, היא לא הייתה קיטשית כמו חברותיו הקודמות והיא גם לא התאהבה בו רק כי הוא מפורסם.
היא ידעה מי הוא ומה הוא. וזה שהוא מפורסם בדרך קצת שונה ממה שהוא אמור להתפרסם לא אמור להשפיע עלייה.
כאמור, היא חזרה למשרד שלה וצ'אק בחר שלא לחזור לחבריו. הוא חזר וסיים לקרוא את הקלסר המשותף.
מיד אחריו ראה קלסר שחור שעליו כתוב בכתב יד ברור ומסודר 'דיוויד פיליפ דרוזייה'. התחיל לדפדף בדפי הקלסר המלאים מלל. הוא קרא ביסודיות המאפיינת אותו.
ידע שהעסקה איתו. היא זאת שתפתח לו את כל הדלת ויבחר לעשות כרצונו בתחום.
והתמורה, משתלמת עוד יותר.
מרטין שיי הבן 82. איש מבוגר הניראה טוב לגילו, היו כמה שחשבו שהוא גיהץ את קמטיו ומחק שנים. הוא היה עושה כל בוקר ספורט.
היו פעמים שפשוט אמר תודה לישו הקדוש על כך שהוא לומד בכיתתו של מרטין.
היה משהו בנימת קולו של מרטין, משהו משכנע וגם סוחף. לא סיפר את הסיבה למה דווקא סימפל פלאן.
"בוקר טוב" אמר צ'אק שנכנס לחזרת הצהריים עם הבנים, זהו היום החופשי חסר הלימודים שלו. חוץ מיום ראשון כמובן.
"בוקר אור. שנתחיל?" שאל חברו, פייר בובייה שמו כאשר נכנס לחדר החזרות המוזנח שלהם. התחילו עם השיר שתמיד פותח להם את החזרה. השיר I'm just a kid.
כולם, בשיר לא רגוע ולא שקט מדי בשביל פתיחת חזרה. משהו מאוד שגרתי.
"מה הלאה? מה השיר הבא?" שאל הגיטריסט של הלהקה, ג'ף סטינקו.
"לא יודע. Take my hand?" הציע בחביבות הנשמעת לאוזן הבסיסט. דיוויד דרוזייה.
"אוקי, נשמע אחלה" ענה צ'אק והם זרמו לנגן, שיר ואז הבא שאחריו. בלי הרבה עצירות. היה אסור לו לתת להם לחשוד בו. שהוא כל הזמן עייף. הוא צריך לבלוט בלהקה במובן הטוב של המילה. הוא צריך להיות הכי טוב בלהקה. בועט ומתופף אדיר שאין הרבה כמוהו.
"אני ממש מרגיש שאנחנו משתפרים ואנחנו כבר מוכנים לסיבוב הופעות הזה!" אמר בחיוך נדיר שרק לסבסטיאן לפיבר יש.
"שתוק" ענו חלק חוץ מצ'אק ששתק.
"בקשר לסיבוב הופעות... אנחנו צריכים לדחות אותו קצת" הציב עובדה
"למה בדיוק?" שאל
"כי אנחנו לא יכולים סתם לעשות חזרות עם אותם שירים כל הזמן. צריך לכתוב שירים חדשים. צריך לחשוב על קאברים שאנחנו רוצים לעשות! כל מיני חידושים קטנים בהופעות שלנו. מי ירצה לבוא להופעות שלנו אם לא נחדש שום דבר? נחכה חודש חודשיים. נכתוב קצת חומרים, נחשוב על רעיונות חדשים לבמה ולתפאורה ונצא" אמר צ'אק כתירוץ משתלם, חשב על זה גם אך זה לא היה מה שרצה להשאיר אותו בקנדה.
אלא הלימודים. עוד חודש ושבועיים הוא מסיים את הלימודים. הוא יפסיד קצת חזרות אבל ישב וילמד כמו שלא למד בחיים.
להוציא את התואר ותוך כדי להמשיך בחייו הרגילים והחזרות מבלי שאף אחד ידע על הלימודים האלה. רק לסיים את עבודת הגמר הזאת!
"אני חושש שאתה צודק. בואו נתחיל לעבוד ויש לנו הרבה עבודה חברים" הטיח בהם לעבוד סולן הלהקה.
"כן. בואו" הסכים מכדי לא לעורר חדשות מיותרים מצד חברי הלהקה. הרי, הוא מתחמק מרוב חזרותיהם.
הם עבדו, כתבו, מחקו, והעבירו ביקורת אחד על השני על ידי צעקות וריבים במספר לא מוגבל של שעות.
"בקצב הזה עוד שבועיים ואנחנו על המטוס, במחלקה ראשונה מרימים כוסית על התחלת סיבוב ההופעות שלנו" אמר הגיטריסט המשני וזה מה שמבעיר את החששות של צ'אק. חששותיו גוברים מיום ליום, למרות שהתחיל את הטיוטה הראשונה היה נדמה לו שיזרוק אותה היום ויעבוד על אחת אחרת. "כן, בהחלט עבודה טובה" הסכימו שאר חברי הלהקה וצ'אק שנסחף עם הזרם.
"ניפגש מחר" אמר ונפרד מהם לשלום אך לפתע נעצר כאילו התחרט "תקשיבו, אולי נצא היום? לכולם יש ערב פנוי" אמר בחיוך שלא היה אופייני לו כלל. כולם הביטו בו ברצון ושמחה והסכמה הייתה מיידית מכיוון שזמן רב ערב, ערב היו יושבים בביתם וקוראים את עיתון היום ללא מעש. למעשה, היו קוראים את העיתון בו היילי ג'ואל עובדת. קנדה טיימס היה זה עיתון פופלארי במונטריאול למרות שלפעמים נסעו לבקר את משפחתם בערים הקרובות על ידי נסיעה ברכבת שלוקחת חצי שעה עד שעתיים.
לצ'אק כבר היה יום מתכונן מראש, יום עם לימודים או יום ללא לימודים. זה היה כך:
ביום ללא הלימודים צ'אק היה קם בסביבות ה-12 בצהריים לאחר שקרא ועבד על המאמר כל הלילה. מתארגן עם כוס קפה שחור ביד עם מעט קצפת ויוצא לחזרה של סימפל פלאן, אחרי זה, לפעמים היה נפגש עם היילי לפגישת עבודה שנגמרת במיטה ומתחילה בקופי בין כאשר שניהם צוחקים ומקשקשים אחד עם השנייה ורק לאחר מכן, יוצא לריצה קלה, מקלחת ולישון כי לאחר מכן יש לו יום לימודים.
ביום עם לימודים היה צ'אק קם מוקדם בבוקר ולא היה יוצא בלילה שלפני, הולך אל הלימודים כל היום ומגיע אל חזרת הערב שקבע יום קודם לכן. רק פעמיים בשבוע היה חזרת צהריים או חזרת בוקר. בשאר הימים הייתה חזרת ערב שהייתה די מוצלחת ולכל אחד היה את היום הפנוי שלו שלפניו מה שאין בחזרת הבוקר שאחרי זה, הזמן פנוי ואף די משעמם.
בחזרת הערב, לפעמים היה חוזר הבית המותש ואם לא, היה יוצא לשתות איזה משהו, לבד או עם הבנים. זה לא היה מה ששינה אצלו, שום דבר.
על ידי פרוטקציות נכנסו הבנים אל הפאב המהירות מבלי שציפו לה. לפעמים חשבו כמה כיף זה להיות מפורסם, ולפעמים חשבו כמה חרא אתה אוכל כי אתה מפורסם.
כף מאזניים לא תכריע, זה תלוי בסטיאוציה בלבד. הרבה יכלו לומר שהם לוזרים עם מזל והרבה יכולים להגיד שהם עבדו קשה בשביל להגיע לאן שהגיעו.
"מה תרצו לשתות?" שאל הברמן כאשר הגיעו אל הבר וישבו על הכיסאות הגבוהים שבדרך כלל היו יושבים בספות הנוחות.
"בירה מקומית מהחבית אני אקח" אמר צ'אק
"ואני אקח כמוהו" אמר פייר בובייר, כאמור, הסולן.
"אני אקח קורונה אקסטה עם פלח לימון" אמר ג'ף סטינקו
"אני אקח מה שהוא לקח " אמרו השניים האחרים, דיוויד דרוזייה וסבסטיאן לפיבר. הברמן חייך ומיד התחיל למזוג את המשקאות שביקשו חברי הלהקה ובסופו של דבר, קיבלו את המשקאות ועברו לשבת בספות הנוחות שבהם הם אוהבים לשבת. תמיד היו מתלוננים שהכיסאות קטנים מדי בשביל הישבן הגדול שלהם.
גם צ'אק התגעגע לימים אשר הם היו צעירים, יושבים בבר למרות שהם היו קטינים ומסתכלים על כל בחורה שעוברת. אבל הזמנים משתנים, אנשים משתנים ואופי של האנשים משתנה.
פייר לקח את הבירה של דיוויד, הקורונה אקסטרה עם הלימון ודחף את הלימון אל תוך בקבוק הבירה ולגם לגימה הגונה.
"אבל זאת הבירה שלי!!" דיוויד יבב.
"לא נורא, רק רציתי לטעום. זה צונן וקר שעושה חשק" צחקק פייר
"תזהר שלא תתחיל לרקוד עם החשק שלך" ג'ף אמר וזרם עם הבדיחה.
"תשתקו, מפגרים" אמר צ'אק ונתן לפייר מכה קטנה בכתף למרות שידע שיחזיר לו, רק בשביל האווירה הכייפית שנוצרה.
"מה זה היה!" צעק פייר בטון קול כמו של חברו דיוויד בהופעות והחזיר לצ'אק בזמן ששתה כך שלא רק שפתיו שתו את המשקה אלא כל הגוף.
"מפגר! אני שתיתי בירה!" הביט בהלם.
עברו ושבו בנות רבות והבנים כמובן מאליו הסתכלו ועקבו עם העיניים, בחורה עוברת ואחת אחריה מיד. תכף יתחילו להרגיש כממטרה בבוקר שמרטיבה את הדשא ומפזרת ריח של דשא רטוב באוויר.
"היא כוסית!" אמר פייר וכמעט הלך אחריה, אבל מכיוון שכמה וכמה פעמים יצא לו לריב מכות בגלל בנות ג'ף הושיב ולא נתן לו ללכת,
וצ'אק שהביט מרחוק וראה שהיא עם מישהו ישר התאכזב ואמר "זה אבוד, יש לה זונה"
"היא לסבית?!" שאלו כולם, אין שכל אין דאגות. זה מה שצ'אק תמיד חשב עליהם.
"לא, יש לה חבר" אמר צ'אק והמשיך להסתכל על עוד בנות וכמו כן כולם היו תפוסות. "גם לזאתי יש חבר אבל זה לא מונע מאיתנו כלום" אמר צ'אק והרים את כוס הבירה הגדולה שלו למעלה, סימן לכולם הרמת כוסית לחיי פרק חדש בחייהם – סיבוב ההופעות שכנראה לא באמת התקיים.
כמו ששמתם לב, הפרקים בסיפור הזה ארוכים שלא כמו בסיפור הקודם. נכון שיותר טוב? 3:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
