אומנם באיחור קל אבל סלחו לי, יש לי הרבה דברים על הראש. במיוחד ביומיים האלה.

פרק שלישי:

אין שכל אין דאגות. זה מה שצ'אק תמיד חשב עליהם.

"לחיי סיבוב ההופעות הממשיך ומתקרב!" אמר פייר וצ'אק החמיץ פנים, הם שתו בלגימות הגונות את הבירה. שתו לחיים גדול ומזויף.

"לחיים" אמר צ'אק שחסך את ההסתכלות בעיניים, לא רצה לומר מילה ולא להרחיב יותר מדי. זאת הייתה בשבילו הרמת כוסית לחיי עבודתו המקבילה. נכון לעכשיו, הלהקה הייתה הדבר האחרון שעניין אותו, מהמובן של לתפעל אותה ולהנהיג אותה.

"אני כל-כך עייף!" אמר כעבור כמה שעות שבהן לא עשו כלום. השעמום גרם לו לעייפות בלתי מוסברת.

"כן, אולי כדאי שנחזור למרות שמחר יש לנו חזרת צהריים" אמר פייר. חזרת צהריים... מחר! יש לו לימודים מחר.

"כן, נלך" אמר צ'אק והוציא את ארנקו,

"בוקר טוב תלמידיי, היום כאמור, כמו שידעתם תתקיים ההרצאה על עבודת הגמר שלכם אשר אותה תגישו בעוד שלושה חודשיים שבהם לא תגיעו ללימודים כהרגלם." אמר המרצה. "אתם תצרכו לעשות מעין תחקיר על: רשתות מזון מהיר, מפורסמים, מותגי אופנה וכו'. המידע שתכתבו בתחקיר שלכם הוא מידע אמין ונכון לכל הדעות. אם יכתב מידע שקרי האוניברסיטה תתבע אתכם. תהיו מקוריים, תהיו אתם ואם אתם עושים על ידוען שיהיה גם צהוב במקצת.

אני מקווה שלכולכם תעשו את עבודתם נאמנה ואני אשמח לקרוא כל עבודה על כל דבר. תתפרעו. גם על יצרני מכונות כביסה זה בסדר, גם חברת משאיות זבל זה בסדר. תהיו מקוריים!

נ.ב. דיברתי עם כמה עיתונים קנדיים, הם אמרו שהתחקירים הטובים והמעניינים ביותר יופיעו בעיתון אם הם מחפשים משהו כזה! זאת דלת ענקית, אולי תקבלו משרה שם" סיים המרצה את ההרצאה ובמוחו של צ'אק ישנו רק רעיון אחד בראש שעליו הוא מנסה לשיים כבר כמה חודשים.

ואולי, הדלתות יפתחו לפניו ויפתח קריירה מדהימה בתור עיתונאי ומתוצאה מכך יעזוב את הלהקה ויעשה מה שתמיד חלם לעשות.

"שאלות?" שאל המרצה כאשר סיים את ההרצאה שלא ארכה הרבה זמן כמתכונן לה. "מישהו?" שאל לצורך הדגשה.

"זה אומר שמסוף השבוע אנחנו לא נלמד יותר ונפנה זמן לעבודת הגמר שאולי תהיה בעיתון ונקבל גם משרה בעיתון? זה מעולה המרצה, זה יפתח לנו את הדלת לקריירה."

"בדיוק. היום יום שלישי, ביום שישי זה יהיה יומך האחרון פה בלימודים ל-3 חודשים הקרובים. ביום שני אתם לא תחזרו ללימודים כרגיל." ענה על השאלה של אחד התלמידים.

"היי אנשים" אמר כאשר נכנס לחדר החזרות ולהפתעתו גילה שאין שם אף אחד. משהו שמאוד הפתיע מכוון שחברי הלהקה, חבריו. תמיד נמצאים פה.

הוא הסתכל סביב שהמקום היה ריק – הוא בדרך כלל לא ריק. תמיד יש מישהו שבא ומנגן, שיוצר את הבועה שלו בחדר הזה סביב הכלי שלו ומוציא את התסכול והשמחה פה. בחדר הזה.

הוא התקדם אל עבר התופים שלו, מנסה להיזכר מתי הייתה הפעם האחרונה שהוא ניגן עליהם שהוא היה לבד? שהוא היה צריך משהו?

לקח מקל ועוד מקל והתיישב בכיסא התופים שלו, התחיל ממקצב שקט ורגוע ולאט לאט המקצב התגבר והתעצם עוד ועוד. הוא התגעגע לתופים, לאחרונה, הוא מנגן רק בשביל הלהקה. שכח שהיא האהבה הגדולה שלו – התופים.

הרעש התעצם וכל זה רק עזר לו להשכיח את הבעיות והעבודה הגדולה מהראש. לחשוב שאתה ילד קטן ששותה שוקו ומחייך כי אין לו דאגות בחיים. הוא לא הגיע לשלב שכל הבעיות מתחילות להציף אותו ולתסכל אותו. כי הוא רק בשלב של החיים שהוא ילד קטן, שדואגים לו ומפנקים אותו יתר על המידה.והוא לא באמת יודע איך מתמודדים עם הבעיות האלה, הבעיות הקטנות שמתחילות בגיל ההתבגרות ולאט לאט הבעיות רק מתגברות ומלחיצות עוד יותר.

"דיוויד?" שאל קולו של פייר לפלאפון.

"שלום פייר, מה שלומך?" ענה דיוויד בחמימות. פייר ודיוויד היו מרבים להפגש גם מחוץ לחדר החזרות. כמו כולם האמת.

"בא לך לקפוץ לקפה?" הציע פייר

"כן, תמיד" דיוויד אמר והחל להתלבש תוך כדי שהוא שם את פייר על רמקול. הוא יודע שפייר מזמין אותו רק לאחר שהוא אופה את העוגיות הטעימות שלו שגורמים לכולם לעלות במשקל בסופו של דבר.

"תקשיב אני נכנס להתקלח בינתיים תבוא, גם אם לא סיימתי אתה תוכל לשבת בסלון" אמר פייר וניתק את השיחה כדי ששניהם יוכלו להתארגן ולהיפגש בנחת.

לאחר 20 דקות שדיוויד התקלח, התלבש והתארגן הוא יצא לכיוון פייר כאשר הוא לבוש בג'ינס כהה עם חולצה בצבע תכלת.

דפק בדלתו של פייר אך לא הייתה תשובה. במקרים כאלה מה שנותר הוא לפתוח את הדלת ולשבת בסלון. הוא היה מרבה לעשות את זה בטענה שפייר מתקלח כמו כוסית, כלומר, שעות על גבי שעות של מקלחת.

"שלום דיוויד!" אמר פייר חברו והשנים התחבקו בידידות. "אני אלך להרתיח מים"

"בסדר, אני בינתיים אתקשר לצ'אק או משהו. שיבוא גם. יהיה מגניב." אמר דיוויד

"כן, הוא אחד האנשים שאני הכי אוהב בלהקה שלנו, הוא איש שיחה. תמיד אמרתי לו שיהיה פסיכולוג בסופו של דבר. הוא לא היה מוכן להקשיב לי! כל מה שעניין אותו זה הלהקה... אני חושב. בתקופת התיכון הוא רצה להיות עיתונאי אבל הוא אמר שזה עבר לו אחרי שסיימנו את תקופת התיכון" אמר פייר ואחרי כל מילה רק השקר גדל וגדל.

"כן גם אצלי זה ככה! אני מת עליו. הוא אחלה גבר" אמר דיוויד והשניים לא הפסיקו להחמיא לו.

רק דבר אחד קטן, הם לא יודעים שזה לא הדדי?