טוב.. ליטל הציעה לי לעלות וואנשוט כדי שהבלוג לא יהיה נטוש, כך אני עושה...

אני לא זוכרת מתי כתבתי את הוואנשוט הזה... הייתי כותבת תענו אבל, הוא די קשה נפשית OO"

:Save You

עוד יום בגטו, במחבוא הקטן והחשוך שלי. עליתי בסולם מעץ שבניתי לפני כמה ימים.לתעלה הקטנה מברזל שעל הגג וכן עברתי לבית הימני. לחפש שימורים או מים. הרגשתי את הבטן שלי נדבקת לגב. בפעם שעברה מצאתי שימורים וכמה טיפות מים, אולי הפעם יהיה לי יותר מזל.

ירדתי בסולם לאט לאט, שאני לא יפול או יעשה רעש כלשהו. שמעתי מים מטפטפים על רצפת העץ שהייתה שם. לקחתי קערה שמצאתי שקרובה לשם ושמתי מתחת לברז המטפטף. חיכיתי שכמה דקות ושתיתי את זה. והמשכתי להסתובב במטרה למצוא אוכל, לפתע עצרתי מול ילד שניראה בערך בגילי. הסתכלתי בעיניו הכחולות דומעות.

"מה קרה?" שאלתי אותו והתיישבתי לידו, הוא התחיל להתרחק לאט לאט "זה בסדר..אני גם מתחבא כמוך"

"הם..הם לקחו הכל..את ההורים שלי..והרכוש..לא נישאר כלום" אמר לי והרגשתי שאני כל כך מבין אותו

"היינו פה אני ואחי הגדול..ואז הם לקחו אותו לפני כמה זמן. מאז אני לבד. ההורים שלנו מתו שהכל התחיל. הינו הכל אחד בשביל השני" אמרתי לו מוחא את הדמעות שזלגו מעיני שסיפרתי לו.

"ומה אתה עושה עכשיו?" שאל אותי

"יש לי את הפינה שסידרתי לי..אני מחפש אוכל ושתייה וחוזר לשם כל פעם" אמרתי לו

"יש לי אוכל, אין לי איפה להיות" אמר באכזבה. ואז שמענו אותם באים.

"בוא!" אמרתי לו ורצנו בשקט לכיוון המחבוא שלי, עלינו בסולן, אני הייתי הראשון כדי להראות לו. עלינו ונכנסנו אל התעלה. הוא לא היה פה אף פעם

"אף פעם לא הייתי פה" אמר כשהגענו למחבוא שלי. הדלקתי לנו נר בעזרת אבן והוא סיפר לי מה עבר עליו. כמובן שאני סיפרתי לו גם.

"מה אתה הכי אוהב לעשות?" שאל אותי וכמובן חייכתי

"לשיר. מאז ומתמיד אהבתי לשיר ואתה?" שאל אותי

"לנגן בגיטרה..שאף פעם לא תהיה לי..." אמר באכזבה, הלכתי לעצים שהיו שם. בניתי אותם בצורה של גיטרה חשמלית כי אי אפשר לעשות חור. שמתי חוטי דייג שגנבתי לנאצים וקשרתי אותם, והינה יש לו גיטרה. איזה נחמד אני.

"פעם הראו לי תמונה של גיטרה ולכן אני יודע" אמרתי לו והגשתי לו את הגיטרה. "קח, אתה יודע לנגן?" שאלתי אותו

"בטח, תתחיל לשיר אני אצטרף, לפחות ינסה" אמר לי והתחלתי לשיר, הוא יצטרף עם מה שבניתי לו אבל ניסיתי.

"יש לך קול מקסים" אמר לי

"ואתה מנגן מעולה." אמרתי ואז שמעתי אותם צועדים למעלה , השתקתי את הילד הזה ושמענו יריה מרוב השקט שמענו את הד שלה.

"חייבים לברוח הלילה. לא יודע לאן" לחשתי לו וכיביתי את הנר.

"אין פה אף אחד, בואו נלך" אמר אחד מהם והם הלכו.

"אוקי..בואו נארגן קצת אוכל לדרך" אמר לי והכנסו הכל לתוך שקית, הוא לקח את ה"גיטרה" שלו ויצאנו לדרך , בחושך בלי שאף אחד רואה אותנו.

היה קר, לא היה לנו בגדים להתחמם איתם. ישבנו על הרצפת הרחוב קרה והנטושה מאנשים. עברנו גם ביער, עשינו עצירה ואז המשכנו, לקח לנו ימים. לבסוף הגענו לבית מאור ובמקום מרוחק מהכל. ליד גטו ורשה בחור קטן יש בית קטן ובו הרבה ילדים.

"זה ניראה בטוח, נכנס?" שאל אותי ואני חייכתי עליו, הוא חיבק אותי ואמר "תודה שהצלת לי את החיים" אמר

דפקנו בדלת נקישות חלשות, איש מבוגר פתח לנו את הדלת בחיוך ושנינו הסתכלנו אליו ונכנסנו אל הבית הזה

היינו מפוחדים, האיש הזה אמר "זה בית יתומים, בטוח פה." אמר ונכנסנו אל כולם. ישר 3 ילדים באו אלינו

"היי" אמרו אמרו השלושה ילדים שבאו אלינו

"היי" אמרנו בבישנות

"איך קוראים לכם?" שאל אחד מהילדים האלה

"לי קוראים פייר." אמרתי להם בחיוך

"ואני סבסטיאן" אמר סבסטיאן, איזה שם ארוך יש לו

"יש קיצור לשם שלך?..יודע מה..ניקרא לך סאב" אמר הילד

"אני דיויד" אמר אותו הילד הנחמד

"ואני ג'ף" בא אחד אחר

"ואני צ'אק" אמר עוד אחד

"פייר, פה אתה יכול לשיר" אמר לו

"אתה שר?" שאלו כולם, התביישתי קצת

"כן! הוא שר כל כך יפה" אמר סאב והביא את הגיטרה מהעץ

"יש לי גם גיטרה.." אמר ג'ף והלך להביא גיטרה, גם היא מעץ אבל יותר טובה. הוא הביא אותה לסאב והתחלתי לשיר. דיויד הזה הצטרף אליי בשירה, עשה לי קולות רקע. סבסטיאן ממש לפעמים בפזמון. צ'אק הלך וחזר תוף ועוד תוף ועוד תוף. הוא שם הכל אחד ליד השני. וניגן קצת. הוא מוכשר. כל הילדים באו מולנו והמשכנו לשיר. האיש המבוגר גם בא. התרגשתי ואז סיימתי את השיר בקול נמוך.

"מדהים!" אמר האיש הזה

"תודה" אמרנו כולנו והסמקנו כולנו

"יש לך קול מדהים, לא שמעתי דבר כזה אף פעם" אמר צ'אק. התביישתי כל כך.

"מאיפה אתם מגיעים?" שאלו כולם

"גטו אושוויץ" אמר סאב, חייכתי עליו והנחתי את הדברים "יש פה אוכל" המשיך והצביע על השקית שלי

"תודה" אמר ואז המשיך "תודה, לא היה פה מספיק לכולם. אתם תישארו פה, אני אלך להכין 2 מיטות" אמר האיש והלך "תישנו פה הלילה..מחר על הבוקר אנחנו הולכים, כולנו למקום יותר בטוח" אמר לנו וכולם הלכו לארגן את הדברים שלהם

"זה כל הזמן ככה?" שאלתי את אחד הילדים בשם אלכס

"כן, מגלים אותתנו אז אנחנו הולכים למקום יותר בטוח." אמר לי והלך, הלכתי גם וסבסטיאן כבר היה מאורגן, כל אחד הלך למיטה שלו. מיטה ליד מיטה.

"הרבה זמן לא ישנתי על מיטה" אמרתי ונכנסתי מתחת לחתיכת בד שימשה לשמיכה. כיבו את האור ונרדמנו

העירו אותנו בשעות הבוקר המוקדמות, יצאנו לכיוון היער. הכרתי את הדרך בה סבסטיאן ואני הלכנו בה.

"עוד מעט נגיע" אמר לנו , התחלתי לזמזם ודיויד שכנראה הכיר את השיר התחיל לשיר ואני הגברתי את קולי. כולם היו נהנים לשמוע אותנו שרים

"הגענו" אמר והגענו לרכבת כזאת. "אנחנו נסע לקנדה ושם כל אחד ילך לדרכו, נצלנו" אמר וישר כולנו שמחנו

ישבנו כל החמישה ביחד

"לקחו אותי ברכבת מצרפת. אני מניח שגם אתכם כי אתם יודעים צרפתית" אמרתי לאחרי שכל אחד אמר את סיפרו

"יש מחוז בקנדה הזאת שמדברים שם צרפתית. נוכל לגור שם" אמר ג'ף

"איך זה נקרא?" שאלתי אותו

"מחוז קוויבק, שם אפשר לגור." אמר בחיוך

"אני מכיר! חשבתי פעם לגור שם, במונטריאול. אני מכיר אותה כאילו נולדתי שם" אמר צ'אק וכולנו שמחנו, לא נשארנו לנו אף אחד. היינו הכל אחד בשביל השני.

"אין לי בעיה" אמר סאב

"גם לי לא. אפילו מצוין" אמרתי , כולנו חייכנו.

"שם פייר יוכל לפתוח בקריירת השירה המדהימה שלו" אמר

"אבל אני יעשה את זה בלי הקולות רקע של דיויד וסאב? ובלי הגיטרות של ג'ף וסאב? והתופים של צ'אק?" אמרתי

"אבל אני יודע גם באס" אמר דיויד

"מה אני יעשה בלי העזרה שלכם?" שאלתי

"אז..להקה?" אמרו כולם בפה אחד

"כן, יש לי שם" אמר צ'אק

"והוא?" כולם שאלו

"simple plan כאילו באנגלית, זאת התוכנית הפשוטה שלנו לברוח מהגטו לחיים נורמאליים" אמר, צ'אק היה החכם מבנינו כנראה.

"אני בעד" אמר דיויד באושר

"מקובל עליי" אמרתי וירדו לי דמעות אושר, "חלום, לא חשבתי שזה יקרה פעם" אמרתי

"עכשיו נגיע, כחצי שעה." אמר

"איך יהיה לנו כסף לקנות כלים?" שאל סאב. כולם שתקו

"נתחיל בעבודות קטנות..נרוויח כסף, ואז נקנה" אמר והרכבת נעצרה

"ילדים, לאן אתם פונים?" שאל האיש את הבנים

"פנינו מועדות למונטריאול, שם מדברים צרפתית" אמר צ'אק בשם כולנו. עלינו על מכונית וביקשנו למונטריאול.

-

הם גיעו למונטריאול, התחילו את החיים. עבדו והרוויחו כסף, קנו כלים ומיקרופון, שכרו מחסן קטן באמצע הרחוב הראשי של מונטריאול.

לפתע נכנס איש על חליפה אל המחסן שלנו ואז הוא הציג את עצמו "שלום, אני פטריק יש לי קשרים בחברה הקלטות. אני מעוניין להחתים אתכם" אמר וכולנו הבטנו בו באושר

"אנחנו מעוניינים?" אמרתי בספק

"כן או לא?" שאל פטריק

"כן" אמרתי ואושר הציף אותי, מאז התפרסמו והוציאו אלבומים ותקליטים. אך הסוד שהם ילדי גטו, טמון בהם ולא נגלה לאף אחד.

וואנשוט... לא יודעת מה לומר עליו. אני לא זוכרת שכתבתי אותו בכלל:S