פרק שבעה-עשר:

"הייתי מעדיפה שתלך" את מנסה להיות מנומסת, אחרי הכול, לא את זאת שצעקת עליו. נכון?

"אני מעדיף להתנצל ואז ללכת. כי על החברות שלנו אני לא מתכוון לוותר" הוא אומר לך, ממש חסר רחמים. את בטוחה בעצמך שהוא סתם הרגיש רע עם עצמו.

"מה קרה אין לך עוד חברים באת אליי?" את אומרת בנימה עוקצנית, אולי זה לא נחמד מצידך. אבל גם מה שהוא אמר לך חדר קצת עמוק.

"אני יודע שמה שאמרתי זה לא בסדר, אבל את חייבת להבין – " הוא מתחיל לומר ואפילו את קולו את לא יכולה לשמוע. החוצפה, החוצפה לצעוק עלייך ואז להתנצל. את יודעת שהוא לא יודע לקבל את הדברים כמו גבר, אולי בקרוב, גם יצא מהארון.

"להבין מה דני? לפחות תבוא כמו גבר, תגיד שאלה הרגשות שלך. לא ישר בחורה נפנפה אותך התחלת להרגיש רע כמו ילדה שאמא קצת כועסת עלייה" את ישר עוצרת את דבריו.

"כן, אני לא אשקר לך. ככה אני מרגיש ואני עומד מאחורי זה! את נטשת אותי" הוא אמר, ניסה שאמא שלך לא תשמע.

"אה פתאום נהיית לבד אז באת?" שואלת אותו באותו נימה עוקצנית.

"לא! דיי! אני באתי להתנצל אולי לא הייתי צריך לצעוק עלייך ככה! אבל את פאקינג חשובה שלי ואני לא אלך עכשיו ככה באמצע כי את לא רוצה לדבר איתי יותר! אנחנו לא ילדות בכיתה ח'!" הוא צועק.

"אני אמורה לסלוח לך?" את שואלת בשקט

"כן! כי את פה הלא בסדר בסיפור הזה! לא אני, אני לא תמיד אשם. אני אולי הגב שלך. אבל ממש לא הגב האשמות שלך שאת יכולה להאשים אותי בכל החרא שאת אוכלת!" הוא צועק והוא כל כך צודק. למה את פוחדת להודות בזה?

"אתה בכלל לא יודע איזה חרא אני אוכלת! אוקי?! אחרי זה תצעק את זה. אתה אפילו לא יודע כמה קשה לי! במיוחד עכשיו!" את צורחת עליו והוא מתקרב לחבקך. "אל תחבק אותי" אומרת ומתכנסת בעצמך.

עומדת ככה מספר דקות שהוא מביט בך ולבסוף את מחבקת אותו באיטיות, כמו שאת צריכה.

ככה, הוא הרים את סנטרך ונשק לשפתייך. שפתיו הקטנטנות כשל בובת חרסינה עתיקה, צבעתן ורדרדות כמו שפתון תות. והמגע שלהם, רכות כמו וזלין.

לשונו חלקלקה, נפגשת עם לשונך תוך כדי שהוא תופס את פנייך בידיו.

"הכול בסדר? שמעתי צעק – " אמא נכנסה אל החדר. ראתה אותנו במצב הזה "אני..א...בסלון..." היא הלכה, ואני הפסקתי את זה.

"אוי לא. דני, אני הולכת להתאבד!" את ישר מודיעה

"למה?"

"כי זאת אמא שלי. הבן אדם הכי שמרן בעולם! אני חושבת שגם בחתונה של ההורים שלי הם לא התנשקו, מפגרת כל כך האישה הזאת" את צוחקת והוא סוחף איתו עוד גל של צחוק.

"אני חושב שאני אלך" הוא קם ומסדר את מכנסיו.

"תודה שפקחת לי את העיניים. אם צריך לעשות את זה שוב – אל תהסס." את אומרת לו ומחבקת אותו, הוא נושק לך על הלחי קרוב לשפה ואת רק מחבקת אותו.

"ג'ולי מי זה?" ישר שאלה אמא, לא! לא!

"מה אכפת לך?" אומרת והולכת אל המקלחת

"חבר שלך?!" נלחצה.

"לא חבר שלי, הוא לא חבר שלי. סתם התנשקנו. אסור?" שאלת כדי לעצבן אותה היא שתקה ורתחה מעצבים. משכה באפה, שדומה לזה שיש לך ולדיוויד.

את תמיד חושבת לעצמך, שהיא חייבת, אבל חייבת לעשות עוד מתיחת פנים. אין פלא שאבא עזב אותה!

מתלבשת כמו גרגמל.

מקלחת במים פושרים, אף פעם לא אהבת להתקלח במים חמים, מים קרים הרבה יותר כייפים, אבל לפעמים, זה מקפיא את העור יותר מדי ואי אפשר לעמוד מתחת לזרם המים.

מה שקרה עם דני באמת היה חיוני?

אם זה מה שגרם לכם להשלים אז כן.

יחס גורר יחס. פעם אחר פעם, להיצמד לזה ובסוף להיכשל. צדקו כולם שאמרו 'מה שלא הורג אותך – מכשל אותך'

זה בדיוק מה שקורה, אם כל דבר בחיים.

אחרי כל ריב, אחרי כל הפעמים שאתם עוזרים אחד לשני. לפעמים אחד מכם יוצא כפוי טובה, ולפעמים, שני הצדדים יוצאים כפויי טובה.

שרק צד אחד יוצא כפוי טובה וזה לא הצד שלך, כי שזה הצד שלך אתה מבין מה עשית ומתנצל. אבל, שזה בא מהצד השני, המקביל אלייך. אדם שאיתו אתה מדבר בדרכים שונות, בטלפון, בתוכנת מסרים, פייסבוק כי זה חלקם מחייהם של אנשים לריב בפייסבוק. ופנים מול פנים, ששם הכול מתפוצץ.

מגבת מלופפת מסביב לראשך וחלוק מגבת מכסה את כל גופך חוץ מכפות רגלייך. מתקדמת אל החדר ובמקביל משאירה עקבות מים אל החדר.

נאנחת קלות וסוגרת את הדלת,

דיוויד בחדר, מחכה לך.