שביל ישראל

בקטע הזה ריכזנו כל מיני רעיונות שעלו במהלך הטיול. חלק נוגעים למקומות ספציפיים שכדאי לבקר בהם בגלל הקרבה שלהם לשביל, אחרים נוגעים בתובנות שרכשנו בעמל רב והיינו רוצות לחסוך אותם לכם, אם רק אפשר. מאחר והלכנו מצפון לדרום, באופן טבעי גם הטיפים שלנו ילכו באותו כיוון.

כללי-

1. מומלץ בחום לרכוש כרטיס מטמון - במיוחד אם אתם זוג באופן רשום . שביל ישראל עובר ליד כ 15 גנים לאומיים שהכניסה אליהם בתשלום. כשמשלמים הכל מראש זה מעלה את המוטיבציה להיכנס לכל האתרים ולהצדיק את קניית הכרטיס. אנחנו שלא רכשנו כרטיסי מטמון לא נכנסנו לאף אתר והצטערנו על כך. משום מה מי שתמחר את הכרטיס קבע מחיר כמעט זהה לאדם בודד ולמשפחה, וקצת התקמצנו...

2. נהוג לומר ששבילן ממוצע מסיים את המסלול תוך 45-65 יום. אתם מכירים את עצמכם כמה מוקדם אתם מוכנים לקום, כמה אנרגיה אתם מוכנים להוציא בבת אחת, כמה אתם אוהבים לעצור בדרך כדי לשתות עוד תה צמחים או סתם ללכת לאט ולספוג את המראות. וכמובן, כמה זמן עומד לרשותכם. לנו לקח קצת פחות מחודשיים, מתוך זה 5 ימי מנוחה. לו היה עומד יותר זמן לרשותינו, קרוב לודאי שהיינו מוסיפות חודש לטיול והולכות פחות ק"מ ביום או עוצרות יותר במקומות שרצינו. לפעמים היינו מוסיפות עוד איזו סטייה קטנה כדי לראות משהו מחוץ לשביל.

3. תכנון מסלול

• הליכה בשביל צר תמיד אורכת יותר זמן מאשר הליכה על דרכי אפר/כביש. במיוחד אם השביל חלק או יש בוץ ששואב אותכם לקרקע.
• הליכה לאורך נחל תמיד ארוכה בהרבה ממה שהמפה מסוגלת לשקף בגלל כל הפיתולים הנסתרים. דוגמה בולטת - נחל שקמה שבדרום. ראו בהמשך. 
• עליות וירידות לא מחושבים כשסופרים ק"מ יבשים על מפה דו מימדית, אבל הם אלו שקובעים את דרגת העומס של היום ובמידה רבה את קצב ההתקדמות.
• ככלל, אם יצאתם לטיול לשם הנאה ולא כהכנה לגיבוש זה או אחר, את העליות הקשות כוונו לתחילת היום והקפידו לא לסיים בעליה קשה. נשארים בחיים אבל זה מאד מתיש ולא פעם מרגישים את זה גם בימים הבאים.
• אם יש לכם מעט ימים יחסית לטייל, חשוב לבנות כושר לפניו. שמענו על הרבה אנשים שגרמו לעצמם נזק גופני גדול ומתמשך בגלל שהעמיסו על עצמם יותר מדי ומהר מדי. אפילו כשעושים את הטיול יחסית לאט, כמונו, לגוף קשה מאד. לחלקנו עדיין יש מיחושים בברכיים/כפות רגליים 10 ימים אחרי הטיול. תכננו את המסע בהתאם ליכולת הפיזית שלכם, ואת השבוע הראשון תעשו לאט כדי שיתרגל לאדם החדש שהפכתם להיות.
• העומס על הגוף הוא פונקציה של משך זמן ההליכה, המשקל, מרחק ותוואי שטח. לפעמים הליכה איטית שאינה מאפשרת מנוחה רבה יוצרת עומס רב יותר מאשר הליכה מהירה והפסקות ארוכות/תכופות כי רק בעצירות מורידים את התרמיל/פושטים נעליים/מרימים רגליים...
• כל הנחלים מסוכנים יותר בימי גשם. מעבר לסכנת השטפון הידועה במדבר, ישנם כמה נחלים ראויים לציון בצפון - נחל קדש, נחל עמוד עליון, נחל חיק.
• כשלמשהו קוראים "מעלה" - הוא קשה. אפילו אם נדמה לפי המפה שלא.
• בימים הראשונים לכו מעט כך שתסיימו את היום רעננים יחסית. אל תחרגו מהתכנית המקורית לפני שיעבור שבוע ותדעו באיזה עומסים הגוף שלכם יכול באמת לעמוד. האדרנלין בהתחלה ממסך על העייפות שמצטברת בגוף.
• שעות שינה - לפחות בחורף כשמחשיך מוקדם וקר - כשישנים בחוץ הולכים לישון לרוב לפני 8. כשישנים אצל אנשים ישנים הרבה פחות. סתם שתדעו.
• רכישת מפות - השביל משתרע על פני 14 מפות שונות. מי שהולך לתדרוך של הועדה לסימון שבילים יכול לרכוש אותן מנוילנות במחיר 50 ש"ח לאחת. אם יש לכם מפות לא מעודכנות, אל תתביישו, תביאו לחנות של החברה להגנת הטבע וסמנו את התוואי החדש. החנות נסגרת מוקדם, כך שצריך להגיע מספיק זמן לפני התדרוך. כדי לא לסחוב משקל מיותר, הכי נוח לסרוק את המפות וללכת עם הדפסות רק של השביל. זאת עבודת נמלים אם רוצים להשמיט את קטעי החפיפה בין המפות, אבל כל הטיול תשמחו שטרחתם.
• בתדרוך של הועדה (שנערך אחת לשבועיים במשרדי החברה להגנת הטבע בת"א) גם יתנו לכם רשימה מעודכנת של מלאכי השביל, יענו בחפץ לב על שאלות. שאלה חשובה - איפה יש חניוני לילה דרומית לערד. באופן מפתיע לא כולם מופיעים בכל המפות, אפילן שרוב המפות שהיו ברשותנו היו חדשות.

המלצות לפי מיקום גיאוגרפי:

• שמורת שניר יפהפיה. מומלץ להקדיש זמן להליכה נינוחה בה, הרבה מעבר למרחק הפיזי שעוברים בתוכה. למזלינו היינו היחידות בשמורה באותו יום, כך שיכולנו להתפעל בנחת מכל שערת שולמית או פלג מים ודולב שהצל מעליו.

• כפר גלעדי - מציע סיורים בתשלום במקום. אחרון הסיורים יוצא (בחורף) בשעה 14. לצערינו הגענו לקיבוץ מאוחר מדי לקיבוץ. אמא של נעמה היתה שם כמה שבועות אחרינו ואמרה שהסיור מרתק. אין כמו פיסת ציונות בגודל כזה כדי לתת השראה ונופך לטיול כולו. להבין מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים. 
• בדרך הקק"ל שעולה לאורך רכס הרי נפתלי יושב גלעד ייחודי לזכר לירן סעדיה, שנפל בקרב על מרון-א-ראס במלחמת לבנון השניה. לא לפספס. לאורך השביל פינות חמד נוספות ומומלצות
• מים ליד יפתח - יש בסיס ק"מ צפונית לקיבוץ. לפנות מערבה בדיוק כשהשביל פונה מזרחה.
• שביל חמקמק אחרי משכנות הרועים - איבדנו את סימון השביל כמה דקות אחרי שעברנו את משכנות הרועים צפון מזרחית לקיבוץ יפתח. אם גם לכם זה קורה וגדר המטעים/כרמים מפרידה ביניכם לשביל, חיזרו לחפש אותו. במשך כמה ק"מ אין שום מעבר בגדר ומאד לא נוח ללכת בסבך של הגליל העליון.
• נחל קדש - תמצית של יופי צרוף. מתאים לטייל עם אנשים שיש להם מעט זמן, רוצים להיות איתכם ומחפשים מסלול מעגלי.

• מצודת כוח - מכשיר חשמלי סמוך לקבר האחים של הנופלים בדרך לכיבוש המצודה מספר את סיפור המקום בצורה מרגשת. מקום מצוין לנוח בסוף העליה
• רמות נפתלי - המכולת סגורה בצהריים. לתכנן בהתאם
• קרן נפתלי - עליה חריפה במיוחד, נותנת תצפית מרהיבה לעמק החולה. הכי יפה בשעות אחר הצהריים.  
• הגעתם מוקדם ליראון? יש פינת חי מקסימה. כשהולכים סביב גדר המערכת הכפר הלבנוני הוא מרון-א-ראס, הכפר בו לירן נהרג. וגם אחרים. במכולית - אי אפשר לקנות בכסף. כשתסדרו את הלינה שלכם שם, בררו מה כן אפשרי. 
• קבר שמאי בהר מירון - מבנה מרשים מאבנים ענקיות ממש לפני המתחם של קבר רבי שמעון בר יוחאי. 2 הרבנים האלו משמעותיים בהיסטוריה ובתרבות היהודית. שווה להביא קטע לימוד שקשור לכל אחד מהם ולהתפלפל...

• עין נון - למרגלות המושבה מגדל. מקסים

• ארבל - לעלות בשביל האדום להתבוננות מקרוב במבנים המבוצרים מימי צלאח-א-דין והורדוס. מרשים הרבה יותר כשיודעים מה היה שם. אין במקום שילוט, להביא חומר קריאה מהבית
• יער שוויץ - קק"ל שמו הסברים על היער בדרך. מרגש לקרוא את הפתרונות שיוצר האדם כדי להצליח לחיות בכל מקום. נמצא מעט במקביל לשביל
• עין אולם - מערבית ליער מנחמיה - מתחילה ממנו הליכה של כ 6 ק"מ לאורך שדות עד תל רכש. אין סיבה לא לחתוך ישירות על אחת מדרכי האפר לכיוון תל רכש.
• גן לאומי ציפורי - ממש חובה להיכנס. לפנות כשעתיים עד שלוש.
• הרדוף - במסעדה במקום אפשר לשאול מי עורך סיורים במקום. מומלץ לתאם מראש. ראו יום 13
• נחל מעפילים (דרום מערבית ליגור) כ 6 ק"מ עליה, 500 מ' גובה במצטבר. מי שרוצה להתארח בעוספיה - לצאת מוקדם מיגור. אחרת - לישון ביגור ולהתחיל רעננים.

• גן לאומי ירקון - מבצר אנטיפטרוס - מקום מקסים. כמו כל גן לאומי - בחורף נסגר בשעה 16:00, מחודש מרץ עד הסתיו נסגר ב 17. בשבת וחג נסגר שעה קודם. חבל לפספס.
• מערכת מסתור תל גודד - על השביל, כשהוא פונה דרום-מערבית, יש כניסה למערכת מסתור מימי בר כוכבא. נדרשים פנסים. זהירות לא ללכת לאיבוד.
• תל לכיש - השביל עובר למרגלותיו. מומלץ לטפס ולראות ממצאים מתקופת בית ראשון ותקופות מאוחרות יותר. יש דפי הסבר בכניסה מדרום.
• נחל שקמה - מעבר לכך שבמציאות הוא הרבה יותר ארוך מאשר במפה (עושה חשק למדוד ברכב/אופניים כמה באמת הוא ארוך) משעות הצהריים כל ההליכה בשמש. עד הצהריים ההליכה בצל. הצלחתם לכוון את ההליכה בו לבוקר - שיחקתם אותה. 
• ערד - א. זהו מקום מצוין לנוח לפני היציאה למדבר. המכולת הבאה נמצאת רק בשדה בוקר. לא בטוח שתמצאו בלון גז לגזיה שלכם. 
•         ב. אחרי ק"מ רבים של יישובים כפריים, ערד היא יישוב עירוני. עם בית קפה נחמד והכל. אי אפשר להקים אוהל איפה שמתחשק. כמעט אף אחד שם לא שמע עדיין על שביל ישראל. מומלץ בחום למצוא מקום לינה לפני שאתם מגיעים לשם ולא לצפות שיחכה לכם חדר שביליסטים כמו בהר עמשא
• צומת צפית - סטיה של כמה ק"מ מהשביל ויש שם מים בלב מפעל. בהליכה בבקעת צבאים לכיוון מצד תמר אין אטרקציות מיוחדות, כך שניתן לחתוך לצומת לאורך המסוע של מפעלי ים המלח (יש דרך)
• עין צפית - גב מקסים, היה מלא כשבקרנו בו (אמצע פברואר, מים לא טריים למרות שיומיים קודם ירד גשם בערד). אם לא בא לכם לנסוע בטרמפים מצומת צפית לחניון הלילה של מצד תמר, אפשר לישון בתחילת המסלול השחור המוביל לעין צפית. רק חשוב להקפיד לא לישון בשמורות טבע.

• המכתש הקטן - מסלול מדהים ביופיו. מסתיים במעלה עלי הקשה במיוחד. כדי להתפעל בנחת מהנוף, צאו השכם בבוקר והקפידו להגיע לתחילת המעלה לפחות שלוש שעות לפני החושך. תרוויחו טיפוס נינוח וזווית שמש מצוינת לצילומים מהמצפה למעלה...
• מים בחניון לילה אחרי מעלה עלי - יש בסיס צבאי שכנראה לא תמיד מאוכלס, כך שלא וודאי שניתן לבנות עליו לאספקת מים. יש תנועת מטיילים ערה, בעיקר בסופי שבוע, בתנאי שאתם מטיילים במזג אוויר סביר. סטטיסטית אולי אפשר לבנות על אחד מהשניים. תחליטו בעצמכם. אם אתם מגלים בתחילת היום שמישהו יוכל להשאיר לכם מים בסוף היום - עדיף להשקות במים העודפים שלכם צמח צמא מאשר לסחוב אותם על הגב.
• עין יורקעם - גם אם אתם עייפים, ממהרים להספיק לעלות את הסנפיר הגדול - רדו למעין ולכו עד סופו. מקסים

• הכרבולת - הכי טוב שיטמינו לכם מים. חוץ מהטלפון ברשימת מלאכי השביל, לנו מאד עזר מוחמד שהסיע יום יום את המלאכים הפרטיים שלנו 057-7862641 או אולי 050-5278128. אם אין לכם הטמנה - שווה לחלק את המסלול לשניים. סיימו את היום של עין יורקעם במפעלי אורון. זה אומר שוב עליה בסוף היום. שוב מומלץ לקום מוקדם ולסיים איתה עד 15. ההליכה ביום הזה קלה וזה בהחלט אפשרי. מה שלא יהיה, אל תוותרו על הסנפיר הגדול. במפעלי אורון יש כמובן מי-שתיה, מאחורי הביתן של השומר.
• חניון לילה נחל מדור - המצאה מתסכלת. כדי לישון בו צריך להאריך את השביל בעוד 5 ק"מ של הליכה בתוואי מעט סתמי אחרי הדרמה של הכרבולת וגבי עפרן. ברגע שיוצאים מגבי עפרן אתם למעשה מחוץ לשטח השמורה ולא חל איסור על לינה במקום. אם יש לכם הטמנה, אתם יכולים לבקש שתהיה במפגש קו המתח החשמלי והשביל האדום. למחרת, או עוד באותו יום אם יש לכם כוח, קצרו דרך השביל השחור, לא תפסידו כלום.
• שדה בוקר - נווה מדבר בכל מובן. יש צרכניה, ביה"ס לחינוך חברתי וסביבתי, קבר בן גוריון על כל מורשתו, ביה"ס שדה ועוד. מקום מצוין ליום מנוחה והצטיידות. אולי המקום האחרון עד אילת שניתן לקנות בו בכרטיס אשראי.
• חוד עקב - אסור לפספס. גם אם הלכתם ישר לשדה בוקר.

• חניון לילה גב חווה - רצוי להטמין מים אם אפשר. כשהיינו שם לא ראינו איש זולת המלאכים שלנו. לא לבנות על מטיילים אחרים שיצילו אתכם.
• גב חולית - לבדוק עם איציק שיש מים. דואג להטמנה קבועה. כשיש תנועת מטיילים ערה לא בטוח שזה מספיק. לשאול אם הוא רוצה שתשאירו בקבוקים, אולי נוח לו למלא אותם שוב.
• מרכז ספיר - יש צרכניה, כספומט(!)
• דרומית לצופר - לא פוגשים מים 3 ימים, עד שיטים. כדאי למצוא חברים עם רכב שטח באזור.
• שיטים - להקדיש לפחות לילה אחד. נותנים גם מקלחת, גם ארוחות. 25 ש"ח מזומן לאדם. אוכל צמחוני טעים, מדיטציות...
• נאות סמדר - ראו פרק רלוונטי
• אוכל עד אילת - אין צרכניה. אולי הכי קל לרדת מנאות סמדר לקטורה לחפש מכולת. בבאר אורה יש מלאך שאפשר להזמין אצלו מצרכים, ובשחרות יש את החאן שנותן הנחה לשביליסטים (45 ש"ח)
• מקדש הנמרים - גם אם החלטתם שהלב שלכם לא עומד בהליכה של 30 ק"מ לאורך כביש, עיצרו את הנהג שלכם במקדש הנמרים בדרך לשחרות (על המפה מצוין סימון אדום של עתיקות בפניה לכביש הגישה לשחרות, ללא ציון שם)

• פארק תמנע - ראו פרק רלוונטי, כולל הלינה באגם והמסעדה 
• מסלול הגשרון - הזהירו אותנו חזור והזהר שהמסלול סגור בצו אלוף. כשטיילנו שם היו איתנו כמה מאות ילדי ביה"ס. כל מי שטלפן לרשויות הצבאיות נענה שהמקום סגור. קיים בלבול וחוסר תקשורת בהקשר הזה. לו היינו שם שוב - היינו שוב הולכות כמתוכנן. יבוא חייל מצווה אלוף - כבר נמצא מסלול יפה אחר לחגוג בו.
• אילת - בחוף הדרומי ניתן ללון חינם. בחוף המגדלור יש מקלחת פתוחה, מים קרים בלבד. בחורף נסגר שם עם החשכה. בעיר עצמה יש את ה"מקלט" שנותן לילה ראשון חינם לשביליסטים במיטה בחדר משותף לכמה חוסים, כולל מקלחת חמה, כביסה וקפה עם חלב!. אחרי זה זה 50 ש"ח ללילה. לבדוק מראש שיש מקום. 08-6332868 ג'ון או ג'ודי
• אילת (2) - אחרי כחודשיים במדבר - אילת עשתה לנו הלם תרבותי. נהגי המוניות שמנסים לתקוע מחיר, לראות אם אתם עייפים מספיק לבלוע את הפתיון. (הציעו לנו נסיעה ב 20-40 ש"ח מהחוף לעיר.) יש שפע של אוכל, של אפשרויות בילוי. צלילה, שחיה עם דולפינים, דיסקוטקים... תהיו מוכנים לזה. ככה נראית הציביליזציה. אפילו שחודשיים לא עבדתם, אפילו שהתרגלתם לחיות בפשטות, בעיקר לפי מה שיכולתם לסחוב על הגב, אפילו אם עצרתם ליומיים בנאות סמדר והתאהבתם, העולם המערבי עדיין חי כחברה צרכנית. חברה שמוציאה את העיניים ובקלות מרוקנת את הכיס. במבה באילת עולה יותר מבכל מקום אחר... נקודת אור - שומשום - מסעדה אורגאנית, ארוחה עסקית דשנה ב 52 ש"ח. בקושי השתלטנו ביחד.

 4. סיום

אחרי הטיול הרשו לעצמכם שבוע שבועיים של התאוששות. כל עוד הגוף יודע שהוא במסע, הוא מדחיק ככל יכולתו את כל הקשיים והבעיות. ברגע שהוא מבין שנגמר, הכל מתחיל לצוף. כאבי הברכיים, כפות הרגליים, גב.. כל אחד והמרעין בישין שלו. תהיו מוכנים לכך והרשו לגוף שלכם להתאושש. אל תכעסו עליו שהוא כואב. אל תצטערו לרגע שטיילתם. רק אם תדעו מראש שזה מה שהולך לקרות, אולי תאפשרו לעצמכם עוד שבועיים לטיול וכך תוכלו לצעוד פחות ביום או לקחת יותר ימי מנוחה.

...זהו. יכול להיות שאמרנו הכל?

הכתוב לעיל מיועד למי שאוהב לטייל ומוכן להשקיע את הזמן ללמוד מנסיון של אחרות איך אפשר שהטיול יעבור יותר בנעימים. כתוב הרבה, אנחנו יודעות, זה מעייף... אבל מספיק שתמצאו כאן טיפ אחד שישנה לכם את הטיול הבא - עשינו את שלנו.

זאת רשימת הציוד שלנו כולה, כולל השיקולים למה. אין לנו נאמנות לחברה זו או אחרת, תבחרו תמיד את מה שנוח לגוף שלכם. 

בתחילת הטיול התרמילים שלנו שקלו 12-14 ק"ג ללא מים. בסוף הטיול הם שקלו 7-8 ק"ג ללא מים, כולל אוכל לכמה ימים. הנה איך (מסודר לפי הסעיפים הבאים):

1. נעליים

2. גרביים

3. מכנסיים

4. חולצות

5. בגדי שמש

6. בגדי גשם

7. בגדי קור

8. תחתונים

9. תרמיל 2.2 ק"ג

10. אוהל 2 ק"ג

11. שק"ש 1.5 ק"ג

12. מזרון 0.8 ק"ג

13. מקלות הליכה

14. ציוד בישול וכלי אוכל

15. ערכת תבלינים

16. ערכת עזרה ראשונה

17. ערכת עזרה שניה

18. אלקטרוניקה

19. דברים נחמדים

1. נעליים - רבים אמרו את זה לפנינו - לטיול כזה יוצאים רק עם נעליים שכבר התרגלו אליכם ואתם אליהן. זה לא מבטיח שהכל יילך חלק, אבל משפר את הסיכויים. למרות האמור לעיל, ממש לפני הטיול שמנו לב שלנעליים של נעמה יש קרע שאולי לא יעמוד בטיול כולו וקנינו נעליים חדשות. הנעליים מיד היו נוחות מאד. ב 3 שבועות הראשונים כפות הרגליים הרגישו בסדר, רק אח"כ התחילו הבעיות...

כפי שאולי שמתם לב, לנעמה ולנגה נעליים שונות לגמרי. נעמה בחרה נעליים גבוהות, מעור, עם גורטקס (בד נגד גשם שאמור גם לנשום) של חברה מצוינת בשם זמברלן. הנעליים נחשבות מתאימות במיוחד לטרקים קשים, ואין ספק ששביל ישראל עומד בקריטריון "טרק קשה". נעמה סבלה בעבר מנקעים חוזרים בקרסול ורצתה נעל שתבטיח תמיכה מקסימלית לקרסול. מאחר ולא היה לה בעיות קרסוליים במהלך הטיול כולו, ניתן לזקוף זאת לזכות הנעליים. מטרה זו הושגה במלואה.

חסרונות - החל מהשבוע הרביעי כמעט כל יום נוספה לה שלפוחית חדשה. כדי לשמור על יובש בתוך הנעל היא השתמשה בטלק, הטלק נדבק לחלק העליון של הנעל מבפנים ויצר עוד שלפוחיות ושפשופים... מאד מתסכל. מכאיב בטירוף. אין כמו שלפוחית קטנה לשנות את השקפת העולם למשך יום שלם. חוץ מזה, הנעליים מאד כבדות. בימים בהם הלכה עם סנדלים ולקחנו אותן על הגב - זו תוספת משקל משמעותית.

נגה בחרה נעליים חצאיות, הבטנה עשויה בעיקר בד נושם, עם סוליית Vibram מותאמת לטיולי שטח (חברת Merell). הנעליים נסגרות עם גומי שקל להדק ולשחרר במשיכה אחת (במקום השרוך הארוך של נעליים גבוהות), מה שהופך כל הפסקה להזדמנות להורדת נעליים. חוץ מימים בהן הלכנו בבוץ שאיים לתלוש את הנעליים מהרגליים, בכל שאר הימים ה"שרוכים" לא היו מהודקים. לשמחתנו גילינו שהנעל מיישרת קו עם אלוהים שתכנן את הגוף כך שיהיה בקרסול מפרק גמיש. אם היתה אבן או משהו דומה שעיקם את הרגל - זה לא העביר את העומס לברך שלא יודעת להתכופף לצדדים. החופש שחווה הקרסול מאד נעים, איו לחץ מאחור על גיד אכילס, אין לחץ מלפנים כשעולים עליות או יושבים בשרותי שדה... בתחום השלפוחיות - למעט כמה שנוצרו בעקבים מאחור - לא היה כלום. בימים שבהן הגזמנו והלכנו עם גרביים לא מספיק נקיות נוצרו שפשופים, לא באשמת הנעל. ראו בסעיף גרביים.  

לסיכום העניין - מי שלא סובל מבעיות קרסוליים, מומלץ לנסות לטייל עם נעליים חצאיות ייעודיות לטיולים (סוליית טיולים). אפילו אם אתם מטיילים בחורף, לא בטוח שיש צורך בעור או גורטקס. זה מחמם את הרגל יותר מנעליים מאווררות יותר, גורם להזעת יתר והמחיר הוא כנראה שלפוחיות. ראו הוזהרתם.

2. גרביים - למדנו שהכי טוב לגרוב 2 גרביים, אחת דקה, פשוטה ומעליה גרב צמר דקה. הצמר מושך אליו את הזיעה ושומר על ידי זה את כף הרגל יבשה. העובדה שיש 2 גרביים גורמת לזה שהחיכוך נעשה ביניהן בשעת ההליכה במקום בין הגרב לכף הרגל, וכך מונע שלפוחיות. השקענו כסף בגרביים טובות, מצמר, של חברת Smartwool (יכול להיות שאין בארץ). נגה בהתחלה הלכה עם גרב אחת בלבד, מעט עבה (האדומה עם הפסים מהתמונה). כשנוצרו השלפוחיות בעקבים ולא הרפו במשך 3 ימים, אפילו שהלכנו בעיקר על החול הרך של שפת הים, היא עברה לשתיים דקות וכמעט מיידית כל הכאב נמוג. זה עובד.

נקיון גרביים הוא קריטי, אולי יותר חשוב מכל פריט אחר. העצה שנתנו לנו היתה לקחת 3 זוגות גרביים תחתונות דקות וזוג אחד עליון כדי להחליף כל יום את הפנימיות. בטעות לנגה היה רק זוג אחד תחתון,ובשני ימים נפרדים בהן הגרביים לא היו מספיק נקיות הופיעו שפשופים כואבים. למדנו שמומלץ לקחת "גיגית" קטנה (למשל חצי בקבוק 5 ל' של נביעות), וכשאתם מטמינים מים תטמינו בקבוק ספייר בשביל לכבס בגדים תחתונים. זה נהדר.

אגב, קחו בחשבון שלא חשוב כמה עלו הגרביים, אחרי 1000 ק"מ הם נשחקות ותצטרכו חדשות. לפי כמה שכאבו כפות הרגליים זה ברור איזה עומס הוטל עליהן ואין לנו טענות.

3. מכנסיים - גם פה ראיתם בוודאי הבדלים בינינו - נעמה טיילה עם מכנסי טיול מלאי כיסים, נגה עם ג'ינס.

ג'ינס נחשב למעורר שפשפות. לחם מדי. לנגה מעולם לא היו שפשפות. יתרונות - לא חשוב על מה יושבים - הם נותנים תחושה של מוצקות. הגנה. גם בפני קוצים וקריעות. גם בפני קור. חסרונות - יש להם המון קישוטים מיותרים, ניטים, חגורה עבה. כשמהדקים את חגורת האגן של התרמיל זה יכול ללחוץ ולהכאיב. אם הם קצת נופלים, הם מפריעים בטיפוסים שדורשים פיסוק גדול. הכיסים שלהם סגורים מתחת לחגורת האגן ולמעשה כמעט לא שמישים. כשהולכים בים הם מתייבשים לאט ולא מתאימים.

רבים מטיילים היום עם מכנסיים דקים של חברת North Face עם ריצ'רץ' שמאפשר להוריד את החלק התחתון וליצור מכנסיים קצרים (או חיקויים). אנחנו בחרנו לא להשקיע בזה. רצינו ממילא לטייל עם ארוך מסיבות של הגנה מפני השמש, וכן רצינו מכנסיים דקים שמתייבשים בקלות. המכנסיים של נעמה מאד פשוטים.

יש יתרון עצום לכיסים הצדדיים. דברים שאפשר לשים בהם: טישו (חדש ומשומש) מצית, שפתון, כפפות, סלולארי, מצלמה... אותנו זה שימש גם למפות. ראו סעיף 19.

לסיכום - נוח שלפחות למטייל אחד יש כיסים רחבים. בעיקר לטישו ומפות. לפחות ככה זה בחורף. יחד עם זה אפשר לאלתר משהו על רצועת האגן של התרמיל. אולי זה גם יותר נכון, כי בשלב מסוים הכיס של נעמה נקרע לגמרי מעומס יתר.

4. חולצות - טיילנו בחורף. אולי בקיץ זה שונה. לנגה היתה חולצה קצרה אחת כל הטיול, לנעמה 2 גופיות עם כתפיות רחבות, כדי שהתרמיל לא ילחץ. בהתחלה החזקנו עוד חולצה קצרה ספייר, שכשנגיע לאנשים יהיה למה להחליף. אח"כ הבנו שזה טפשי. כולם שמחו לתת לנו חולצה לכמה שעות בזמן שהבגדים מתכבסים.

בחרנו ללכת כל הדרך עם חולצות ארוכות, קלות, נושמות. לדעתנו זה פחות חם מלהיות חשופים לשמש ובטוח הכי בריא. בהתחלה היתה לנו גם חולצה תרמית לכל אחת. יקרה, יפה. ראינו שזה מיותר כי כשקר או שהולכים או שיושבים ליד מדורה או בתוך השק"ש. אומנם זה שוקל רק 200 ג', אבל חבל על הכסף והסחיבה.

5. בגדי שמש - משקפי שמש

כובע עם הגנה היקפית נגד שמש. לנגה יש כובע עם כנפיים קלות, נושמות, חוסם 95% מהקרינה. חוסך קרם הגנה...

קרם הגנה - ראו עזרה שניה

בגד ים - לפחות מכנסיים. כיף בים, בגבים, במתקני רחצה ציבוריים כמו באילת, או מתקני ספורט עם סאונות, ג'אקוזים וכדו'. אנחנו לא לקחנו בגד ים כי חשבנו שחורף וכל זה, והיו פעמים שהצטערנו.

6. ציוד ובגדי גשם - מכנסיים נושמים נגד גשם. לא חייבים דוקא גורטקס. בטח לא בארץ. כן חשוב שלמכנסיים תהיה בטנה מבד זה או אחר שגורמת לכך שהרגל לא תהיה ספוגת זיעה כשתורידו את המכנסיים. מעבר לזה זה מבודד מעולה נגד רוח. בימים של גשם ורוח יכול ממש להציל מהיפותרמיה.. כשהולכים בבוץ זה שומר את המכנסיים נקיים. חשוב.

מעיל גשם - אם אתם בחורף גשום - כדאי להשקיע במעיל טוב. קל. במהלך ההליכה הגוף מאד מזיע ומספיק שלרגע יוצאת השמש - אתם מתבשלים. למעיל של נעמה פתחי איוורור בבתי השחי שכל הזמן היו פתוחים, ובימי גשם לא קרים היא הלכה ללא הפליס מתחת. לנגה לא היה חשק להשקיע כסף במעיל טוב ולכן הכינה שכמיה מניילון בניי. זה זול, נושם (לובשים מעל התרמיל), קל מאד ללבוש ולהוריד. חסרון - מרשרש באזניים, הרוח מסובבת אותו בקלות, אלא אם תעצבו את זה באופן מיוחד עם ייצוב מסוים, ולמי שחשוב הלוק - זה לא אופנתי.

מטריה - קטנה, של ילדים. מחברים את הידית שלה לרצועה של התרמיל ואז הידיים חופשיות. מגן על החיבור בין התרמיל לגב כדי שלא ייכנס גשם במרווח. מאפשר לפתוח את המעיל מלפנים ולהזיע פחות

כיסוי גשם לתרמיל - קונים את זה. קל ואפקטיבי. מכסה רק את החלק האחורי של התרמיל, לא את החלק שלאורך הגב.

שקיות מיוחדות אטומות למים - יש בכל הנפחים. לנו היו 2 בהן ארזנו את האוהל והכיסוי שלו, כדי שלא ירטיבו את כל תוכן התרמילים אחרי לילות רטובים.

7. בגדי קור - כפפות. בחורף ייתכן שיירטבו. לנו היו כפפות חד פעמיות לשימוש בעת הצורך. לא היה צורך...

כובע פליס/צמר, עדיף שיכסה גם את הצואר

מחמם צואר - לפעמים נדרש כיסוי לכל הפנים. יש את הכאפיות הלבנות של הנשים הדרוזיות/בדואיות שיכולות למלא את תפקיד כיסוי הצואר/פנים מצוין.

פליס - נוח להליכה, נושם. רק מילים טובות.

מעיל - נעמה טיילה את הטיול עם פליס ומעיל תואם מקצועי. בלי זה היה לה הרבה פעמים קר מדי. נגה שפחות רגישה הלכה רק עם פליס בעת הצורך. למרות שהיו לנו כמה ימים מאד קרים בדרום עם רוחות פרצים, כל עוד הגוף בתנועה זה בהחלט מספיק

8. תחתונים - מספיקים 2 זוגות. אחד מתכבס, שני נלבש. זה שוקל מעט, אבל למה לקחת ציוד שאפשר בלעדיו? צריך תחתונים נושמים, מכותנה. למי שמפריע התפר כשהתרמיל לוחץ - אפשר ללבוש הפוך. אין לנו דיעה על תחתוני גברים...

9. תרמיל - יש אנשים שבהדרגה מטפחים כרס וכך עולים 10-15 ק"ג במשקל. הגוף לא שמח אבל מתרגל. יש טיילים שיום אחד לובשים אותו משקל על הגב. הגוף לא מאמין שזה קורה לו. צריך לעזור לו עד כמה שאפשר לעכל את הידיעה. כשמתחילים מצפון יש אפשרות להתחיל בצורה מדורגת. פחות משקל, פחות ק"מ. לתת לו להתחזק. הדרום הרבה פחות סלחני לטעויות ולכן חשוב לבחור תרמיל מצוין. לא לחסוך. אנחנו טיילנו עם תרמילים של חברת Osprey, בדגם הנשי שלהם (רצועות הכתפיים מתאימות למבנה הנשי), בנפח 65 ליטר (55+10).

ניתן להתאים את אורך הגב בתרמילים האלה (יש סקוטשים מאחור שמאפשרים להגביה ולהנמיך את נקודת היציאה של רצועות הכתפיים) וליצור שזה יהיה בדיוק באורך הגב שלכם.

נעמה שהיא רזה וצרה היתה צריכה רצועת אגן במידה small אחרת זה לא היה מתהדק עליה. קחו בחשבון שתרצו במהלך הטיול להדק את החגורה יותר מאשר בחנות ותבדקו מבעוד מועד שזה אפשרי. נגה עם המדיום הגיעה הרבה פעמים לקצה גבול יכולת ההידוק. טריק נגד זה הוא ללבוש את הפליס סביב המותניים. מוסיף ריכוך ונפח.

בתרמיל הזה הכיסים הצדדים וזה שמאחור הם מחומר גמיש, עד כדי כך שאפשר להכניס לכיס האחורי קסדה של אופניים. סופר נוח להכניס שם את כל מה ששולפים במהלך היום, מפירות יבשים ועד נייר טואלט. בקבוקי מים יתחממו אם הם בכיסים בחוץ. לשיקולכם.

לחברת אוספרי יש כל מיני פאטנטים שמאפשרים לגב לנשום, כך שכמעט לא מזיעים בגב. בתמונה מטאבה אפשר לראות שלמרות יום הליכה שלם, בטמפ' של אילת, החולצה כמעט יבשה.

התרמיל מובנה לשלוקי 2 ל'. אל תקנו גדול יותר, מקסימום תמלאו שוב במשך היום.

90% ממשקל התרמיל צריך לשבת על עצמות האגן. הכתפיים נועדו בעיקר כדי שהתרמיל לא יתנדנד או ייפול אחורה. כנ"ל רצועת החזה מלפנים. כשרצועת האגן רחבה, חצי ממנה בערך יושב על עצם האגן והחצי הגדול מעליה. בהתחלה קצת כואב אולי לבטן שחונקים אותה ככה, אבל תוך זמן היא נעשית שטוחה וחמודה וזה הופך נוח.

טיפים לאריזת התרמיל

• אלמנטרי אבל שווה להגיד - נדרש איזון מופתי בין צד ימין לשמאל. אחרת תהפכו תוך זמן קצר לסימן שאלה
• עיקר המשקל צריך להתרכז באזור מרכז הגב. ולא למטה, אחרת זה יוצר אפקט מטוטלת ומושך אותכם אחורה. אתם נשענים קדימה לאיזון. התוצאה היא כאבי גב תחתון.
• התרמיל צריך להיות צמוד לגוף. יש רצועות שמהדקות את רצועת האגן ומצמידות את החלק הזה לגוף, ויש רצועות באזור הכתפיים שמהדקות את העליון לכתפיים. כשלא מהדקים אותם התיק כל הזמן נשען אחורה ואתם נשענים קדימה כדי לאזן אותו. עוד סיבה לכאבי גב. אגב, בירידות אם אתם מרגישים שהתרמיל "דוחף" אותכם קדימה, שחררו קצת את הרצועות העליונות.
• לא לתלות שום דבר בחוץ. כמה שמרכז הכובד של התרמיל יותר קרוב לשלכם - יותר קל ללכת. דברים שתופסים נפח - תהדקו אותם כמה שאפשר ואז עוד קצת כדי שיהיו קומפקטים. אם יש עודף נפח - מלאו את התרמיל כלפי מעלה. מעבר לגובה מסוים זה מפריע לתנועה החופשית של הצוואר והראש. בתרמילים שלנו אפשר לקבוע איפה הכובע יושב כך שזה לא היווה בעיה.

10. אוהל - אוהל מייצג השקפת עולם. יש כאלה שמתוך עקרון רוצים לחוות את הטבע סביב השעון, והאוהל עומד בינם לבין זה. יש כאלה שסתם אין להם אוהל נוח... מאחר וטיילנו בחורף, לא היתה לנו שאלה לגבי זה. כמה לילות גשומים ולילות של סופות חול וקור הבהירו לנו שעשינו את הדבר הנכון. בע"ח לא נגעו לנו באוכל בלילה, הרוח לא לקחה כלום...

בחרנו אוהל זוגי במשקל 2 ק"ג. בדיעבד יכולנו לוותר על היתדות. תמיד אפשר במקום זה לקשור לאבנים וכך לחסוך משקל.

האוהל שלנו מצטיין באוורור - הוא עשוי רשת עדינה בעלת תכונה של נידוף נוזלים. הרשת גם מצוינת ככילה. לא חשוב כמה לחות היתה, כמה נוזלים פלטנו בנשימה בלילה והתעבו על כיסוי האוהל, החלק הפנימי עימו באנו במגע היה יבש. אחד המפתחות ליובש הוא המרווח הגדול בין הרשת הנושמת לכיסוי האטום.

מרחב מחיה - צריך להיקבע לפי הארוך מבין הדיירים. הרוחב פחות חשוב. כשישנים בשק שינה ממילא לא מתרחבים מדי.

מרפסת חיצונית - מאד מקובלת היום באוהלים מקצועיים - מקום לאוורר בו נעליים, לשים דברים שבע"ח לא מחפשים כמו מקלות הליכה, תרמילים. שמועה אומרת שרצוי לקשור את הנעליים למשהו כדי שתן/זאב/צבוע/שועל/נמר לא ייקחו אותן בלילה. מאחר והעיצה הגיעה מפי טיילת מקצועית - אימצנו אותה...

מקלות אוהל גמישים - היו כמה לילות עם רוח כל כך חזקה, ולא חשוב כמה שהאוהל התכופף, הוא התיישר כמו גדול. כמו מה שתמיד מספרים על ההבדל בין עצים חסונים לדשא במהלך סופות.

קלות הקמה - אולי זה המפתח העיקרי. אצלנו פורסים את האוהל, פותחים את 2 המקלות המקופלים לארוך מלא, נועצים בארבע פינות האוהל ומרימים שלד. ממנו תולים 13 ווים והנה האוהל עומד.

דלת רחבה - כל הצד הרחב שלנו נפתח כדלת. מאד נוח בשבל ההתארגנות עד ששמים את הכיסוי (ניפוח מזרונים, פתיחת שקי שינה, ארגון כריות...)

ברוב הלילות לא השתמשנו בשום עיגון, רק קשרנו 3 אבנים לכיסוי הגשם, כדי ליצור את המרפסת והמרווח שהאוהל צריך כדי לשמור על יובש בפנים.

טיפ אקסטרה - ניילון רצפה - גוזרים ניילון במידה מעט קטנה מרצפת האוהל, פורסים אותו מתחת לאוהל וכך נוצרת הגנה מבוץ/אבק וגם קצת הגנה מכאנית. האוהל אחרי חודשיים טיול - כמו חדש.

11. שק"ש - כמובן תלוי בעונה שמטיילים. בחרנו כאלה שכתוב שמתאימים ל 7- מעלות צ. לימדו אותנו שהכי נכון לישון בהם ערומים, כי אז חום הגוף נפלט לשק"ש, הוא מתחמם מבפנים וזה מה שהוא מחזיר. זה עובד. יש גם פנימיות מצוינות מכל מיני חומרים קלים שבהחלט מוסיפות עוד כמה מעלות בידוד. מיד כשנוגעים בהן הן מרגישות חמות, לא כמו כלי המיטה בבית. השק"שים שלנו שקלו כ 1.5 ק"ג, והפנימית בערך 250 ג'.

מי שרוצה לישון יחד כזוג (מתאים יותר בלילות פחות קרים) קנו שקי שינה תורמים, הכי טוב עם רוכסן אחד ימני ואחד שמאלי, וחברו אותם.

12. מזרון - לא פחות חשוב. יש היום פלציפים יותר עבים מהדגם הישן, לא ניסינו אותם. זה הישן התכלת שלי - ממש לא שווה כלום. לקחנו מזרונים מתנפחים במשקל 850 ג'. הם מגיעים כמעט ל 4 ס"מ עובי, נותנים בידוד מצוין מהאבנים, הקור. בלי מזרון טוב השק"ש שלכם הרבה פחות אפקטיבי. ישנו מצוין. החסרון שלהם - אי אפשר לתלות מחוץ לתרמיל כי יש חשש שיתפנצ'רו. אבל גם אין צורך, נכנסים בקלות בתרמיל בגודל שלנו.

13. מקלות הליכה - מהפכה. עוד ועוד מטיילים רואים את התועלת. הם עוזרים בעליות, מייצבים בירידות ומורידים עומס מהברכיים, עוזרים לדלג מעל משוכות רטובות. כשמתרגלים אליהם הם כמו מנוע עזר גם במישור. חלק מהעומס עובר לידיים שאחרת מה היו עושות? הם מצוינים כחצובה בתנאי תאורה לקויים, כשיש רוח או כשמתנשפים... הם מפריעים רק כשעולים במקומות שמצריכים 2 ידיים. הכל ביחד - נגיד 5 שעות מתוך חודשיים. בהגזמה. אל תוותרו. המקלות שלנו מאד קלים, ללא בולמי זעזועים, עם ידית שעם לנוחות ומניעת הזעה. יש רצועות יד שמשחילים דרכן את כף היד כך שהיא נשענת על הרצועה במקום לתפוס בכוח את הידית. פטנט מצוין.

14. ציוד בישול וכלי אוכל - גזיה. יש ראשים חמודים שמתקפלים קטן ושוקלים מעט ואפילו יש בהם מצת מובנה. לנו היה דגם יותר ישן. כשלומדים לבשל על אש צריך מעט גז, למעשה כמעט רק בשביל המשקה החם במשך היום. לא שמים לב אבל בלון עם 230 ג' גז של הדגם המתברג שוקל 350 ג'. 3 כאלה זה כבר ק"ג. מאחר ולא בכל מקום אפשר למצוא אותם מפתה לעשות מאגר קטן.  אל תתפתו...

סיר - הכי קל שתמצאו. אלומיניום מאד קל אבל נחשב לרעיל. יש חומרים יותר איכותיים ומאד קלים. עם הסיר קנינו בידוד במידה שלו, כך שכשמכניסים את הסיר הרותח למבודד זה שומר כמעט על טמפ' רתיחה. דברים ממשיכים להתבשל בפנים ואתם חופשיים להקים את האוהל או לעשות משהו אחר. קינואה ושיבולת מסתפקות בהרתחה והכנסה לתוך הבידוד, ללא בישול. הפטנט חוסך בערך 50% מכמות הגז. בעלי כשרון יכולים לבנות את זה לבד מחומר בידוד של מזגנים. כשעברנו למדבר ולא ניתן היה לקנות שם בלוני גז, התחלנו לבשל רק על אש וגילנו כי טוב. זה לוקח יותר זמן, בעיקר כי עשינו אשים קטנות, וזה לא מתאים אם רוצים תה באמצע המסלול, אבל זאת תעסוקה נחמדה בלילות הקרים, הארוכים.

צלחות - לא לקחנו. היתה לנו קערית אחת קטנה וקלילה מפלסטיק בעיקר בשביל להכין שיבולת

כוסות - מפלסטיק. יש בכל הצבעים למי שאוהב גיוון. מתאים לשתיה, אוכל... אחרי כמה זמן כל הארומות מתערבבות. מאחר והאוכל שהכנו היה צמחי, ללא מקור מהחי, ללא שמן, שטפנו את הכלים בלי סבון, ולא רק שנשארנו בחיים, גם לא סבלנו קילקולים. אם אתם מכינים אוכל שמועד יותר למשוך אורגניזמים מזיקים - השתמשו בסבון ובמקום ארומה של מרק תהיה לתה בבוקר ארומה של סבון...

סכום - 2 מזלגות ו 2 כפיות שלקחנו במטוס. קטנים קלים ולא שבירים. סכין - אחד חד. וזהו. מתאים גם למריחה. כדי שלא יפצע את התרמיל אותכם וכל השאר - צריך הגנה טובה על החוד.

"קרש חיתוך" - קיבלנו מתנה משטח פלסטיק גמיש. אחרי כמה זמן חתכנו אותו לגודל נוח (מה שמוכרים בתור "קרש" גדול מדי לטיול) והוא שימש אותנו כל פעם כשאכלנו ירקות. פינוק.

כף ערבוב והגשה - יש כפות מתקפלות, מסיליקון, בעומק של כ 80 מ"ל שיכולות לשמש גם להגשה, גם למדידה, כמובן לערבוב. לא שוקל ונחוץ. אפשר לחילופין למזוג את המרק ישר לכוס. בשביל זה צריך להוציא אותו קודם מהבידוד. לא נוח.

15. אוכל - פירוט מלא יש בפוסט קודם. מבחינת האריזה - כל האוכל מצוי בשקית (בד) אחת, מחולק לפי נושאים. קל למצוא בחושך, קל להוציא כשאוכלים ארוחה באמצע היום, קל לשים באוהל בצד בסוף היום.

את הירקות שמנו בחלק העליון של התרמיל, שלא יימעכו. זה עבד מצוין. בשלב מסויום חתכנו בקבוק מים והפכנו אותו למיכל לעגבניות.

ערכת תבלינים - בגלל שאכלנו כמעט הכל בתוך המרק או עם חלבה, למעשה כמעט ולא היינו צריכות תבלינים. בתוך שקיות סנדביץ' שמנו מעט (כף?) מלח, זעתר. כמה דברים אחרים שהיו שם מעולם לא זכו לשימוש. אם אתם בשלנים ולא רוצים להסתמך על אוכל מוכן - קחו קצת מהכל ותראו במה אתם משתמשים בסופו של דבר. הכי הרבה השתמשנו בסוכר (שהיה בערכת תה) וכל השאר חזר הביתה.

16. ערכת עזרה ראשונה - אין לנו דעה אם זה טוב או רע מה שעשינו, רק רוצות להגיד במה השתמשנו.

תחבושת אלסטית אחת.

פלסטרים נגד שלפוחיות. זה אפקטיבי בקושי. הם נופלים בתוך הנעל אחרי זמן קצר. מישהו המליץ על חומר בשם לויקופלסט. לא מכירות, אין לנו דעה. לחברת Scholl יש כל מיני פטנטים לשלפוחיות (לא יבלות, זאת חיה אחרת). הכי עבד לנו מין שרוול קטן, בד בחוץ, סיליקון רך וגמיש בפנים, באורך 15 ס"מ. מלבישים על האצבע הדוויה וגוזרים לפי האורך. יוצר הקלה מיידית, זה לא נופל, וגם מחלים תוך זמן קצר. ולא פחות חשוב - זה רב פעמי.

עוד בתחום השלפוחיות - יש גישה של חיטוי מחט ואז השחלה של חוט תפירה (החוט ממש לא סטרילי. אנחנו ויתרנו על הטכס של חיטוי המחט) והשארתו קשור שם. בכוח הנימיות זה מוציא את הנוזלים מהשלפוחית, מוריד את הלחץ ומונע המשך צמיחתה. זה שורף בהתחלה בטירוף, אבל זה קצת כמו להוריד שערות ברגליים, מתרגלים לזה אחרי כמה פעמים וזה כואב פחות... חשוב לשמור על השלפוחית המפונצ'רת נקיה, כי אם זה מזדהם כבר צריך ממש טיפול רפואי. גם ככה רופאים לא ממליצים לדקור אותן. לשיקולכם.

קצת טראומיל בקופסת פילם - משחה למקומות כואבים, בעיקר בימים הראשונים כשהגוף עוד מנסה להבין למה נכנס. לא לפצעים פתוחים.

2 כדורי אקמול. החלטנו שאם נצטרך יותר מזה סימן שאנחנו צריכות לחזור הביתה. השתמשנו באחד...

2 כדורים אנטי-היסטמינים. נגד אלרגיות.

בקבוק פולידין קטן

מעט פדי גזה קטנים.

מאחר ולא היו לנו תכניות להיפצע, לא לקחנו דברים אחרים. אם אתם אוהבים להיפצע או מפחדים מזה - קחו את כל ארון התרופות.

17. ערכת עזרה שניה - חוט ומחט, אחד מכל אחד... כדאי חוט מספיק חזק שאפשר באמת לתקן איתו דברים כשצריך.

מספרי ציפורניים,

פינצטה, 

מקלוני אוזניים,

קרם ידיים (בתוך שקית סנדביץ'. לא צריך את השפורפרת)

קרם הגנה נגד שמש (גם בתוך שקית)

טלק (אתם כבר יודעים, בתוך שקית)

חוט דנטאלי

מברשות שיניים (אנחנו לקחנו של ילדים..)

משחת שיניים - קטנה

סבון נוזלי. סבון רגיל נרטב ואז לא מתייבש בתוך הניילון וזה הופך מסריח, מאבדים הרבה ממנו... לא אפקטיבי. לנו היה בקבוקון 50 מ"ל סבון טבעי, מרוכז. מתאים לידיים, גוף, כביסה,כלים, פחות כשמפו. במילא כשיש מקלחת גם יש מישהו עם קצת שמפו עבורכם... ביחד גמרנו בקבוקון וחצי כזה במהלך הטיול כולו. מאחר והוא נשטף בקלות, מספיקה כמות קטנה של מים להוריד אותו. טריק בדואי עתיק מורה לקחת כמות מים קטנה בפה, לשים טיפת סבון על הידיים, לסבן היטב, ואז לסנן את המים בין השיניים ולשטוף את הסבון. חסכוני להפליא, בולעים את מה שנשאר... יש כאלה שחושבים שזה מגעיל. לנו זה עבד. תנסו ותראו

תחבושות הגייניות - לפי הצורך. כנ"ל לגבי מברשת שיער.

נייר טואלט/טישיו - שוקל כלום, בימים קרים גמרנו גליל ליום. בשביל ליצור מינימום אימפקט על הסביבה (מינימום הפרעה) ניגבנו רק את מה שחייבים. כל אחד יודע מה הוא חייב. במדבר הניירות שלנו לעולם לא יתכלו, במיוחד לא המגבונים הלחים שהם פשע סביבתי. אם כבר חייבים להשתמש, קחו את זה איתכם או העלו באש.

מגבת - היתה לנו אחת לשתינו (היתרון בלהיות זוג), בד קל במיוחד כמו פליס, מתייבש מהר, סופג טוב, לא תופס מקום. עלה קרוב למאה ש"ח. שווה את זה.

פנס. יותר מחצי טיול היה לנו רק פנס אחד פצפון במשקל 10 ג'. כאלה שמקבלים חינם בתור פרסומת בהרבה מקומות. כשהוא נגמר לקחנו 2 כאלה חדשים. בלילות מוארים לא צריך אותם, ובלילות חשוכים הם מאירים מצוין. אין צורך בתותח עם אלומה ללכידת אריות.

18. אלקטרוניקה - טלפון סלולארי - חובה במציאות של היום. בדרום הוא משמש בעיקר לשיחות יוצאות, אלא אם יש לכם מטען סולארי ואתם חייבים, פשוט חייבים להיות כל הזמן בקשר עם העולם. כולם ידעו שפעם ביום, כשיש קליטה, אנחנו שולחות SMS לעדכון מה היה ומה יהיה. טיילנו רק עם נייד אחד. יום אחד לא מצאנו אותו וזה עלה לנו בהרבה שעות חיפוש וטרמפים לחזור אחורה, רק כי לא היה איך להשיג אותנו ולהגיד שהוא נמצא... 

מטען לסלולרי

מצלמה. לנו היתה אחת. נעמה הצטערה הרבה פעמים שלא היתה לה מצלמה משלה, בעיקר בשביל לצלם את נגה בזמן שהיא מצלמת... בהתחלה היתה לנו מצלמת רפלקס מצוינת. כבר בערב הראשון, כשהכתף כאבה מתוספת המשקל, חוסר האיזון (נרתיק המצלמה חובר לרצועת האגן בצד ימין, העדשה ספייר לצד ש'.) השארנו אותה. כל התמונות שראיתם צולמו במצלמה אוטומטית קטנה. היא לא מתאימה לקלוז אפים של פרחים, וגם לא של ציפורים בשמיים או ראמים מרוחקים. לא תמיד היא עשתה פוקוס על האובייקט שרצינו, אבל בשביל זה היא דיגיטלית. מצלמים שוב.

מטען למצלמה.

נרתיק חזק למצלמה, לתלות מרצועת האגן. מטפסים הרבה על סלעים, חבל שתימעך.

כבל להורדת תמונות למחשב

דיסק און קי לגיבוי, לפינוי מקום בכרטיס הזכרון

19. דברים נחמדים - סרקנו את כל המפות והדפסנו על דף A4. משני הצדדים. שביל ישראל כולו במפות מנוילנות שוקל בערך 1.5 ק"ג. בדפים A4 בתוך ניילון של קלסרים זה אולי 50 גרם..

מד צעדים - למי שאוהב מספרים

מד חום לדעת כמה צלזיוס יש בעולם שבחוץ

מצפן. לנו היה מחזיק מפתחות שכלל את השניים האחרונים, שקל כלום והיה יעיל בעת תהיות.

הטמנות - כולם מדברים על הטמנות המים, אבל במדבר חסרים גם עצים לבעירה. אם כבר נוסע מישהו ומשקיע זמן ודלק, שישים גם כמה קרשים. בע"ח שבמקום זקוקים גם לעצים והעשבים היבשים, בואו נשאיר הכל כמו חדש לבאים אחרינו.

למרות כל האמור לעיל, שביל ישראל הוא אינטנסיבי. בימים הראשונים התרמיל מאד לא נוח, לא משנה מה בחרתם. כפות הרגליים כואבות, כנראה לא משנה איזה נעליים תבחרו. לוקח זמן להתרגל, אבל אח"כ קשה להיגמל. רוצים להמשיך עוד ועוד.

תזכרו - אם כואב לכם, סימן שאתם בחיים...

דרך צלחה,

נעמה ונגה

היופי בטיול ארוך הוא שהוא מחבר את ההלך לדברים הכי בסיסיים בחיים. לשמש, לרוח, לחושך, לשינה, לאוכל, לשיחה טובה... אחת ההנאות הגדולות שלנו בטיול היתה האוכל, לכן נתחיל דוקא ממרכיב זה.

להזכיר, אנחנו צמחוניות וזאת נקודת המבט שלנו על העולם.

בטיול מוציאים המון אנרגיה. אפילו כשרק עומדים במקום עם התרמיל על הגב, הוא שורף אנרגיה. בודאי כשהולכים לאורך זמן ובזוויות תלולות. אבל לא רק אנרגיה הוא שורף. גם כל שאר משאבי הגוף בדמות ויטמינים, מינרלים, אנטיאוקסידנטים ועוד משתתפים בחגיגה והמאגרים שלהם בגוף קטנים. כדי שהגוף יוכל לבנות מסת שריר, לתחזק את העצמות, אפילו כדי לשמור על פעילות מעיים תקינה, צריך מזון שמשלים את החסרים ונותן אותם בעודף. ככל שהמזון איכותי יותר, הגוף צורך ממנו פחות, כי הוא מקבל יותר מהר את מה שהוא צריך. יש מזונות רבים שימלאו את הקיבה אבל לא יספקו את מה שהגוף מחפש והוא ישלח אותכם להביא לו עוד ועוד מזון. זה הופך כבד/יקר.

אחנו יודעות שהיו אנשים ששרדו את השביל על שוקולדמריחה ולחם לבן. אנחנו חוששות שמתישהוא בעתיד הגוף ישלם את המחיר על ההרעבה הזאת. תת התזונה הזאת. ולכן כותבות את הרשימה הזאת.

הצפון בו אפשר להצטייד יום יום מאפשר לאכול כיד המלך, לכן לא נכנס אליו. אנחנו אכלנו כל יום ירקות טריים, לחם מלא, ובגלל הקור לרוב גם בישלנו משהו חם. פירוט בדרום...

מערד דרומה משתנים כללי המשחק. בהנחה שאין לכם גמדים קטנים שמביאים לכם אוכל, מערד עד שדה בוקר יש שבוע ללא שום מכולת בדרך. רגילים לדבר על המחסור במים - הרבה יותר קל להתגבר עליו. יש מים במפעלים בצומת צפית (3-4 ק"מ מהשביל, יומיים אחרי ערד), יש מים במפעלי אורון, וכמובן שאם אתם בעונה שיש עוד מטיילים חוץ משביליסטים, לרוב אפשר לבקש מעט מים מעוברי אורח והם שמחים לתת. לא הייתי בונה על זה בתור אסטרטגיה ראשית בלי שבדקתם שיש מטיילים, אבל זה בונוס. בתי ספר, אגב, לרוב הם לא מקור טוב, כי לתלמידים הרבה פעמים אין בכלל מודעות שאין קיוסקים במדבר ויש להם מינימום מים לעצמם.

אין ספק שלקחת מים ליומיים זה עדיין אתגר קשה ואם אתם יכולים לארגן לכם הטמנות - יופי. תזכרו תמיד שזה מים ליום וחצי הליכה. כלומר, אתם מצטיידים בערב, מכינים תבשיל, בבוקר תה, ולוקחים אתכם מים רק ל 36 שעות.

מתוך זה בנינו את התפריט על מזונות יבשים שהופכים טעימים אחרי בישול:

כל ערב אכלנו מרק. מאותן סיבות בריאותיות בחרנו כאלה בלי מונוסודיום גלוטמאט. זה מוסיף כמה שקלים לכל שקית, אבל חוסך הרעלה בטווח הרחוק. בשוק יש כמעט בכל מקום את אוסם וקנור. לנו היה יותר טעים קנור, אוסם יותר זול. לקנור יש מגוון כמעט אינסופי של טעמים כך שאפשר לגוון כמה שרוצים. מטעמי חסכון במקום משקל וזבל תמיד הוצאנו את המרק מהאריזה המקורית והעברנו לשקית סנדביץ'. ובכל זאת ידענו לזהות כל ערב (כמעט) איזה טעם אנחנו אוכלות. כל הכבוד לתעשית המרק...

קינואה - גרגר קטן, מרוכז, שטופח מאד בבישול. מתייחסים אליו כמו אורז לבן מבחינת משך הבישול, ההבדל הוא שזה דגן מלא. מכיל הרבה חלבון, פחמימות איכותיות ועוד. כוס אחת בערב היתה משביעה את שתינו. שמנו אותה עם המרק. במקום 800 מ"ל מים כמו שכתוב על שקית המרק היינו שמות 5 כוסות משלנו (250 מל כל אחת?) וכוס קינואה. הקינואה לקח חלק מהטעם, המרק היה פחות מרוכז. מינון מצוין ומאד משביע.

שיבולת שועל (או בשמה העברי - קוואקר) מזון מדהים. שימושים:

ארוחת בוקר - שיבולת מתוקה. יש דרגות שונות של יובש/סמיכות של התבשיל. בסופו של דבר הכי אהבנו את הגרסה הדייסתית, אבל אפשר לעשות שזה יצא כמו אורז, תלוי בפרופורציה בין המים לגרגירים, ובמשך הבישול. זה ניסוי וטעיה בהתחלה. השיבולת זקוקה רק להטפחה, לא לבישול, כך שמיד אחרי הרתיחה אפשר להסיר מהאש. בגרסה המתוקה שמנו חלבה, ולפעמים הוספנו תמרים/תפוח/סוכר, לפי החשק ומה שהיה (מוסיפים אחרי שהשיבולת מוכנה), מומלץ גם קינמון לטיבול.

שקית של 500 גרם שיבולת הספיקה לנו ל 3-4 ארוחות בוקר זוגיות, ולפעמים גם יותר. מכינים את זה בבוקר, וזה דלק מצוין לגוף. זה גם ממריץ את המעיים למי שסובל מעצירויות, עוד סיבה בעד. חוץ מזה, אם שמים הרבה מים יחסית, אפשר לקחת את הנוזל הלבן שנוצר ברתיחה ולהשתמש בו כמו חלב. זה אומנם לא כמו זה של הפרה הישראלית, אבל מתרגלים לזה וזה הרבה יותר בריא.

שיבולת מלוחה - המצאנו גם גרסה כזאת. עם מלח צמחים/זעתר/מלח רגיל. כשזה מוכן מוסיפים לזה פירות יבשים מלוחים כמו בוטנים, שקדים, קשיו...

שיבולת במרק - לא תמיד מתחשק קינואה. השיבולת מעבה את המרק. מסמיכה אותו. עושה שיהיה משהו ללעוס. כיף.

טחינה גולמית מלאה - מכילה ברזל, סידן ממקור איכותי ועוד דברים מאד חשובים. כל הזמן היה איתנו כלי פלסטיק של טחינה גולמית. בכל מכולת יש את זה היום. שמנו על ירקות כשהיו, על הקרקרים/לחם, וגם ניסינו בשיבולת (טחינה + משהו מתוק = חלבה). אולי אחת הסיבות שלא נתפסו לנו שרירים היא שסיפקנו להם את המינרלים הדרושים לפעולה תקינה. טחינה עשירה בהם.

קרקרים - אחד המזונות עם רשימת המרכיבים הכי ארוכה שאכלנו. פה התקבענו על לחמית (של אוסם?), כי היה כתוב קמח מלא. לא בטוח כמה זה באמת מזון איכות, אבל הוא לא שוקל, וכן משביע. בתוך כל אריזת לחמית יש 2 שקיות. בארוחה היינו גומרות יחד שקית אחת, מורחות על כל קרקר טחינה, שמות פרוסות ירקות כל פעם שיש. רק להשוואה, כיכר לחם שוקל 750 ג' לרוב, וחבילת קרקרים 250 ג'.

פירות יבשים - אם אתם קוראים עברית, אין צורך להגיד על זה כלום. כולנו מכירים. יש נטיה להגזים בכמויות, גם כי זה מוזיל את מחיר הקניה, גם כי זה נראה כל כך מעט כשמחזיקים שקית אחת ביד. זה צ'יק צאק הופך לוואחד מאסה. עדיף מעט מהרבה סוגים, אם יש לכם יכולת, במקום הרבה מאחד. אף פעם אי אפשר לדעת מראש מה הגוף יבקש.

תה - באסכולה הצימחונית שלנו קפה נחשב בשרי... אז שותים בעיקר תה. התה המתוק משלים את הנוזלים שלא יצא לכם לשתות במהלך היום ונותן ספתח טוב בבוקר. הצמחים השונים שארצינו התברכה בהם לתה גם מכילים סגולות ניקוי גופני ובריאות ואין להם משקל. בזה אל תחסכו.

המזון שתואר הוא לא היחיד האפשרי, אבל הוא בהחלט עובד. הוא לא הכי מרנין את הנפש, אבל הוא משביע את הגוף. במהלך הטיול מטיילים ועוברי אורח נתנו לנו המון שאריות מזון משלהם שכללו עוגות שוקולד, במבה, יוגורטים וכד'. תמיד אמרנו כן כשהציעו והגוף שלנו התמכר במהרה. במו ידינו קנינו כמה שקיות במבה וחבילות שוקולד כי רצינו להתפנק. אנחנו לא כאלה צדיקות כמו שמשתמע מלמעלה. בסופו של דבר הכל עניין של איזון. אגב, 45 ג' במבה (שקית גדולה) עולים כמו 250 ג' קווקר. לתשומת לבכם.

גילוי דעת יחיד קטן - מזה שנים ריח הפה שלי נקי. עם התקדמות הטיול הריח הפך פחות נעים. זה לא בגלל צחצוח שיניים. זה בגלל שהגוף פולט את מה שהוא לא צריך גם דרך הפה. וזה בא לידי ביטוי בריח. אם חשוב לכם ריח הפה - תאכלו בריא! נגה

לפני כמה חודשים היינו בארה"ב במן חופש ארוך, נהנינו מהחיים. הגשם שירד כמעט כל יום אחרי הצהריים הצמיח שפע ירוק סביבינו וקרא לנו לצאת למרחבים. מצאנו חנות לציוד טיולים בעלת אופי בייתי, חמוד. הבעלים מארגנים טיולים שונים, כולל טיולי קנואים/קייאקים. הצטרפנו לטיול כזה ומצאנו כי טוב. התחלנו ללכת להרצאות שלהם, וכך התגלגלנו להרצאה על ציוד לטיולים ארוכים. הבעלים, ג'ון ובקי, צעדו יחדיו במשך חצי שנה את שביל האפלצ'ים בארה"ב לכל אורכו (3200 ק"מ) ורצו לתרום מנסיונם.

נדלקנו. פתאום הבנו שאפשר לטייל בכל מזג אוויר. שגשם זה לא בהכרח סבל, וגם יש מה לעשות נגד מזג אוויר קר. פתאום הבנו שאנחנו הולכות לעשות את שביל ישראל בחורף.

בארץ כל הדרך פגשנו אנשים שהסבירו לנו שאנחנו משוגעות כי חורף וזאת לא העונה. כל הזמן פגשנו אנשים ששאלו אותנו אם לא קר. מדי פעם אמרו לנו אנשים ששיחקנו אותה..

בדיעבד יצא לנו חורף מתון במיוחד. בצורת קוראים לזה. מזג האוויר היה נוח כמעט לכל אורך הדרך, ואנחנו נהנינו מהנופים המופלאים, הכל כך מגוונים שמדינת ישראל ניחנה בהם. עננים צובעים חלק גדול מהתמונות, יוצרים מסגרת יפה שרק עשתה חשק לצלם עוד ועוד. לטייל עוד ועוד.

הנוף היווה חוויה 12 שעות ביממה. האנשים שפגשנו לא פעם ליוו אותנו עוד הרבה מעבר לזה:

חברים ומשפחה שעזרו לנו בנדיבות רבה, עומדים לצידנו בכל מה שצריך כדי להשלים את המסלול. את המסע. שולחים מדי פעם SMS לתמיכה, פרגון. הורים שלמדו לגלוש באינטרנט כדי לראות איפה אנחנו על המפה, לתת המלצות להמשך, אחים שמצאו לנו חברים חדשים לישון אצלם. מערכת המידע שהפעילה אחות של נגה שבתגובה ל SMS יומי ששלחנו העבירה לרשימת תפוצה במייל איפה אנחנו לנות ולאן פנינו מועדות מחר. כל פעולה כזאת נוגעת ללב.

מלאכי השביל שארחו אותנו בביתם, בלי לבקש דבר בתמורה. באופן כללי העדפנו לא להעזר במלאכים, לא לשחוק את הרצון הטוב שלהם שלא לצורך. יש לנו הרבה חברים, את חלקם פגשנו רק כמה דקות לפני שידענו שהם חברים שלנו (בקי, גיא, אסי ועוד רבים)... אנחנו אוהבות אנשים, סקרניות להכיר, ומשהו במפגש הזה בינינו בתפקיד ההלך עם התרמיל על הגב שזמנו בידו לבין אנשים מהיישוב שנמצאים בשגרת חייהם יצר עניין רב. חיבור. למלאכים הגלויים והסמויים - חיזקו ואימצו. אתם אנשים מיוחדים מאד.

פגשנו אנשי מעשה יוצאי דופן, מעוררי השראה. הכי השפיע עלינו דוב מערד, אולי בגלל השילוב בין גילו למרצו. בהתנדבות מלאה, ללא בקשת תמורה ובצניעות שאין כדוגמתא יצר דוב קשר של שיתוף פעולה עם רשות הטבע והגנים להוספת עוד ועוד מסלולי הליכה מרתקים בסביבת עירו. כבר כמה שנים שכל שבוע הוא מוביל טיולים עבור אנשי העיר ואחרים שמצטרפים, מפיץ את אהבתו למדבר ברבים. באמונה מלאה הוא בונה מערכת יחסים מיוחדת עם הבדואים באזור, מתייחס אליהם כשווים, כאנשים שיש לנו מה לתרום להם ולהם לנו. שיש אפשרות שנחיה בדו-קיום אמיתי במדינה הזאת. היינו יכולות ודאי לספר עוד ועוד אלא שיש פעלים רבים שאיננו יודעות עליהם, וגם יש לנו חשש שנביך אותך, דוב. רק שתדע, ממך למדנו שתמיד יש משהו לעשות. שיש המון עוצמה בעשיה עקבית שאינה מבקשת דבר, שכשיש אהבה בלב, היא מנצחת. למדנו שגיל זה לא עניין כרונולוגי אלא מה שאדם עושה מעצמו. בידינו היכולת לבחור, ולפעול. תודה על הדוגמא האישית המרתקת.

יש גם יישובים שבחרו אורח חיים מיוחד, לעתים בעל כורחם, ותמיד עוררו בנו דיונים ממושכים - הרדוף, נווה שלום, הר עמשא, שיטים, נאות סמדר.

בהרדוף גילינו לשמחתנו שיש חקלאות שבאמת נותנת כבוד לאמא אדמה, לצמחים, לכמה מיליוני שנות אבולוציה. גילינו שפרות לא חייבות לעמוד בזבל עד הברכיים, ושרפת לא חייבת להיות מסריחה. מאד מפתה אותנו לחזור וללמוד את כל מה שיש להרדוף להציע, בתחום האנתרופוסופיה ובתחום החקלאות.

את נווה שלום פספסנו. משום מה לא הצלחנו ליצור קשר פורה עם אף תושב. כל כך סקרן אותנו "בית דומיה", ברונו הוסאר המייסד, איך מרגיש היישוב בזמן מלחמה (מבצע עופרת יצוקה). איך יוצרים כמו מן דת פלורליסטית, איך חיים בדו קיום מהלב. הרבה העסיק אותנו הסכסוך היהודי ערבי במהלך הטיול, וכנראה שעוד יעסיק אותנו שנים רבות... 

בהר עמשא פגשנו צרוף אקראי של אנשים שחיים יחד ביישוב פצפון. יושבים גבוה גבוה בהר(850 מ'), בין היער למדבר, כמו תלויים בין שמיים לארץ. איך זה לחיות במשהו שיתופי בין כל כך מעט אנשים? האם יש סיבה לכך שלאט לאט עוד ועוד חוזרים בתשובה? האם אנחנו רוצות לחיות בסוג של בידוד?

בשיטים היה לנו חופש גמור. כאילו הגענו להודו קטנה, רק בלי הריח והעוני. "יישוב" של אנשים צעירים לנצח, צמחונים, פועלים כמו מכונה משומנת היטב לקיים סדנאות, פסטיבלים. בתוך זה כל הזמן מתבוננים פנימה דרך מדיטציות מסוגים שונים.

ואז לסיום נאות סמדר. הו, נאות סמדר. הפשטות הכובשת, השיתופיות הזורמת, היחד שיוצר שפע גם כשחשבון הבנק רומז אחרת. כמה עוצמה יש בקהילה שמוצאת בסיס משותף רחב. כמה קסם יש בידיעה שאין כפיה. אין החלטות רוב. שלחיות שם זה רק מתוך בחירה מלאה. כמה מפחיד להיות במקום מנותק כל כך מהעולם שבחוץ. בלי מחשב אישי, בלי פלאפון, בלי רכבים פרטיים (או כלליים). במיוחד כשהוא ממוקם כמעט בסוף העולם. כאילו לבחור לחיות שם זה לוותר על כל שאר העולם. ואז לזכות בעולם ומלואו. הרי כל העולם בא לשם כדי ללמוד...

רגשו אותנו שוב ושוב אותם אזרחים שראו אותנו בדרך ושאלו אם חסר לנו משהו. הציעו מים, אוכל, פינוקים. אף פעם לפני הטיול לא חשבנו לעצור ליד מישהו עם תרמיל על הגב כדי לשאול אם חסר לו משהו. מכם למדנו כמה זה כיף. מהר מאד למדנו להגיד כן. להנות מהמתנות ששולח לנו הייקום בדמות ישראלים אדיבים. נדיבים. נדמה שכל מי שראה אותנו אוכלות נהנה. שתינו רזות ובמהלך השביל הכנסנו לקרבינו כמויות מדהימות של אוכל. אלמלא העזרה של כולכם, קרוב לוודאי שהיינו יורדות מאד במשקל, היה נותר מאתנו רק גל עצמות מכוסה שרירים חסונים שסחבו על גבם עוד משקל של מזון גולמי...

לטייל את שביל ישראל במקטעים זה לראות את הנופים של מדינת ישראל. להכיר אותה דרך מסלול שעיצבו מספר אנשים, בהתאם להשקפת עולמם. יש הרבה יופי בזה שאנשים בכל הגילאים יוצאים ללמוד את הארץ דרך הרגליים. מקפידים ללכת מסלול אחרי מסלול. מי שעושה את זה עם מדריך מנוסה ומכיר אותה לעומק. את ההיסטוריה, גיאולוגיה, זואולוגיה... מי שלומד בעצמו, מי שפשוט שם תרמיל על שכם וצועד. מקסים לראות חבורות שבמשך שנים נפגשות שוב ושוב כדי להתקדם עוד כמה ק"מ.

לטייל את השביל ברצף זה משהו אחר. קמים כל בוקר מחדש ואין התלבטות לאן. השביל מכתיב את הדרך. ידוע מראש שכמעט כל לילה נישן במקום אחר, ואין לנו צורך בארבעה קירות. במיטה, מקלחת, מטבח מאובזר. ריח הגוף הופך טבעי. והאמת היא שלפחות כשמטיילים בחורף הוא פחות חזק. או שהפסקנו להתרגש ממנו... הקושי בנשיאת המשקל על הגב מכתיב פשטות. צניעות. מינימליזם. חודשיים לובשות את אותם הבגדים וזה לא משעמם את העין. בהעדר ציבילציה על חוקיה אפשר להשתין בכל מקום. בהתחלה מתביישות ומחפשות שיחים להסתתר מאחוריהם, אח"כ מבינות שאיש לא יופיע. אנחנו לבד. אין צורך להתאפק. גם אין צורך לשפוך לשירותים 9 ליטר מים על כל 100 מ"ל שתן זה מסתדר טוב במציאות של היום.

בחורף החושך נוחת מוקדם, הבוקר קצת מבושש. הקור מבריח אותנו מוקדם לשק"ש, פתאום מתחברים למחזור היממה. אין אורות מבלבלים, אין מסיחים. ירח מתמלא ואז מתרוקן, וחוזר חלילה. כוכבים מציפים את השמיים ואז מתביישים מהירח המתחזק, מעיזים לחזור רק בחסרונו... לוקח זמן לפתח מיומנות של מדורה, ורק כשמלקטים שיירי קרשים ויש מעט, להעריך את כוח האש. האש שיודעת לחמם, להאיר, לבשל את האוכל.

אין ספק שבחיים המודרניים רבים מתקשים לפנות לעצמם את הזמן הרצוף להשלמת השביל כולו. אין ספק שנדרשים כושר, בריאות גופנית כדי לעמוד בעומס. גם ציוד טוב מאד עוזר, אחרת בקלות הטיול יכול להפוך לסיוט. לשמחתנו, הגוף שלנו עמד באתגר. עמד לרשותנו התקציב לבחור את הציוד שמתאים לנו, וחלון הזמנויות מופלא לטייל ביחד. רק שתינו. כזוג. הלוואי וכולכם שרוצים לצאת למסע הזה, תמצאו את המתכונת שהכי מתאימה לכם. את החברה שכיף לכם איתה, אנשים שקצב התקדמותם יהיה דומה לשלכם, תחומי העניין שלהם בטיול דומים לשלכם. המזון שהם אוכלים דומה לשלכם... באחריות אנחנו אומרות - לא פגשנו אף אחד שהשלים את המסע והצטער על כך.

חג פורים שמח לכולם!

נעמה ונגה

יום 57 פארק תמנע עד חניון לילה נחל רחם/עתק

מתלבטות אם להשאיר את התרמילים באגם, כי ממילא הדרך החוצה מהשמורה עוברת כאן, אלא שכמו חילזון סטנדרטי, אנחנו מרגישות חשופות בלי הבית שלנו ומעדיפות לקחת אותו עלינו.

יש לנו זמן להישאר כאן עד שעה 15. המסלול שבחרנו - טיול רגלי לעמודי שלמה הסמוכים, הפטריה, התחברות לשביל הכחול שמוביל לקניון הלבן ולקניון הורוד ולסיום ביקור במכרות עתיקים ובקשת.

התמונות לא מצליחות לשקף כמה היה לנו יפה. כמה מרהיב. מעניין ללמוד על המצרים שכרו כאן ראשונים את הנחושת ולקחו אותה איתם למצרים, ואיך מבחינה היסטורית נגמרה תקופה אחת והתחילה אחרת. יש כאן השקעה אדירה מבחינת שמירה מצד אחד על המבנה הטבעי של הפארק, בצורתו הגולמית, לצד הסברים שנעשו בטוב טעם. כולל אוזניות שאפשר לשכור ולשמוע באמצעותן הסברים מפורטים עוד יותר.

אחרי כ 12 ק"מ שוטטות בפארק אנחנו תופסות טרמפ חזרה לאגם ומסתערות על המסעדה לארוחה טובה. מפרגנים לנו החברה ומביאים מנות מוגדלות, יודעים ששבילוניות אוכלות יותר מהרגיל...

יש לנו עוד 8 ק"מ לחניון הלילה, צריך לצאת לדרך.

חולפות על פני המכרות הסגורים משנות ה 70-80, מתרשמות מהדרך בה דרסו טרקטורים מודרנים שכבות גאולוגיות והפכו אותן לכביש אחד. משם מגיעים למטמנת נמרה, מזבלה ענקית וריחנית. כולם שכנים של כולם.

הליכה של כמה ק"מ בתוך נחל רחם הרחב מובילה אותנו למפגש עם נחל עתק ולחניון הלילה. מעשה יפה עשו שם הפקחים, בנו קופסת עץ חסונה באופן מפתיע שאפשר אפילו להטמין בה מזון. שלט על המכסה מזמין מטיילים להשאיר שם עודפי מים עבור שביליסטים. מישהו שלא אוהב לקרוא או לסחוב השאיר שם את הזבל שלו. על מנת שלא יתבאסו הפקחים, לקחנו את הזבל איתנו, ומים שיעזרו לנו להגיע לסוף היום הבא. תודה למי שחשב איך אפשר לעזור למטייל האלמוני.

יום 58 חניון לילה נחל רחם/עתק לגיא אבוד

יש התרגשות הבוקר. יש לנו צפיה לפגוש את המסע של Walk about Love שלפי החישוב שלנו כבר היה אמור לעבור מולינו. אין לנו מושג אם הם 5 או 500. כל מי שעובר מולינו אנחנו שואלות האם הוא משלהם...

אחרי 6-7 ק"מ הליכה, הנחל הרחב הופך לגיא צר, קניוני, מלא בולדרים יפהפיים. גבי רחם. למרות שני הסופ"שים הסוערים שהיו, אין כאן מים, אבל יש דילוגים כיפיים במעלה הסלעים ואנחנו מתמוגגות.

עוד חצי ק"מ והנה מחכים דקלי רחם, נטועים במרחק אופטימלי שיוצר צל טוב לארוחת בוקר. כמה מטיילים נוספים עצרו כאן לפנינו ואנחנו מתלבטות כמה אנרגיה להשקיע כדי להעלים את העקבות שהשאירו. בסוף לוקחות ג'ריקן אחד וכמה עטיפות. מי שאוהב לנקות לעולם לא ישתעמם בארץ הקודש...

מיד אחרי ההפסקה עולים לכיוון מצפה עמרם, עליה קצרה ולא קשה מהכיוון הזה. ואז רואים אותו. ים סוף. כחול רחוק ואמיתי.

וגם רואים אותם. את ראשוני ווק אבאוט. בהתחלה הם נראים "רגילים". אנשים עם תרמיל וחיוך, למרות שזה עתה סיימו את אחד המעלים הקשים בטיול (מעלה עמרם). ואז מגיע היחפן הראשון (איך אפשר לטייל יום שלם יחפים? אנחנו קצת מקנאות ביכולת הזאת) נשים בלבוש קליל, כאילו יצאו לבלות כמה שעות על החוף - שמלה עם כתפיות דקיקות, סנדלים תנכיות.. ויש גם כלבה גדולה שהלשון שלה תיכף נדבקת לרצפה מרוב שחם לה וקשה, וילד על הגב מוסתר בתוך כיסוי, מאבא שלו משתלשלים עוד כמה תיקים מלפנים, ומישהו שעולה ומנגן על גיטרה... אין ספק שהם חברה ציבעוניים. מספרים לנו כמה כיף להם, מזמינים אותנו לעשות אחורה פנה ולהצטרף אליהם למסע. אצלינו עושים מסיבות כל ערב מגלים לנו. רק מלחשוב על זה אנחנו כבר עייפות...

יש שם אנשים מכמה מקומות בעולם, כולל רוב ישראלי עם "חגור מלא". עדיין לא בכושר, התרמיל עדיין לא יושב נוח, עדיין כבד מדי עם רכוש שאפשר בלעדיו. אנחנו רוצות לייעץ לכולם איך לעשות שהתרמיל יהיה נוח, אבל מבינות שכל אחד והמסע שלו. כל אחד צריך לזהות מה המינימום שהוא צריך ועל מה הוא לא מוכן לוותר גם במחיר של עומס גופני כבד.

מעלה עמרם מוריד לצוקי אמיר האדומים, הגבוהים.

קניון קטן נוצר בין כמה מהם.

בתוכו - כאילו אנחנו במפעל לשוקולד מקופלת של עלית. נטיפי "שוקולד" זולגים מהקירות

המון מטיילים יש היום. 2 בתי ספר, ווק אבאוט. השקט שהורגלנו לו מופר. פתאום אנחנו במיין סטרים. מזל שלפחות כולם הולכים בכיוון ההפוך...

אחרי צוקי אמיר - קניון שחורת. קניון מתחתר בגוש אדיר של סלע יסוד, הליכה כמעט אופקית בין קירות שחורים, חסונים. יש גישה קלה ברכב ובהחלט מומלץ לעצור שם בדרך לאילת. הצצה קטנה על איתני הטבע. מאגמה שקפאה בלב האדמה ויום אחד נפלטה החוצה.

יוצאות מהקניון לטיפוס על הר שחורת העוצמתי ואז ירידה יפה לגיא אבוד. עוד פנינה.

הערב כבר יורד, ומאחר ואין אף חניון לילה ידוע בטווח של כמה ק"מ, אנחנו מתמקמות צמוד לקיר אחרי גיא אבוד, על החול הרך. לא נבעיר כאן מדורה, לשמור על בתוליות המקום, אבל נתמוגג מכך שאין כאן רוח, שצלזיוס שוכן פה ברווחה, מה שאומר שצפוי לנו לילה נעים ויפה במיוחד. לראשונה ישנות ללא כיסוי הגשם של האוהל, חשופות לירח שמטפטף עלינו, ונהר הכוכבים שהולך בעקבותיו.

יום 59 גיא אבוד עד טאבה

השכם בבוקר אנחנו כבר בדרך. על הנייר יש עוד כ 20 ק"מ עד טאבה ואנחנו רוצות להגיע לשם מוקדם.

הולכות בנחל נטפים עד עין נטפים. בריכה קטנה אוספת את מי הנגר המעטים שיורדים מהמצוק, שערות שולמית מעידות על כך שזהו מעיין איתן. היחיד באזור.

עד 10 בבוקר אנחנו כבר אחרי ארוחת בוקר במעין, טיפוס מגיא אבוד בגובה 330 מ' לערך ועד הכביש העולה להר יואש בגובה 700 מ'' דרך המעלה הצר שמעל עין נטפים.

השלט של שבילי אומר שיש עוד 14 ק"מ לפנינו, נראה שכבר ב 14 נסיים..

המסלול של נחל גשרון יפה כל פעם מחדש. צבעים חדים, אדום, שחור, לבן, צהוב... לא פלא שכמה בתי ספר יורדים אותו יחד איתנו.

זה מעורר בנו תחושת קלסטרופוביה קלה ורצון לרוץ. אלא שתוואי הדרך לא מתאים לכך. גם לא הגוף שקצת עייף מהעליה. יש מדרון ארוך וחלק, עם מעקה בצידו, יש סולמות ויתדות... רגע הם עוצרים להפסקה ואנחנו עוקפות אותם, רגע הם שועטים כמו נחיל דבורים חרוצות ומראים לנו מה זה... גם אני הייתי פעם ילד קליל, לפני שהיה לי בית על הגב וברכיים מזמרות...

רק כשמגיע מעלה גשרון שמציין 7 ק"מ לסיום, אנחנו מבינות ש"גנבו" אותנו. קווי הגובה במפת סימון שבילים מייצגים עליות של 20 מ' במקום 10 מ' כמקובל. בגלל זה מעלה גשרון נדמה היה תמים כל כך. יש כאן שיעור. לעולם אל תמעיטו בערכו של שביל שזכה לכינוי "מעלה".

באמצע המעלה אנחנו פוגשות כנראה את השבילון האחרון להיום. יותר לא נראה את אלו שבאים מולינו, מתחילים ממש עכשיו את המסע המופלא. יש לנו רצון לחבק אותו, להעביר לו את הדגל, לעשות מעשה סמלי כלשהו. במקום זה אנחנו מתנשפות ותוהות אם נגיע לטאבה לפני החושך. השעה כבר 15.

כשקווי הגובה מצוירים במרווחים של 20 מ', הרבה עליות וירידות קטנים מתמוססים. גם מעלה בולבוסים נראה תמים, ומאפשר להנות מההתרוממות העוצמתית של ההר עליו הוא מטפס. 

דוקא העובדה שכה התעקבנו יוצרת מציאות שעד שאנחנו מגיעות להר צפחות השמש בזווית אידאלית, צובעת הכל באור חזק. הראות מצוינת. מפרץ אילת פרוס למרגלותינו. נשארו עוד 2 ק"מ. קשה להאמין כמה הגוף סחוט.

את 2 הק"מ האחרונים עושה שבילי לבדו, בלי להסתמך על סימון שביל אחר. הוא לוקח אותנו לאן שצריך, לאו דוקא לאן שנוח. מקצה לקצה. מצפון לדרום. מזרח למערב וחוזר חלילה. התרגשות יש בלב, צביטה קלה וגם קצת צער. עוד רגע זה נגמר. המסע יושלם. יש רצון לנוח, אין חשק לסיים. כל כך כיף לנו. דוקא כשלמדנו איך לארוז את התרמיל קל, כשבנינו שרירים שיודעים ללכת. כשלמדנו איך לעשות מדורה במקצועיות...

הק"מ האחרונים עוברים עם מאמץ. רק בשעה 17 מגיעות סוף סוף לים. הצד הישראלי של ים סוף שרוי כבר בצל, ועכשיו פברואר והמים קרים. בכל זאת נגה לא מוותרת, פושטת בגדים ורצה למים. לטבילה. מעט הגבים שפספסנו בדרך מוצאים כפרה בצלול הצלול הזה, המלוח שיש בו עולם מופלא משלו.

כשאנחנו מפעילות את הנייד לבשר לעולם את בשורת טאבה, מתקבלת הודעה מאשרם במדבר שאינם זקוקים לשרותנו. פתאום אנחנו חופשיות. הזמן חזרה בידנו להמציא תכניות חדשות. איזה כיף.

בלילה ישנות באכסניה שנקראת המקלט. חדר ובו 4 מיטות קומותיים. יש סוכה בחוץ ובה יושבים אנשים מכל העולם, רובם מאמינים בישוע, משוחחים, לומדים יחד, מנגנים. ויש גם חבורה של ילדים סודנים, מאלו שהצליחו לעבור את הגבול המצרי יחד עם משפחותיהם ולהתגנב לכאן. בעלי האכסניה עשו בעצמם את השביל במלואו לפני כמה שנים, כשהם בני 54 ו 59, תוך כ 45 יום. כל הכבוד. יש להם פינה חמה בלב לשביליסטים ואת הלילה הראשון הם נותנים בחינם. הלילה הבא בסך הכל עולה 50 ש"ח. למי שמוכן לישון במיטה אחרת מאהובתו, עם עוד כמה שותפים...

תמיד כיף לפגוש אנשים שבחרו להפיץ אהבה, סליחה. יש להם אור בעיניים, שמחה. ג'ון וג'ודי מארחים נטו. אמנם קיבלנו את הברית החדשה כשנרשמנו, אבל איש לא הפציר בנו לקרוא בה. להיפך. כיבסו לנו את הבגדים, נתנו מקלחת חמה, מזרון רך וגישה חופשית לתה קפה.

למחרת ישבנו ב"שומשום" מסעדה וחנות אורגאנית של קיבוץ סמר. טעים טעים שם, העסקית זולה (52 ש"ח) וביחד בקושי השתלטנו עליה. חוץ מזה נתנו לנו לשבת שעות ליד המחשב שלהם, אבל כל מה שהספקנו זה למיין את התמונות מהשבוע החולף ולבחור את אלו שייכנסו לבלוג...

בשעות הצהריים המאוחרות יצאנו לשוק ולים (יום חמישי). על כל רכב שנוסע על הכביש באילת יש לפחות מונית אחת. כל נהג צופר לנו, מנסה מזלו. אנחנו גם מנסות מזלינו, רוצות טרמפ. זה לא המקום הנכון. איש לא מזהה שאנחנו שביליסטיות גיבורות וגאות. אחרי יותר מחצי שעה עוצר לידינו נהג ומציע לקחת אותנו ב 20 ש"ח. קודמו הציע 40 ולכן נרתענו מעם המוניות. כשהוא מגלה שאנחנו זוג הוא אפילו לא רוצה טיפ. עשיתם לי את היום הוא אומר.

בחוף אנחנו שוב בבית. יש לנו אוהל. פרטיות. משפחה מקסימה עושה שם על האש ומזמינה אותנו בחום לעזור להם להשתלט על עודפי הייצור. אנחנו צמחוניות, אין לנו הרבה מה לתרום, אבל כיף לנו איתם. הם מביעים הערכה גמורה לעובדה שהגענו לכאן ברגל, חוגגים איתנו את הסיום. המסע באמת שלם.

יום 55 נאות סמדר עד חניון לילה באר מלחן

מתעוררות בבוקר שבת צלול וקר מאד. רוח חזקה עדיין נושבת בעוצמה בחוץ. בשלב הזה עדיין יש לנו אשליה שאוטוטו יש לנו טרמפ לשחרות, הדילוג השני שהרשינו לעצמינו לעשות ברכב, בגלל ששוב השביל עוקב היטב אחרי הכביש הצמוד לו ויש לנו מגבלת זמן, לסיים הכל עד ה 4/3 ולהתייצב בפסטיבל בשיטים. אין לנו יכולת "לבזבז" יום נוסף בהליכה.

ב 8 מתברר שהרוח החזקה מרתיעה את הטרמפ שלנו שרוצה לחזור הביתה במקום לטייל היום. אפשר להבין אותם. באומץ אנחנו יוצאות אל הרוח הקפואה ומתחילות לצעוד. על הכביש. חצי שעה הליכה לצומת שזפון, ואז עוד שעה לכיוון הפניה הראשונה לעבר שחרות. רק 7 רכבים חולפים על פנינו בזמן הזה, אף אחד מהם לא מכוון לקחת מטיילים. עד שעוצרת לידינו משפחה עם 2 מקומות פנויים. בשמחה הם מקפיצים אותנו בערך חצי ק"מ במורד הדרך, שם מחכים להם ה"שבילונים" שלהם שהולכים צפונה. אולי חצי ק"מ נשמע מעט, אבל אהבנו את הכינוי החדש. שבילונים.

עוד שעה הולכות על הכביש. אין כמו לצעוד ברוח קרה לאורך כביש עם תרמיל גדול. תנסו את זה פעם. נשמח לשמוע חוויות.

אנחנו מנסות שוב את הטרמפ מהבוקר. אולי יש שינוי בתכניות? כן. כל הקבוצה שסיירה אתמול בנאות סמדר הולכת להיפגש עוד מעט ליד מקדש הנמרים, ממש בפניה לכביש העולה לשחרות. בשמחה יאספו אותנו. בשמחה נאסף.

אמנם המשמעות היא שלא נרוץ במורד הדיונה הגדולה שהשביל מוביל אליה, אלא שכבר מרחוק רואים אותה, כאילו שריפה יש במקום. ענן גדול מתנשא מעליה, כל החול שהרוח משנעת כעת לדיונה אחרת. צריך להיות פריק של דיונות לבלות בה ביום כזה.

מקדש הנמרים מקסים. נאיבי. אנחנו תוהות איך האבנים עדיין עומדות על תילן אחרי כמה אלפי שנים. איך עוברי אורח כמונו לא שלפו אותן רק בשביל להבין איך הם עדיין תקועות שם, ואיך החול לא כיסה אותן. הרי הוא כיסה את תל לכיש וכל שאר המקומות שהיינו בהם. למה דוקא כאן הכל גלוי? מי עושה כאן אבק?

רק כמה ימים מאוחר יותר אנחנו לומדות שטנק דרס את המקדש הזה לפני כמה שנים, וכל מה שרואים עכשיו הוא שחזור. כשנבנה המקדש לפני כ 5000 שנה הוא שימש כחלק מאמצעי המניעה והלחימה באחד האויבים הטבעיים האימתניים באזור. וגם מלכודות שמו ליתר בטחון. בתמונה נראים נמרים רבים מביטים מזרחה, למקום שבו השמש עולה, שבו דברים מתחילים, וראם אחד שרץ מערבה. לכיוון הסוף שלו. ואנו, אנה פנינו מועדות?

מי בנה את המקדש? מה עשו בו? את זה נשאיר לדמיון.

אחד החברה מתנדב לקחת אותנו לשחרות, ובצהריים אנחנו מתחילות למעשה את היום. הרוח עדיין לא מרפה, יום שני ברציפות. בתוך גיא קטן אנחנו מתחבאות ואוכלות ארוחת בוקר.

שחרות שוכנת על הר, 550 מ' גובה. יש ממנה תצפית יפה לכיוון יוטבתה והערבה ובהמשך גם הר יוטבתה.

בהדרגה מטפסים ביום הזה לרום 650 מ' ובהמשך גם מעל 750 מ'. הטיפוס רוב הזמן מתון, מדורג. חוצים כמה נחלים שהמפורסם שבהם הוא הוא נחל עובדה, קרוב משפחה של אילנה שבעוד כמה ימים יתראיין לטלביזיה כשהוא שוטף את בקעת עובדה ונשפך לנחל צין ליד שדה בוקר...

הרוח החריפה לא מפסיקה לרגע. קרה, לוחצת. למזלינו ללא אבק או חול. אסור לשבת לרגע, מיד נתקרר. עד שמוצאות "בית מחסה" מוגן היטב מהרוח.

מעלי גרה שמייצרים גללים של עזים כבר חנו כאן לפנינו, והרבה לפניהם פרשו כאן למנוחת עולמים קיפודי ים לרוב. מקסים לראות את המאובנים האלה, איך הם ממויינים. כל פעם ריכוז של סוג אחר של מאובן. איך זה קורה? (בהנחה שאין אלהים שעושה סדר) האם חיו כאן רק קיפודי ים? האם היתה מגפה שהרגה רק אותם? האם המשקל הסגולי והמבנה השונה גרמו לסחף ומיון של הפרטים? איך שלא מסתכלים על זה, תודו שזה מעלה שאלות. אולי בכל זאת יש מישהו שם למעלה שאוהב לעשות סדר ויום אחד יפתור לנו את הסכסוך עם הפלשתינאים?

אחרי 13-14 ק"מ של הליכה, היום מגיע לקיצו, ולשמחתינו מופיע חניון לילה שעד כה לא היה ידוע לנו - חניון באר מלחן. ליד בור מים מליחים, עמוק למדי וחסום לקהל הרחב באמצעות רשת ברזל, עומד שלט קטן ומסביר על המקום. סימני מדורות רבות מעידים על כך שאנחנו לא הראשונות פה. תמיד אפשר למצוא מספיק קרשים חצי שרופים בחניון כזה להכנת אוכל לשתיים.

אנחנו מחפשות מקום יחסית פחות מוכה רוח, מקימות אוהל ומדורה וסוגרות עוד יום בסיפוק גדול שיכולנו לרוח הגדול.

יום 56, באר מלחן עד פארק תמנע

לקראת בוקר מתחיל לרדת גשם. הרוח מתחזקת כמו שרק היא יודעת להתחזק אחרי שיום קודם היתה כה עזה. האוהל הגמיש שלנו מתקפל עלינו ומזדקף בלי בעיה. הוא בנוי לעמוד בפרץ. למודות יותר בענייני שטפונות, ברור לנו שהמיקום שלנו כזה שהסיכוי להישטף אפסי, וכך אנחנו נשארות בפנים כמעט עד 9 בבוקר. השילוב של רוח קרה וגשם יכולים להוביל לרמות שונות של היפותרמיה (תת חום של הגוף. משהו כמו לקפוא אבל באנגלית) ולא מתאים לנו. כשהעננים מעלינו נסחפים מאתנו והלאה אנחנו מזנקות החוצה ויוצאות לדרך.

מעט לפני ההגעה לצוקי תמנע, הפתעה מקסימה פוגשת אותנו - אמוניטים בהמונים. כבר דיברנו על איך המינים השונים מסודרים במקבצים, נכון?

עד הצהרים מלווה אותנו נוף דרמטי של ענני גשם עקרים, והציבעוניות המרהיבה של פארק תמנע למרגלותינו.

בכניסה לפארק 2 הפתעות.

ראשונה - רשות שמורות הטבע נותנת כניסה חינם לפארק לשביליסטים. באופן מוצהר וממוסד. השניה - עידן, קורא אנונימי ומכור לבלוג מזהה אותנו ומחליף איתנו כאפות כמתוכנן...

פארק תמנע הוא אחד הפארקים הגדולים שיש במדינה שלנו, כזה שגם ארה"ב המפוארת ושופעת הטבע היתה שמחה להתגאות בו. חגיגה של סלעי יסוד, בעיקר דברים שאנחנו קראנו להם גרניט בגלל שיש להם גבישים גדולים על רקע אדום. הרים זקורים, חסונים, עליהם הורבדו שכבות חול צעירות יותר, גם הן בנות כמה מאות מיליוני שנים.

הרוח והמים והחושך פיסלו כאן מרפסות מרהיבות, תצורות מפותלות שמענגות את העין.

אנחנו מתאהבות במקום ומחליטות לבלות כאן גם את מחר. כאילו במקום "לעשות" את שביל ישראל אנחנו בחופש. בטיול...

שביל ישראל חוצה את השמורה דרך נחל אלכסון, עולה להר תמנע ויורד מהצד השני שלו. יש בו עליה טובה, ירידה טובה ובאמצע גם "שולחן" פוטוגני.

לצלמים שבינינו - בגלל כיווני השמש, עדיף לבוא מצפון בבוקר או מדרום אחרי הצהריים.

לקראת אור אחרון מגיעות לאגם. שלולית מלאכותית של מים מליחים, מספיק גדולה לשוט בה.

יש כאן מסעדה שפועלת בשעות היום, חאן לשינה ובו המוני מזרונים לאירוח קבוצות, ואפילו מקלחות. תמורת 25 ש"ח לאדם אפשר להקים כאן אוהל, להתקלח, להסתתר מהרוח. אנחנו שהיינו שם לבד זכינו להנחה ואף ללינה בתוך החדר עם המיחם. איזה תענוג.