ריקנות; אני מרגישה תחושת ריקנות, שמתפשטת, ומתפשטת.. כאילו שאני אדם ריקני, ועוד יותר גרוע, זה שנראה לי, שכל מי שמדבר איתי, ואומר תכונות טובות, מתכוון להפך הגמור. כאילו הוא אומר 'תמיד את יפה.. אני אוהב אותך כמו שאת' וליבו חושב שלהיות אני זה הכיעור הגדול ביותר, מי בכלל אוהב אותך? לא אני בכל מקרה.
באלי לקפוץ, אבל אין לאן, דרך חסומה, גדר וחומה תקועים בה. אני לא יכולה להגיע אליך, אתה רחוק מידיי, אי שם, מי יודע... למה אני אוהבת אותך כל כך? למה אפילו כשעשית לי משהו רע, באלי פתאום לחבק אותך. למה?
אני ממש במצב של סכנה, אין לי כוח לכלום, וזה סתם קטע, שפתאום התיישב לי על הלב.. אשמח לתגובה מעודדת נ.ב: החלפתי עיצוב, לקצת עצוב יותר, אבל מרענן, אבל יש מצב שעוד דקה הוא ישתנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מימי.
