עיניי טיילו ברחבי החדר הגדול והמואר, חוצות אותו לאורכו ולרוחבו. כשלושים אנשים נכחו בו, משוחחים בהנאה, מחייכים וזוללים מן המטעמים שסודרו בהידור על השולחנות מכוסי המפות הלבנות.
פסעתי פנימה, העקבים הגבוהים שעל מגפי העור שלי השמיעו צלילי נקישה מוכרים על רצפת השיש, עיניהם של כמחצית מן האנשים ננעצים בי וסוקרים את כולי, מכף רגל ועד ראש. היה לי קשה להאמין שאני שוב במקום הזה, עם האנשים הללו, לאחר שנשבעתי שלעולם לא אשוב לכאן, אחרי תקופת התיכון שנראתה לי כה נוראית.
"אני לא מאמינה! האם זו אנדריאה פרקר בכבודה ובעצמה?" אחת מהנשים שעמדו במרכז החדר ניגשה אליי, חיוך רחב ומאוס מרוח על שפתיה, שכמובן משוכות בשפתון בוהק, בדיוק כמו לפני עשר שנים.
"אני מנחשת שאת ואיולט הודגרי, הלא כן?" פניתי אליה בהבעת שמחה מזויפת, האמת היא שתמיד שנאתי אותה. גם כאשר הייתה נערה, ניסתה להתבלט. תמיד הייתה מתאפרת בהגזמה, לובשת בגדים ועונדת תכשיטים שלא לגילה. לעולם לא אוכל לשכוח את היום, בו, בהיותה בת שלוש עשרה שנים בלבד, הגיעה לכיתה בנעלי עקב ושמלה בעלת מחשוף כה גדול, שמבעדו אפשר היה לראות אף את נייר הטואלט שנהגה לדחוף לחזייתה.
"השתנית כל כך!" מצמצה פעמים אחדות בעיניה, מעוטרות הריסים הארוכים, "אפילו התחלת להתאפר!" צחקקה ופסעה הרחק משם, מזיזה את ישבנה המלא מצד לצד באלגנטיות וחן של ברווז חולה.
כמובן שלא יכולתי שלא לשים לב לאריק, שהוקף בפמליית בנות, ממש כמו תמיד. מאז ומעולם הוא היה מאותם נערים מצליחים בכל, שלא לדבר על כך שהיה פשוט נאה. חייכתי כאשר הזיכרון של התקופה הקצרה בה היינו יחד צפה בזיכרוני. זה היה ממש מזמן, הייתי אז כל כך תמימה, מטומטמת. לא הייתי אפילו מנחשת שהוא ניצל אותי רק כדי להתרברב בפני חבריו שהוא יוצא עם אותה בחורה סגורה וקשה להשגה, לכאורה. אבל זה לא היה כה מפתיע, הרי בתקופה ההיא עוד האמנתי באהבת אמת.

זו ללא ספק הייתה פגישת מחזור מיוחדת במינה. אפילו אני, שבתקופת חטיבת הביניים תמיד התבודדתי והעדפתי לשמור מרחק מכולם, שוחחתי עם בני כיתתי לשעבר וגיליתי שיש בהם יותר עומק משתמיד הייתי סבורה.
הצצה מהירה בשעון שעל פרק ידי נתנה לי להבין שהשעה כבר עשר וחצי בלילה. אמרתי לעצמי שעליי ללכת, שתי הילדות הקטנות שלי כבר בוודאי מחכות לי מזמן. ניגשתי להגיד לכולם להתראות, שוחחתי איתם עוד מעט וכיוונתי את עצמי אל עבר היציאה, כשלפתע דרכי נחסמה בידי בחור גבוה ומלא למדי, בעל שיער חום ושופע. את פניו עטתה הבעה רכה ועם זאת ערמומית מאוד, שאותה יכולתי לזהות בכל מקום.
"אנדי!" צווחתי בהתפעלות. הוא חייך אליי והשיב לי בלחיצת יד חברית. הבטתי בעיניו וכל השנאה שלי כלפיו נמוגה בבת אחת, אותה שנאה שטמנתי בליבי כל שנות התיכון. הוא היה מושך בצמותיי, מעולל לי תכסיסים כה רבים, שכבר הפסקתי לספור. הייתי ערנית כל הזמן, וגם זה לא מנע ממני מלהיות מובכת בכל פעם מחדש.
"אני רוצה שתדעי שאני מצטער על כל מה שהיה אז. הייתי נער טיפש קצת, משוגע. אני מקווה שאי פעם תוכלי לסלוח לי" פנה אליי ונאנח, "האמת היא שתמיד אהבתי אותך. השנה שאחרי התיכון הייתה בשבילי סיוט, לא עבר לילה שלא חשבתי עלייך... זה עבר לאט-לאט, אבל אז הבנתי שלא הייתה זו שנאה שחשתי כלפייך" לחייו הסמוקות בין כה וכה העלו אדמומיות שהעניקה לו מראה של עגבנייה בשלה יתר על המידה.
"הו... זה נחמד לשמוע שלא היו לך כל כוונות זדוניות. למרות שזה לא באמת משנה משהו, אתה לא מתאר כמה פעמים בכיתי בגללך" ניסיתי לגרום לקולי להישמע רציני ככל האפשר, אך זה לא היה כה פשוט.
"אנשים משתנים, אנדריאה, אני מבטיח לך..."
"בסדר. בכל מקרה לא נתראה עוד, אני מניחה" משכתי בכתפיי, מבינה שנטירת טינה לא תעזור במצב הזה.
"ועכשיו... אני יכול בבקשה לחבק אותך? חשקתי בכך עוד בימי התיכון..." הגבר העביר את משקלו מרגל לרגל בעצבנות יתרה.
"כמובן, אני לא רואה סיבה שלא אתן לך לעשות זאת..." השבתי וכרכתי את זרועותיי סביב הכרס הלא קטנה שלו, עד כמה שזה היה אפשרי. הרגשתי את ידו השמאלית נדה בצורה מוזרה מעט לעבר המותן שלי והבנתי שכאן החיבוק הזה מסתיים.
"להתראות" נופף לי בידו והתרחק.
יצאתי אל המסדרון המוכר כל כך מימי גיל העשרה. כל כך הרבה דברים חוויתי שם, כל כך הרבה אנשים הכרתי. עד היום הייתי משוכנעת שכולם נשארים כפי שהם היו, אך אנדי הוא דוגמא מוצקה לכך שזה לא תמיד נכון.
"אולי אנשים באמת משתנים..." מלמלתי לעצמי, ממשיכה ללכת במהירות. הרגשתי אי נוחות משונה, לכן שלפתי את כף ידי הימנית מכיס מעיל העור החום שלי. ביצה מרוסקת נמרחה לכל אורך כף ידי. כמובן שלא היה קשה לנחש מי הניח אותה שם. "ואולי לא..."

"אבל אני לא עשיתי את זה... לא עשיתי..." לחשתי, כאשר הם קשרו את ידיי, מוציאים אותי מהתא. "לא עשיתי..." חזרתי, אף אחד לא התייחס. כולם כבר היו רגילים ל"שקרים" שלי, כולם כבר ויתרו על ההקשבה. לא נחשבתי לבן אדם יותר, מאז שאותו איש שאת שמו איני מזכירה עד היום, המנוול הזה, הכה בשולחן בפטיש העץ שלו בראוותנות רבה, מטיל עליי גזר דין נוראי כל כך.
חשתי את הצמרמורת עוברת בגופי, חזרתי על המשפט פעם נוספת. דמעות זלגו על לחיי והרטיבו את הבגד המכוער שלי, הכתום, המכופתר. הסוהר העיף בי מבט זועם ומלא שנאה, בודק אם איני מנסה להשתחרר, לאחר מכן שב להביט קדימה.
"לא עשיתי את זה..." אמרתי בפעם המאה היום, אף אחד אפילו לא סב לכיווני. איך יכולתי להרוג את משפחתי, משפחתי האהובה? שני ילדיי היו האור היחיד בחיים האומללים שלי, ובעלי... הוא לא היה אדם מושלם אמנם, הוא היה רחוק מזה. אך זו לא סיבה לרצוח, לא בשבילי ולא בשביל אף אחד אחר...
את הרוצח האמיתי אני מקללת עד היום, אין לו זכות לחיות, הוא גזל ממני דברים רבים כל כך... הוא גזל את משפחתי, את חיי. מה עוד יכל לקחת? לא דבר, כנראה מילא את מבוקשו.
אף אחד אפילו לא ניסה לחפש את הצדק, כולם רק קיוו למצוא את האיש הרע, או האישה הרעה, במקרה המיוחד הזה.
והנה נגלה לעיניי חדר, שקירותיו צבועים בצבע טורקיז מרגיע. לעזאזל, אני הולכת למות בעוד מספר דקות, מה הטעם לצבוע את החדר בצבע כזה? אך זה לא משנה, לא עכשיו, אין טעם להתרגז בגלל שטות שכזו.
חשתי גל של חום עובר בגופי ומציף אותי, מאיים לפרוץ החוצה. עשיתי את מירב המאמצים על מנת להשאיר אותו בפנים, אך דבר לא עזר, נעצרתי לפתע, מספר מטרים מן המיטה הגדולה, העטופה במספר אינסופי של חגורות עור בגוון חום.
"אני לא עשיתי את זה!" צווחתי וניסיתי להשתחרר, שלושה סוהרים זינקו אליי בו בזמן, כנראה מוכנים למצב כזה. ניסיתי לבעוט, לנשוך, להשתחרר; אך ללא הועיל, הם היו חזקים ממני. בכוח רב תפסו בחלקים שונים בגופי והניחו אותי על אותה מיטה, כובלים אותי אליה ללא רחמים. כמה מהחגורות היו מהודקות חזק מדי והקשו על נשימתי מאוד, אחרות יצרו שפשופים אדומים על עורי הבהיר. הפסקתי להיאבק, זה חסר טעם.
ידיי ורגליי הוחזקו היטב, האיברים היחידים שיכולתי להזיז היו האצבעות, וגם אלו בכמות מועטה מאוד.
"אני לא עשיתי את זה... לא עשיתי...". אחד הגברים התקדם אליי, אוחז בידו מזרק, מלא בחומר שקוף כלשהו. הבטתי בעיניו, פניו היו קפואות, חסרות הבעה. נדמה לי שלא היה לא אכפת שהוא גוזל חיים מבן אדם, בין אם הוא אשם או חף מפשע. זה לא עניין אותו, הוא רק רצה לסיים עם זה כבר ולחזור הביתה, אל משפחתו האוהבת.
המחט התקרב לידי אט-אט, עד שחשתי את הקור המקפיא שלה לרגע. הוא עצר למספר שניות ואז דחף אותה פנימה בפתאומיות. זה גרם לכאב בלתי נסבל כמעט, אך לא כאב של הגוף, כאב של הנפש. כעת ידעתי שאין דרך חזרה, גם אם עכשיו יפרוץ מישהו לחדר ויגיד שאיני אשמה, זה לא ישנה דבר עוד. ובכל זאת, במקום כלשהו במעמקי ליבי קיוויתי שזה יקרה, שידעו שרצחו אדם שלא אשם בכלום, שיצטערו על כך עד סוף ימיהם.
חשתי סחרחורת ובחילה נוראית. ידעתי שזהו זה, הנה חולפות להן הדקות האחרונות של חיי. הזמן נטף לי בין האצבעות במהירות מסחררת, כך שבלי ששמתי לב לכך, נשארה רק טיפה, טיפה קטנטונת.
"אני לא עשיתי את זה..." לחשתי, המראה מול עיניי טושטש ונעלם במהירות, הופך לכתם שחור אחד וגדול, "אני לא עשיתי... נכון?"