...ואז היא פשוט נכנעה. ראשה, שמעוטר היה ברעמת שיער זהובה באותה תקופה פשוט נחבט כנגד חזהו, על חולצתו נוצר חיש מהר כתם כהה של דמעות מלוחות. היא לא אמרה דבר, אך עם זאת לא פסקה מלייבב בשקט, כך שלא ידע כיצד עליו להגיב. זרועותיו נכרכו סביבה במעין חוסר ביטחון, הוא לא היה משוכנע שזה הדבר הנכון לעשות, אך ידע שזו אפשרותו היחידה.
היא מאסה בריבים, בצעקות מחרישות האוזניים. היא מאסה במבטים ששלחו זה לעבר זה, מלאי השנאה והכעס. את השיחות הקרירות שלהם והשתיקות הארוכות היא החליטה בן רגע להשאיר מאחור ופשוט להתקדם הלאה, לפתוח דף חדש, צחור, נקי.
כמובן, הוא לא העז להתנגד. למרות שעדיין שמרה על שתיקה, הוא הבין הכל. הכאב בלחיו מאותה סטירה טרייה שהעניקה לו דקות מספר לפני כן נעלם כלא היה, וכך גם הסימן האדום. הוא שלח את יד ללטף את שיערה ברוך, היא רק הידקה את ראשה אליו בחוזקה.
רק להישאר כך לעוד דקה מתוקה אחת. ואולי שתי דקות. ואולי אף שעה שלמה של אהבה בלתי פוסקת וכנה, טהורה מכל רגש אחר. הטינה נבלעה, הסתתרה בפינה המרוחקת והחשוכה ביותר בלב שלהם, נדחקת בידי הרגשות שפרצו החוצה בכזו מהירות. הם פשוט בכו. כל אחד לחוד ושניהם יחד.
לאחר זמן לא ברור של עמידה במצב הזה, שלוותה בכמה יבבות חלושות ומשיכות אף, ידו תפסה את שלה בעדינות, הוא ניתק ממנה והוביל אותה קדימה.
"בואי נחזור הביתה" לחש, "היה לנו ערב מעייף. עלינו לישון, לצבור כוחות". הקול שלו היה מהורהר, אך שליו כפי שלא שמעה אותו הרבה מאז זמן. הם הלכו יחד, ידיהם מהודקות זו לזו באהבה לאורך הרחוב הארוך. הגשם ירד, אך להם היה לא אכפת. הם המשיכו ללכת, כאילו דבר לא קרה.
לפתע חש את ידיהם נפרדות, ולאחר מכן קול חבטה עמום. כאשר שלח מבט אחורנית, מצא אותה ניצבת על ברכיה ממש באמצע השלולית. מכנסי הג'ינס שלה וחולצת הטי כוסו בבוץ סמיך ואפור, הזעם על פניה היה ברור וצלול לחלוטין.
"מטומטם שכמותך! תסתכל לאן אתה הולך, בייחוד כשאתה מוביל אותי אחריך!" היא התרוממה על רגליה וסקרה את גופה הרטוב, המלוכלך, "תסתכל מה קרה לי בגללך!"
"אני מצטער... זו לא אשמתי!" אמר, דבריו נעים בין שלווה לכעס, ידו הושטה אליה בתנועה אוטומטית.
"אתה אומר את זה בכל פעם, חמור" המשיכה להטיח בו האשמות, "אני לא מבינה איך יכולתי לאהוב אותך" צווחה ובתנועת יד מהירה שלפה מזרועותיו את התיק שלה, מתרחקת משם בצעדים מהירים ונחושים.
הדף החדש נתלש מן המחברת באכזריות והושלך לפח, כמו תמיד.

הסיפור משתתף בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע"

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285