למיה יש אקדח

תראו איזה קטע.

בדיוק כשאמרתי לעצמי שבא לי לכתוב, לשם שינוי, אני נכנסת לבלוג ומקבלת הודעה שאם לא אעדכן בקרוב הבלוג יימחק.

אחלה תזמון יש לי.

ומה חדש בגזרת המיה?

ובכן, מיה היא סטודנטית. היא לומדת עם מליון נקבות פי אלף יותר כוסיות ממנה ופי שלוש חכמות יותר, או בעצם חרשניות יותר.

ומשום מה זה גורם לה לדבר בגוף שלישי.

אז הגעתי למקום שתמיד רציתי להגיע אליו - האוניברסיטה. המקום שבו אהיה חופשיה ממסגרות כובלות כמו צבא או עבודה, אלמד מה שבא לי, אכיר אנשים חדשים, אהנה מהשנים היפות שלי, אהיה מרוצה לשם שינוי.

אז לא.

אז מעניין לי, הלימודים מרתקים, פרויד משגע לי את השכל וגורם לי לנתח כל דבר קטן שאני חושבת או אומרת, אבל זה בסדר, יחסית.

תכל'ס, חוץ מהעניין בלימודים די מעפן לי. חוץ מכמה בנות שהכרתי לפני ולומדות איתי, אני לא מכירה אף אחד אחר, והאמת שגם אין לי ממש חשק להכיר אף אחד. אני נכנסת להרצאה, מסתכלת סביבי ואין שם אף אחד שבא לי לפתוח איתו בשיחה. הבנות נראות מרגיזות, הבנים נראים מוזרים.

או שזו רק אני.

לא רע לי.

לא טוב לי.

אני סוג של קומפטרמבלי נאמב, רק שאי אפשר באמת לומר שאני לא מרגישה כלום.

אני מרגישה שזה לא דה בסט איי קאן גט, ושזה לא הכי טוב שהיה לי בחיים.

אני מרגישה שמשהו מתפספס לי שם בין האצבעות ובורח לי, אני מרגישה שהמציאות ממש לא עמדה בציפיות שלי, ואם עכשיו לא טוב לי, אז האם מתישהו בכלל יהיה לי?

שום דבר הוא לא כמו שחשבתי שיהיה.

משעמם לי מכל בחינה חוץ מאשר מבחינה אינטלקטואלית, וזה בודאי לא מספיק.

אני מרגישה לבד.

לבד שקט ששואב לתוכו הכל ועוטף אותי, ואין שם אף אחד שיעשה לי קצת רעש בלב.

דוגמא לזה שאני פסיכית ואסור היה לי ללכת ללמוד פסיכולוגיה:

יום שישי, מיה צועדת ברחוב, מקשיבה למוזיקה מהנגן שלה. באזניה מתנגן השיר "דבש" (אין מה לעשות, אני אוהבת את השיר. אף אחד לא מושלם). היא מגיעה לשורה: "מרדים את הכאב בסיפורי אגדות"

מיה, בלי לשלוט במחשבותיה, חושבת לעצמה: "מממ... הוא מרדים את הכאב בסיפורי אגדות... ז"א, הוא עדיין מודע למצב, אבל משקר לעצמו כדי שזה לא יכאב. אהא! הוא נמצא בהכחשה!

אבל רגע... הוא מודע לזה שהוא מכחיש... אז אם הוא מודע לזה שהוא בהכחשה, האם הוא עדיין בהכחשה??"

בשלב זה תפסתי את עצמי ודפקתי לעצמי שתי כאפות עם הצד המשפיל.

אה כן, נראה לי שקרום הבתולין שלי צומח בחזרה.

לילה טוב.