נהיינו כמו שני אנשים שנאחזים אחד בשני כי אין משהו אחר שניתן לתפוס בו כדי לא ליפול.
אתה מנשק אותי ופשוט בא לי לבכות.
כי אני רוצה שתמשיך לנשק אותי לנצח.
כי אני רוצה שלא תנשק אותי יותר לעולם.
והגוף שלי כבר לא מגיב אליך כמו פעם, ואני תוהה לעצמי איך זה קרה שכל מה שאני רוצה עכשיו זה להזדיין רק כדי להוציא את זה מהמערכת.
אבל למה דווקא איתך אתה תוהה.
ואני מונה איזה מליון סיבות, חוץ מסיבה אחת.
אני מתה מפחד משינויים.
ואולי, זו הדרך היחידה שלי לקשור אותך אליי.
אני פוגעת בעצמי ואני פוגעת בך שוב ושוב ושוב, מתקשה להבין למה אתה עדיין מאפשר לי זאת.
ואני יודעת שמגיעות לי המילים הכי קשות, וכל העלבונות בעולם וכל ההאשמות האפשריות, אך אתה לא מטיח בי דבר.
ואני ממשיכה עם רצף הדברים המטומטמים שאני אומרת לך, אולי אחד מהם סוף סוף יפגע באיזו נקודה רגישה ואתה תעיף אותי לאלף עזאזל אחת ולתמיד, וזה אכן פוגע. פוגע באלף נקודות רגישות, אבל אתה לא עושה דבר.
אני תוהה לעצמי מה עשיתי שמגיע לי שמישהו יאהב אותי ככה, והאם גם אהבה היא כמו אנרגיה שלא נעלמת לעולם אלא רק עוברת מאובייקט לאובייקט, ומתי כבר האהבה שלך אליי תעבור למישהו אחר ומישהו אחר יאהב אותי באהבה שלך.
"צריך להחליף את ההרגשה", אמרה לי מישהי די חכמה לפני זמן לא רב בכלל. רק צריך סבלנות.
אבל אין לי סבלנות, ואני לא חזקה מספיק.
אני מאכזבת את עצמי כל פעם מחדש.
ההתפתחות הפסיכולוגית שלי נעצרה לה אי שם בשלב שבו הייתי אמורה ללמוד לדחות סיפוקים. להיות אדם עצמאי. להיות לבד. להיות בלתי תלויה באף אחד.
ועכשיו אני אוסף של כל הדברים שאני בזה להם בבנות.
אלוהים, תן לי את הכח.
שוב, כמה חבל שאני אתאיסטית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
