למיה יש אקדח

אני כל כך שונאת אותך עכשיו.

אותך ואת הבלונדיניות המכוערות שלך עם הבטן השטוחה

ומבטי ההערצה והערגה שלהן

והצחקוקים המטומטמים

המפלרטטים

שבחיים לא יתפסו את המהות שלך באמת

ולא יבינו

שלא משנה כמה פעמים תסתכל להן בעיניים

או תנשק אותן

או תזיין להן ת'צורה -

אתה עדיין תהיה שלי.

let go let go let go let go

אני ממשיכה לא להקשיב לעצמי.

כבר אין שם כלום,

מטומטמת.

אין שם כלום, כלום, כלום, כלום.

חוץ מכלום אחד גדול.

כלום של ברירות מחדל ובדידות וחולשה

ואהבה עם צינורות חמצן ומכונת הנשמה

שאריות של פעם

שאריות של אני ואתה

אני אפילו לא הבחורה שהתאהבת בה

ואתה לא הבחור שגרם לי לבכות מעוצמת רגשותיי בזמן שעשינו אהבה

עכשיו הכל צבוע באשם

בחוסר נאמנות לאנשים אחרים

עכשיו אנחנו רק מוציאים את הרע אחד מהשני

מחדדים את השפלות שאנו מסוגלים לה

בוחנים את סף הכאב.

צא לי מהחיים.

צא לי מהחיים, מהגוף מהנשמה מהמחשבות מהחלומות

פשוט לך.

ואולי זו אני

שמחזיקה אותך בכח

אתה -

הרבה יותר חזק ממני.

היית הולך אם הייתי מאפשרת.

אלוהים יודע מהיכן אתה שואב את הכוחות.

אולי, בשבילך,

בלונדיניות מכוערות עם בטן שטוחה

ומבטי ערגה

שלא יבינו את מהותך לעולם

הן נחמה

           די בסדר.

ורק אני לא מוצאת נחמה בדבר.

אני שונאת אותך כל כך.

כל כך קל לך.