למיה יש אקדח

כבר כמה שבועות שאנחנו לא בקשר.

מצחיק שכל פעם שאנחנו מתנתקים זה תמיד רק ברע. זה אף פעם לא נחתם יפה ובנחת.

זה תמיד נגמר באיזו שיחה עצבנית וכעס שמלווה בהרבה תסכול וייאוש.

ביקשתי שתצא לי מהחיים, אז יצאת.

וזה לא מפריע לי האמת.

ז"א, לא יותר מדי.

אבל אני יודעת, יודעת יותר מדי בוודאות שלא יעבור הרבה זמן עד שזה יכה בי שוב.

חשבתי על זה לפני כמה ימים.

במשך תקופה ארוכה למדי היית הדבר הכי יציב ובטוח בחיים שלי. גורם שידעתי שתמיד יהיה שם

נואו מטר וואט.

לא משנה מה יקרה, תמיד יהיו לי זרועות לברוח אליהן.

ועכשיו כבר לא, ואלוהים יודע מתי שוב יהיה לי מישהו כזה.

אתה מוציא ממני תמיד את התכונות הכי ילדותיות שלי.

לפעמים זה פאטתי.

משהו ממש מטומטם שעשית עיצבן אותי אז מחקתי את זה שאני סינגל בפייסבוק.

הא לך.

אני הרי יודעת שתראה את זה ומשהו בכך ייצבט.

או שלא.

אני כבר לא יודעת.

נראה לי שכבר ממש הבאתי את עצמי להיות מאוסה בעיניך.

שמישהו כבר יבעט בי ויגרום לי להפסיק להסתכל אחורה.