אני מנסה להזכר ברגע שבו התחלתי לאהוב אותך.
אני אומרת בכוונה לאהוב, ולא להתאהב, כי אני לא חושבת שאי פעם הייתי מאוהבת. לומר "מאוהבת" יהיה עלבון.
אולי זאת היתה הבעיה שלי, שלא הייתי מאוהבת, מסובבת, מסוחררת ושאר מיני פעלים מתרגשים. פחות מדי רומנטיקה, יותר מדי הקשרות.
אולי פשוט היית חברה טובה עם איבר מין זכרי? לא, גם זה יהיה עלבון.
אני מנסה להבין מה היו כל הדברים שהחזיקו אותנו כל הזמן הזה, והאם הם היו אמיתיים ואם כן אז למה אנחנו לא.
אני זוכרת ששכבתי עירומה בזרועותיך, בחושך הנעים הזה שלנו, ואז פשוט אמרת את זה. אפילו לא חשבתי פעמיים לפני שעניתי לך את אותו הדבר. זה פשוט הרגיש כל כך נכון. ובכל הכמה חודשים האלה שהיינו ביחד אפילו לא חשבתי לעצמי האם אני אוהבת אותך או לא. הדבר הזה שנרקם בינינו ואפילו לא חשבתי שיחזיק מעמד מעבר לכמה חודשים האלה, הפך למשהו מבלי ששמתי לב.
בחיים לא חשבתי שבאמת תאהב אותי, שתרצה אותי באמת.
אני לא יודעת מתי היה הרגע שבו הכל התחיל, אבל אני לא תמיד בטוחה שזה נגמר.
לפעמים.... לפעמים אני מתרגשת מכל אין ספור האפשרויות שפתוחות בפניי, מכל השפתיים הפוטנציאליות שאנשק,
ולפעמים,
כמו למשל ברגע זה,
אני עורגת בכאב לתקופה שבה הגבר היחיד שנגע בי היה אתה.
(אולי, גם כי אף אחד אחר לא מצליח לגעת בי באמת ).
חברה שלי מתחתנת שבוע הבא.
אני עמוסת ציניות ונבואות שחורות, אך באמת ובתמים אני כל הזמן נזכרת איך הייתי מדמיינת אותנו במקום הזה.
לחלוטין לא מתאים לי, אני יודעת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
