למיה יש אקדח

(או: כל מה שרציתי לומר לך אבל לא נתת לי הזדמנות)

לא הבנתם את זה כבר בגיל 29?

הבחורה שטענתם שאתם אוהבים זכאית ליחס טיפה יותר מתחשב מזה.

זה מאוד קל להתחבא מאחורי הטלפון. לא חוכמה גדולה. אתה לא צריך לראות אותי, לא צריך להסתכל לי בעיניים, לא צריך לראות אותי בוכה, לא צריך לחשוב לרגע שאולי אתה לא עושה את הדבר הנכון. אם אתה עומד במאה אחוז מאחורי הדברים שלך, לא אמורה להיות לך בעיה לומר אותם פייס טו פייס. זה מאוד לא קל לגמור קשר פנים מול פנים, אבל גבר אמיתי משמעו שלפעמים עושים גם דברים לא כל כך קלים. להיות גבר אמיתי זה אומר לעשות את הדבר נכון, שהוא, כידוע, לאו דווקא הדבר הקל.

אבל אתה עשית לעצמך הנחה, על חשבוני, ובחרת בדרך הקלה.

"אני אוהב אותך אבל קשה לי איתך" זה משפט שנורא קל לומר בטלפון ולא כשאתה מביט לי ישר לתוך העיניים. והייתי מתה שתאמר לי שאינך אוהב אותי, שחשבת שכן אבל התבדית, שזה עבר, כל דבר, כי אחרת זה פשוט לא מסתדר לי. לא מסתדר לי שאדם שאוהב אותי יכול לנהוג בי ככה.

ניסיתי לדבר ללבך, לומר לך כמה שאתה חשוב לי, ביקשתי שתבוא, רק שתבוא ונסיים את זה כמו שצריך. לא הסכמת. בקול הכי קר שלך אמרת לי שזה רק יקשה עליך.

ניוז פלאש יקירי! כשאתה אוהב מישהו, אתה עושה גם דברים שקשים לך על מנת לצמצם את הפגיעה באדם הזה.

אתה שברת אותי. אפילו לא את לבי, פשוט אותי. עד עכשיו קשה לי להאמין שככה בחרת לסיים את הקשר שלנו. שיומיים אחרי שהתקשרת אלי שעתיים לאחר שנסעת ממני כדי לומר לי שאתה אוהב ומתגעגע, התקשרת אלי ואמרת שזהו, ולא הסכמת להקשיב, ולא שעית לבקשתי לראות אותך בפעם האחרונה, לסגור את המעגל הזה.

אני אפילו לא מציינת את העובדה שיומיים לאחר מכן היה לי מבחן מאוד חשוב, או שזה היה ממש לפני חג.

או שבעצם אני כן אציין זאת?

בוודאי שכן. אני אספר לך איך ישבתי בליל הסדר וכל דבר שאכלתי נתקע לי בגרון, ואיך  רק רציתי שהארוחה תסתיים כבר, ואיך יום לפני, הייתי כל כך מעורפלת מיומיים של דמעות שאפילו שכחתי לקחת מחשבון למבחן שלי, ואיך ישבתי מולו ועשיתי טוטו כי פשוט לא הייתי מסוגלת להתרכז.

כי האדם שהיה כל כך חשוב לי מוטט את כל מערכת האמונות שהיו לי לגביו והתגלה כאדם שפל ואנוכי שפשוט לא אכפת לו מאף אחד אחר חוץ מעצמו.

אני צריכה לומר לך תודה שהראית לי את הפרצוף האמיתי שלך. צריכה להודות לך שסיימת את זה ככה והראית לי מי אתה באמת. אמנם אני מרגישה מטומטמת על כך שבכלל נפלתי ברשתך, אבל עדיף להרגיש מטומטמת בשלב יחסית מוקדם.

ביקשתי ממך שנפגש, אמרתי לך שיש לי הרבה דברים שברצוני לומר לך. משכת אותי עם זה יותר משבוע וכשביקשתי שתפנה לי זמן בהקדם שאלת אותי מה דחוף לי... מה דחוף לי? חתיכת אפס! אתה לא יכולת לחכות יומיים אחרי המבחן שלי כדי להפרד ממני, היה לך כל כך דחוף לעשות את זה שנפרדת ממני בטלפון בפאקינג יום שישי בצהריים, ואתה שואל מה דחוף לי?

דחוף לי לומר לך איזה אפס אתה, ושאני לא מאמינה שבזבזתי עליך זמן יקר מחיי, ושאני לא מאמינה שנפלתי בהצגה המקסימה והאוהבת שלך, בחיוך הכובש והעיניים הירוקות השובות שלך. אתה כלום! אם היית מישהו אז לא היית מתנהג ככה. אפילו בקשה פשוטה כמו להפגש ולנהל שיחה אחרונה שמגיעה מבחורה שאמורה להיות חשובה לך אתה לא מסוגל למלא, כי חשוב לך רק מה שאתה מרגיש, רק מה שטוב לך,  לא שמת עלי קצוץ, וזה מה שהכי כואב לי.

כבר כמעט שלושה שבועות שאני לא יודעת מה לעשות עם עצמי.

בהתחלה אפילו לנשום כאב לי, ופחדתי ללכת לישון מחשש שאחלום עליך. בבוקר התעוררתי לתחושה הנוראית הזו שאתה כבר לא שם. ביומיים הראשונים לא הפסקתי לבכות, כאב לי בכל הגוף, ופשוט לא ידעתי מה לעשות כדי שזה יגמר.

הרצתי שוב ושוב בראש את השיחה האחרונה שלנו ולא עיכלתי שאותו האדם שנפרד ממני בטלפון בצורה הכי קרה בעולם, היה אותו אדם שרק יומיים לפני אמר לי כמה שהוא אוהב אותי, ושבועיים לפני הציע לי לעבור לגור איתו.

ביקשתי ממך להיות עקבי, זוכר?

כל יום אני חושבת עליך פחות ופחות.

העבודה החדשה מסיחה את דעתי, אך יש את הרגעים האלה שפתאום אתה קופץ לי לראש. זה קורה כמה פעמים ביום, לפעמים זה עובר די מהר, ולפעמים זה נשאר שם וצורב.

כל פעם מחדש מתעורר בי הרצון להתקשר אליך ולספר לך על איזה משהו מצחיק שקרה לי, לשתף אותך בקורותיי, ואז אני נזכרת שאתה בחרת שלא להיות חלק מחיי, ושאתה כבר לא תשמע את מגוון הסיפורים המשעשעים שצברתי במהלך היום.

ההפסד אגב, כולו שלך.

אתה לא תמצא מישהי כמוני.

אולי תמצא מישהי מוצלחת יותר, אבל היא לא תהיה אני.

אז תודה לך.

תודה שהשארת אותי עם טעם רע מהקשר שלנו, וצבעת את כל הזכרונות היפים שלנו יחדיו בשחור.

תודה שלקחת ממני את האמונה שמתישהו גם לי יהיה טוב עם מישהו.

אני באמת באמת שונאת אותך עכשיו, ואתה האדם היחיד שאני מסוגלת לומר את זה עליו.