למיה יש אקדח

אז אתמול, אחרי שהוא הבין שאני מעוצבנת עליו, הוא אומר לי "מה הייתי עושה בלעדייך?"

-          "מה שאתה עושה איתי. חוזר מהעבודה ויושב באתר של גלובס" אני עונה לו תוך תקווה שיקרה משהו רע לכל המחשבים בעולם.

-          "את צודקת, אני מצטער".

יופי. והיום בטח זה מה שיקרה שוב.

אני מבינה שהעבודה שלו חשובה לו, אני מבינה שיש הרבה עניינים כלכליים שמטרידים אותו, ושחשוב לו להצליח, וגם שמעבר לכל הדברים האלה, הוא גם מאמין שזה המפתח לעתיד השליו והיפה שלנו ביחד, ושהוא עושה את זה בשבילנו ולא רק בשבילו.

עם זאת, קשה לי שלא לחוש כאילו שאני נדחקת הצידה לאיזה מקום שני אחרי העבודה האהובה והנהדרת שלו, שאמנם תופסת פיזית רק 8 שעות מיומו, אך מנטלית משתלטת עליו לחלוטין.

הוא בקושי מוצא זמן לאכול, לא ישן כמו שצריך וכמעט ולא יוזם מגע יותר. ואני יודעת שהוא אוהב אותי, ואין לי בכלל ספק בזה, ואני בטוחה שזה הכל כי הוא מוטרד ומנסה להצליח ולהרוויח כסף ולהיות טוב במה שהוא עושה, אבל זה עדיין מתסכל אותי מאוד. אני מרגישה כאילו שהוא לא שם, לא באמת איתי, מרוחק שכזה, ואני לא בטוחה שהוא בכלל שם לב לזה בעצמו.

וכל פעם שאני רוצה להגיד לו משהו על זה, אני מרגישה כאילו יש איזה מחסום שמונע ממני להוציא את המילים האלה מפי.

אולי בסופ"ש.