למיה יש אקדח

- "מזהה?" הוא שאל.

- "מזהה". עניתי ורעד אחז בי.

- "שיהיה לך הרבה בהצלחה בשנת הלימודים החדשה"

- "תודה", אני אומרת לו כשאני עדיין בשוק, מתקשה להשתלט על איברי גופי המאבדים תחושה לאיטם, ממש כמו אז.

- "גם אני התחלתי ללמוד בת"א"

אני ממש שמחה בשבילך חתיכת דפקט, אבל למה נראה לך שזה מעניין אותי? אני רוצה לומר לו, ובמקום זאת עונה בקרירות שאני כבר לא.

- "למה?" הוא מתעניין, האפס הקטן, וזוכה ל"מכל מיני סיבות", תוך כדי שאני מנסה בכל כוחי להשתלט על סערת הרגשות שהשיחה הזאת גורמת לי.

- "אז אני מתאר לעצמי שלא נפגש באוניברסיטה".

או בכל מקום אחר בפלנטה הזאת או אפילו בגלגול הבא, חתיכת דביל, מה נראה לך???

- "לא".

-" טוב, אז איזה עוד חדשות טובות יש לך?"

 - "כל מיני". המון! המון חדשות טובות! קודם כל אתה לא בחיים שלי, אבל זה כבר ידוע לך, ואני אומרת על זה תודה בכל הזדמנות שיש לי, ויש לי בן זוג מדהים שאוהב אותי הרבה יותר ממה שאתה אי פעם תוכל לאהוב כל אחת, ומתייחס אלי כל כך הרבה יותר טוב ממה שאתה התייחסת אלי ותתייחס לבחורות אחרות, מישהו שכל פעם מחדש גורם לי להבין כמה שאתה לא התייחסת אלי כמו שצריך, וכמה שהקשר שלנו היה דפוק, ומישהו שמחשיב אותי כחלק מהחיים שלו בצורה מוחלטת, שמתחשב בי בכל החלטה קטנה שהוא לוקח ברמה של מה הוא עושה אחרי העבודה ומתי הוא הולך לסרט עם חבר, לא כי הוא צריך לבקש רשות, אלא כי אכפת לו ממני, ואכפת לו מהתכניות שלי והוא רואה אותי כחלק בלתי נפרד מעצמו, ומתנהג בצורה הכי לא אנוכית שיש - משהו שאתה לעולם לא תחווה ולא תדע מה זה, כי אתה אנוכי ומלא בעצמך, והאם היחיד שאתה אוהב יותר מעצמך - הוא אתה, ואתה לעולם לא תוכל לנהל מערכת יחסים אמיתית ובריאה עם מישהו שהוא לא ההשתקפות שלך במראה.

- "אוקייי...." כנראה זו לא התגובה שהוא ציפה לה. לא ברור לי כ"כ למה. אולי כי הוא מאוהב בעצמו וחושב שהוא מתת האל ושאני רק יושבת ומחכה לרגע שהוא יתקשר אלי.

- "טוב, אז שיהיה לך בהצלחה בלימודים. ביי" אני חותמת את השיחה המפתיעה והמאוד מיותרת הזאת.

שבעה חודשים.

שבעה חודשים עברו מאז אותו יום בו חשבתי שעולמי התמוטט עלי. שבעה חודשים מאז שהוא התייחס אלי כמו לכלום ואפילו לא טרח להגיע להפרד ממני פנים אל פנים. שבעה חודשים מאז נפנף אותי ומרח אותי בתירוצים וזאת אחרי שאמר לי כמה שהוא אוהב אותי.

ואחרי זה הוא חושב שיש לו בכלל זכות להרים אלי טלפון ולצפות שאני ארצה לדבר איתו?

מה היתה מטרת השיחה הזו בכלל זאת לא טרחתי לברר, אבל מה שזה לא יהיה, זה לא באמת מעניין.

כשאמרו לי לפני שבעה חודשים שהכל יהיה בסדר, לא האמנתי. הרגשתי כאילו שלא משנה כמה אתאמץ לנשום, אין לי אויר. הרגשתי שתקועה לי אבן בבית החזה, תחושת מועקה ליותה אותי במשך כמה שבועות טובים, ופשוט לא יכולתי להפסיק לבכות.

ועכשיו,

עכשיו הכל בסדר, ואין זכר לכאב הזה, חוץ מאשר לזכרון הזה של התחושות שאני עדיין יכולה להרגיש באופן כל כך חי.

ותוך כדי שאני מספרת את זה לחברה טובה, אני מביטה על היצור המושלם עם העיניים הכחולות שיושב לידי וצופה בטלויזיה, ואני יודעת, שהדבר הזה, הדבר שחשבתי שהפיל אותי לקרשים לחלוטין לפני שבעה חודשים, היה הדבר הכי טוב שקרה לי אי פעם.