למיה יש אקדח

לא, אין מה לצפות לאיזה פוסט רציני וכבד בעניין.

זה הולך להיות שטחי, בדיוק כמוני.

אז,

סוגיית העובדים הזרים. למה זה בכלל מטריד אותי, אתם שואלים? ובכן, עד ללפני כמה זמן, זה בכלל לא כזה הטריד אותי.  האמת, הם בכלל לא הפריעו לי.

אני ארחיק ואומר שאפילו, לא רק שהם לא היוו שום הפרעה מבחינתי, אלא הרגשתי סוג של אמפתיה כלפיהם.

כל זה השתנה ברגע שעברתי לתל אביב. יפו נו, אבל זו אותה העירייה וזה על הגבול עם פלורנטין!

כל בוקר, בדרכי לעבודה, אני נדחסת אל הקו הכי דחוס בעולם - 42, שמגיע מבת ים עמוס בכל טוב. וכשאני אומרת "בכל טוב" אני מתכוונת במליון אנשים מ-וול, בת ים, כאילו דה. ואז, כשאני עומדת דחוסה, נאחזת באיזה עמוד ומשתדלת לא ליפול תוך כדי נסיון התעלמות מזה שמתחככים בי כל שניה וחצי, ומקווה להגיע לעבודה בזמן, או אז! האוטובוס מגיע לתחנה המרכזית! ואז! או אז! הוא נעצר בתחנה למשך זמן של לפחות 5 דקות (זמן שלחלוטין כבר היה מביא אותי למקום עבודתי), ומשחק את המשחק האהוב על נהגי האוטובוס של דן: "הכנס כמה שיותר אנשים לאוטובוס שאינם אזרחי ישראל".

ואז הם נכנסים. ונכנסים. ונכנסים. ונכנסים. ונוגעים בי, ומתחככים בי, ומועכים אותי, ותופסים לי את מקומות הישיבה הבודדים שמתפנים. ואז... אז בא לי להרים טלפון לאלי ישי המאוס ולומר לו "אלי, בחייאת רבאק, תעיף אותם מכאן לכל הרוחות!!!!!!!!".

התפנקתם, הא??? אוטובוסים, מזגן.... תארגנו לכם פאקינג ריקשה!!!!!!!

בקיצור, הבנתם את הרעיון.

אז שיהיה לכם יום טוב וכאלה.

נו, חשבתם שאני לא אזכיר את יום השנה לרצח רבין? לא שטחית עד כדי כך אנוכי.

למרות שזה לגמרי לא טבעי לי, כי כפי שאתם שמים לב, ה-4 לנובמבר זה לא היום. בכל אופן, כל שנה מחדש מעצבן אותי אותו הנושא, למרות שמאז שסיימתי את חוק לימודיי בבית הספר אני פחות ערה לזה - כל עניין ההפיכה של רבין לאיזה מיתוס, לראש הממשלה הטוב ביותר בעולם, לאיש היחיד שיכול היה להביא לנו את השלום וכו' וכו' וכו'. שמעו, אני לא אכנס לזה, אין לי דיעה מגובשת על רבין כפוליטיקאי, אני לא נכנסת לזה יותר מדי, כי נראה לי שזה לא רלוונטי. מה שחשוב באמת זה עצם העניין שנרצח כאן אדם כי מישהו לא הסכים עם האג'נדה הפוליטית שלו והתכנית המדינית שלו. קרה כאן דבר שסביר יותר שיקרה ברוסיה או באיראן, דבר המאיים על המדינה שלנו ועלינו כאזרחים חופשיים. זה מה שצריך להדגיש. כל שאר הדברים אולי לא מדברים לכולם. והיום הזה צריך לדבר לכולם, גם לאלה שתמכו ברבין בחייו וגם לאלה שהתנגדו לו.

ואני, אני לעד אזכור את דבריה של נכדתו, נועה: "תסלחו לי שאני לא רוצה לדבר על השלום. אני רוצה לדבר על סבא שלי".

זה, זה משהו שגורם לי לבכות עד היום.

יהי זכרו ברוך.