קפצתי להורים ונתקלתי במכתבים שכתבת לי. מה חשבנו לעצמינו. איזה מילים הפרחנו לאוויר, ללא שום בסיס. אני אוהב אותך לנצח, לא משנה מה יקרה.
כן?
אתה עדיין אוהב אותי? אבל אמרת שזה לנצח! כמה מוזר לקרוא את זה עכשיו.
ואני שואלת את עצמי, האם גם המילים שאני אומרת לאהובי עכשיו, הן תפלות כמו המילים ההן. מי אמר שיש דבר כזה לנצח בכלל.
ואני תוהה לעצמי, בכ"ז, האם יש איזו אמת בדבריך. האם בכל זאת, יש לנצח, ועדיין יש בליבך אלי רגשות כלשהם. אבל אני רואה את תמונתך איתה, אני רואה את המבט שלך, מבט שאני מכירה כל כך טוב, ואני מבינה שעכשיו, כל רגשותיך אלי עברו אליה. וזה בסדר, זה מנחם, זה טוב. חוק שימור האהבה. האהבה לא נעלמת, היא רק עוברת למישהו אחר.
ואהבתי אליך, שאיני יודעת אם ראוי לקרוא לה אהבה עברה למישהו אחר, בעוצמות כל כך חזקות יותר ממה שהכרתי, באופן כל כך אחר. פתאום כל מה שקרה לפניו נראה לי ילדותי ומטופש ולא אמיתי.
ואיך יכולנו להשלות את עצמינו? איך יכולנו לומר שנאהב לנצח, בכזה בטחון, בכזו אמונה. ומי אמר שעכשיו זה בכלל אמיתי, ואולי עוד כמה שנה, גם האהבה הזו תתפוגג לה.
ואני חושבת על זה, וזה עושה לי עצוב וכואב, ואני חושבת על כל הדמעות שכבר בכיתי והצרחות שצרחתי והכאב שהיה קשה מנשוא, ואני תוהה לעצמי אם אני מדחיקה אותו או שהתמודדתי עימו לחלוטין. אני עדיין מנסה לא לחשוב עליו, עדיין זה כואב.
ואני רוצה, רוצה אותך אהובי לידי עכשיו, שתחבק אותי, ותאהב אותי, ושזה יהיה לנצח, אבל אנחנו לא יכולים לדעת. אף אחד לא יכול לתת לנו את הבטחון הזה, ודברים נגמרים. אני חייבת להאמין שזה שונה, ושאתה שונה, ושאני כבר שונה, וכל מה שאנו מספקים אחד לשני יהיה מספיק לנצח לתמיד לעד.
והזקן שלך ישאיר לי סימנים אדומים על הלחיים לנצח, והעיניים הכחולות שלך לא יחדלו מלהביט בי באהבה ובחום, ואני אוהב אותך לנצח, לנצח נצחים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
