למיה יש אקדח

לא, אין מה לצפות לאיזה פוסט רציני וכבד בעניין.

זה הולך להיות שטחי, בדיוק כמוני.

אז,

סוגיית העובדים הזרים. למה זה בכלל מטריד אותי, אתם שואלים? ובכן, עד ללפני כמה זמן, זה בכלל לא כזה הטריד אותי.  האמת, הם בכלל לא הפריעו לי.

אני ארחיק ואומר שאפילו, לא רק שהם לא היוו שום הפרעה מבחינתי, אלא הרגשתי סוג של אמפתיה כלפיהם.

כל זה השתנה ברגע שעברתי לתל אביב. יפו נו, אבל זו אותה העירייה וזה על הגבול עם פלורנטין!

כל בוקר, בדרכי לעבודה, אני נדחסת אל הקו הכי דחוס בעולם - 42, שמגיע מבת ים עמוס בכל טוב. וכשאני אומרת "בכל טוב" אני מתכוונת במליון אנשים מ-וול, בת ים, כאילו דה. ואז, כשאני עומדת דחוסה, נאחזת באיזה עמוד ומשתדלת לא ליפול תוך כדי נסיון התעלמות מזה שמתחככים בי כל שניה וחצי, ומקווה להגיע לעבודה בזמן, או אז! האוטובוס מגיע לתחנה המרכזית! ואז! או אז! הוא נעצר בתחנה למשך זמן של לפחות 5 דקות (זמן שלחלוטין כבר היה מביא אותי למקום עבודתי), ומשחק את המשחק האהוב על נהגי האוטובוס של דן: "הכנס כמה שיותר אנשים לאוטובוס שאינם אזרחי ישראל".

ואז הם נכנסים. ונכנסים. ונכנסים. ונכנסים. ונוגעים בי, ומתחככים בי, ומועכים אותי, ותופסים לי את מקומות הישיבה הבודדים שמתפנים. ואז... אז בא לי להרים טלפון לאלי ישי המאוס ולומר לו "אלי, בחייאת רבאק, תעיף אותם מכאן לכל הרוחות!!!!!!!!".

התפנקתם, הא??? אוטובוסים, מזגן.... תארגנו לכם פאקינג ריקשה!!!!!!!

בקיצור, הבנתם את הרעיון.

אז שיהיה לכם יום טוב וכאלה.

נו, חשבתם שאני לא אזכיר את יום השנה לרצח רבין? לא שטחית עד כדי כך אנוכי.

למרות שזה לגמרי לא טבעי לי, כי כפי שאתם שמים לב, ה-4 לנובמבר זה לא היום. בכל אופן, כל שנה מחדש מעצבן אותי אותו הנושא, למרות שמאז שסיימתי את חוק לימודיי בבית הספר אני פחות ערה לזה - כל עניין ההפיכה של רבין לאיזה מיתוס, לראש הממשלה הטוב ביותר בעולם, לאיש היחיד שיכול היה להביא לנו את השלום וכו' וכו' וכו'. שמעו, אני לא אכנס לזה, אין לי דיעה מגובשת על רבין כפוליטיקאי, אני לא נכנסת לזה יותר מדי, כי נראה לי שזה לא רלוונטי. מה שחשוב באמת זה עצם העניין שנרצח כאן אדם כי מישהו לא הסכים עם האג'נדה הפוליטית שלו והתכנית המדינית שלו. קרה כאן דבר שסביר יותר שיקרה ברוסיה או באיראן, דבר המאיים על המדינה שלנו ועלינו כאזרחים חופשיים. זה מה שצריך להדגיש. כל שאר הדברים אולי לא מדברים לכולם. והיום הזה צריך לדבר לכולם, גם לאלה שתמכו ברבין בחייו וגם לאלה שהתנגדו לו.

ואני, אני לעד אזכור את דבריה של נכדתו, נועה: "תסלחו לי שאני לא רוצה לדבר על השלום. אני רוצה לדבר על סבא שלי".

זה, זה משהו שגורם לי לבכות עד היום.

יהי זכרו ברוך.

- "מזהה?" הוא שאל.

- "מזהה". עניתי ורעד אחז בי.

- "שיהיה לך הרבה בהצלחה בשנת הלימודים החדשה"

- "תודה", אני אומרת לו כשאני עדיין בשוק, מתקשה להשתלט על איברי גופי המאבדים תחושה לאיטם, ממש כמו אז.

- "גם אני התחלתי ללמוד בת"א"

אני ממש שמחה בשבילך חתיכת דפקט, אבל למה נראה לך שזה מעניין אותי? אני רוצה לומר לו, ובמקום זאת עונה בקרירות שאני כבר לא.

- "למה?" הוא מתעניין, האפס הקטן, וזוכה ל"מכל מיני סיבות", תוך כדי שאני מנסה בכל כוחי להשתלט על סערת הרגשות שהשיחה הזאת גורמת לי.

- "אז אני מתאר לעצמי שלא נפגש באוניברסיטה".

או בכל מקום אחר בפלנטה הזאת או אפילו בגלגול הבא, חתיכת דביל, מה נראה לך???

- "לא".

-" טוב, אז איזה עוד חדשות טובות יש לך?"

 - "כל מיני". המון! המון חדשות טובות! קודם כל אתה לא בחיים שלי, אבל זה כבר ידוע לך, ואני אומרת על זה תודה בכל הזדמנות שיש לי, ויש לי בן זוג מדהים שאוהב אותי הרבה יותר ממה שאתה אי פעם תוכל לאהוב כל אחת, ומתייחס אלי כל כך הרבה יותר טוב ממה שאתה התייחסת אלי ותתייחס לבחורות אחרות, מישהו שכל פעם מחדש גורם לי להבין כמה שאתה לא התייחסת אלי כמו שצריך, וכמה שהקשר שלנו היה דפוק, ומישהו שמחשיב אותי כחלק מהחיים שלו בצורה מוחלטת, שמתחשב בי בכל החלטה קטנה שהוא לוקח ברמה של מה הוא עושה אחרי העבודה ומתי הוא הולך לסרט עם חבר, לא כי הוא צריך לבקש רשות, אלא כי אכפת לו ממני, ואכפת לו מהתכניות שלי והוא רואה אותי כחלק בלתי נפרד מעצמו, ומתנהג בצורה הכי לא אנוכית שיש - משהו שאתה לעולם לא תחווה ולא תדע מה זה, כי אתה אנוכי ומלא בעצמך, והאם היחיד שאתה אוהב יותר מעצמך - הוא אתה, ואתה לעולם לא תוכל לנהל מערכת יחסים אמיתית ובריאה עם מישהו שהוא לא ההשתקפות שלך במראה.

- "אוקייי...." כנראה זו לא התגובה שהוא ציפה לה. לא ברור לי כ"כ למה. אולי כי הוא מאוהב בעצמו וחושב שהוא מתת האל ושאני רק יושבת ומחכה לרגע שהוא יתקשר אלי.

- "טוב, אז שיהיה לך בהצלחה בלימודים. ביי" אני חותמת את השיחה המפתיעה והמאוד מיותרת הזאת.

שבעה חודשים.

שבעה חודשים עברו מאז אותו יום בו חשבתי שעולמי התמוטט עלי. שבעה חודשים מאז שהוא התייחס אלי כמו לכלום ואפילו לא טרח להגיע להפרד ממני פנים אל פנים. שבעה חודשים מאז נפנף אותי ומרח אותי בתירוצים וזאת אחרי שאמר לי כמה שהוא אוהב אותי.

ואחרי זה הוא חושב שיש לו בכלל זכות להרים אלי טלפון ולצפות שאני ארצה לדבר איתו?

מה היתה מטרת השיחה הזו בכלל זאת לא טרחתי לברר, אבל מה שזה לא יהיה, זה לא באמת מעניין.

כשאמרו לי לפני שבעה חודשים שהכל יהיה בסדר, לא האמנתי. הרגשתי כאילו שלא משנה כמה אתאמץ לנשום, אין לי אויר. הרגשתי שתקועה לי אבן בבית החזה, תחושת מועקה ליותה אותי במשך כמה שבועות טובים, ופשוט לא יכולתי להפסיק לבכות.

ועכשיו,

עכשיו הכל בסדר, ואין זכר לכאב הזה, חוץ מאשר לזכרון הזה של התחושות שאני עדיין יכולה להרגיש באופן כל כך חי.

ותוך כדי שאני מספרת את זה לחברה טובה, אני מביטה על היצור המושלם עם העיניים הכחולות שיושב לידי וצופה בטלויזיה, ואני יודעת, שהדבר הזה, הדבר שחשבתי שהפיל אותי לקרשים לחלוטין לפני שבעה חודשים, היה הדבר הכי טוב שקרה לי אי פעם.

אז אתמול, אחרי שהוא הבין שאני מעוצבנת עליו, הוא אומר לי "מה הייתי עושה בלעדייך?"

-          "מה שאתה עושה איתי. חוזר מהעבודה ויושב באתר של גלובס" אני עונה לו תוך תקווה שיקרה משהו רע לכל המחשבים בעולם.

-          "את צודקת, אני מצטער".

יופי. והיום בטח זה מה שיקרה שוב.

אני מבינה שהעבודה שלו חשובה לו, אני מבינה שיש הרבה עניינים כלכליים שמטרידים אותו, ושחשוב לו להצליח, וגם שמעבר לכל הדברים האלה, הוא גם מאמין שזה המפתח לעתיד השליו והיפה שלנו ביחד, ושהוא עושה את זה בשבילנו ולא רק בשבילו.

עם זאת, קשה לי שלא לחוש כאילו שאני נדחקת הצידה לאיזה מקום שני אחרי העבודה האהובה והנהדרת שלו, שאמנם תופסת פיזית רק 8 שעות מיומו, אך מנטלית משתלטת עליו לחלוטין.

הוא בקושי מוצא זמן לאכול, לא ישן כמו שצריך וכמעט ולא יוזם מגע יותר. ואני יודעת שהוא אוהב אותי, ואין לי בכלל ספק בזה, ואני בטוחה שזה הכל כי הוא מוטרד ומנסה להצליח ולהרוויח כסף ולהיות טוב במה שהוא עושה, אבל זה עדיין מתסכל אותי מאוד. אני מרגישה כאילו שהוא לא שם, לא באמת איתי, מרוחק שכזה, ואני לא בטוחה שהוא בכלל שם לב לזה בעצמו.

וכל פעם שאני רוצה להגיד לו משהו על זה, אני מרגישה כאילו יש איזה מחסום שמונע ממני להוציא את המילים האלה מפי.

אולי בסופ"ש.